ביצה | קורבנות ביום טוב
פתיחה
מימות יוסי בן יועזר אשר חי ופעל בתקופה החשמונאית ועד ימי הלל ושמאי, נחקלו חכמים האם ניתן לסמוך על קורבנות בימים טובים.
כפי שנראה בגוף השיעור, מחלוקת זו עוררה הדים ומאבקים רבים בתוך עם ישראל, מחלוקות שהשפיעו על אופיו של יום טוב. הירושלמי בחגיגה מציין כי לאחר שנקבע האיסור על סמיכת הקורבנות ביום טוב - נשתוממה העזרה, עד שבא בבא בן בוטה ואפשר את הסמיכה[1].
סמיכה
מהי סמיכה? סמיכה היא הפעולה בתהליך ההקרבה בו יכול בעל הקורבן לבטא את זיקתו האישית.
נסביר את הדברים: בקורבנות יחיד[2] בטרם מסירת הבהמה לשחיטה, סומך בעל הקורבן את שתי ידיו בכל כוחו על ראש הבהמה. בקורבנות חטאת ואשם, אומר בעל הקורבן וידוי, ובקורבנות שלמים אומר הוא שבח לבורא עולם.
אע"פ שהסמיכה נזכרה פעמים רבות בתורת כהנים, היעדרה אינו מעכב לא את הקורבן ולא את הכפרה, שכן סמיכה היא שיירי מצווה. לאמור היא תהליך חיוני בהקרבה המאפשר כאמור לבעליו להכניס את זיקתו האישית לתהליך הקרבה והכפרה, אולם אדם שהחליט לוותר על אפשרות זו אין הוא מעכב את התהליך הקורבני.
אע"פ שסמיכה היא שיירי מצווה, בשל 'חיונותה' וכוחה לקשר בין הקורבן לבעליו, היא היתה חביבה מאוד על העם. בגמרא במסכת חגיגה (טז:) מובא משמו של אבא אליעזר כי פעם אחת הביאו עגלת שלמים לעזרת נשים לאפשר לנשים לסמוך עליה, אע"פ שאין נשים סומכות וכל זאת על מנת לעשות נחת לנשים. במילים אחרות פעולת הסמיכה נתפסה בעיני העם כאקט אישי המקשר אותם לקורבן המוקרב. אבא אליעזר וחבריו ששמו לב למצוקת הנשים שאינן זוכות לאותה קירבה מיוחדת, דאגו כי בהמת השלמים תובא לעזרת נשים.
מחלוקת הלל ושמאי
מחלוקת הלל ושמאי הנזכרת במשנה בביצה בשאלה האם סומכים ביו"ט, הושפעה רבות מן המגמה הכללית של עם ישראל לסמוך, וכך מתארת הגמרא[3]:
"תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם" (ביצה כ.).
תלמידי שמאי הציבו להלל הזקן מחסום על מנת לברר האם הוא מקריב עולות ראיה ביו"ט. הלל הזקן שלא רצה לעורר שדים מרבצם, הסתיר את זהותה המינית של הבהמה אותה הביא[4] ואמר שזאת בהמת שלמים והמשיך בדרכו. ממשיכה הברייתא לספר:
"ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום".
נסיגתו של הלל והרצון לשמור על שקט פנימי, איפשר לתלמידי שמאי להשליט את שיטתם על באי המקדש. בבא בן בוטה מזקני שמאי ראה ככל הנראה בהשתלטות זו אקט כוחני הנוגד את האמת, וכתגובה למחסום אותו הציבו תלמידי שמאי העלה כמויות גדולות של צאן לעזרה. העם אשר היה חפץ ככל הנראה לסמוך את ידיו על שלמיו ועולותיו, הזדרז לסמוך. אותו היום התהפך המנהג והעם התחילו לנהוג כהלל, והדבר התקבל בצורה מוחלטת עד 'שלא היה אדם שערער בדבר כלום'. אמנם בהמשך מסופר:
"שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה? - אמר לו: מה זו שתיקה? שתקו בנזיפה, והלך לו".
המעשה בו מסיימת הברייתא את דבריה, הוא כעין המעשה בו היא פתחה, אולם מכיוון שונה. עתה אין תלמידי שמאי מטילים את מוראם במחסומים אלא במילים, כאשר אחד מתלמיד שמאי מתריס כלפי תלמיד הלל כיצד הוא מביא עולות ראיה ביו"ט ותלמיד הלל עונה לו בשתיקה, שתיקה שעניינה להמנע מויכוחים ומהחייאת המחלוקת[5].
סמיכה ביום טוב
כאמור הלל ושמאי נחלקו האם סומכים על השלמים ביום טוב. לדעת שניהם לא ניתן לוותר על סמיכת הקורבנות[6], אלא שמאחר ופעולת הסמיכה כרוכה במלאכה שהיא איסור שבות, סובר שמאי כי בימים טובים מקדימים אותה לערב יום טוב. הלל הזקן סבר כי מאחר שיש חשיבות רבה לסמוך את הסמיכה לשחיטה, התירו את הסמיכה ביו"ט אע"פ שבמעשה זה יש משום איסור שבות.
בתלמוד הירושלמי במסכת חגיגה (פ"ב, הלכה ב) מסופר כי בזמן מחלוקת הלל ושמאי אודות היתר הסמיכה ביו"ט, היתה העזרה שוממה. ככל הנראה, הטעם לדבר היה שהעם שרצה לסמוך תכף לשחיטה נמנע מלהביא את שלמיו מחשש שמא תלמידי שמאי לא יתנו לו לסמוך על קרבנותיו[7]. מדוע היה לעם חשוב כל כך לסמוך תכף לשחיטה?
המקור לדין תכף לסמיכה שחיטה הן הכתובים בויקרא בהם מצאנו כי סדר הפעולות בקורבן הוא סמיכה שלאחריה שחיטה (ירושלמי ברכות פ"א, הלכה א). כאשר אדם סומך שלא בסמיכות לשחיטה, סמיכתו הופכת להיות שלא כדרכה בלשון הירושלמי בביצה[8], מדוע? התשובה לדבר מצויה ביסוד דין סמיכה. החזקוני בפרושו לתורה מסביר:
"מנהג בני אדם כשרוצים להתחיל ולהתעסק בשום מעשה היו מזמינים עצמם לעשותו בענין הנחת יד עליו".
במילים אחרות, הסמיכה היא ביטוי לתכונה האנושית של התעסקות במוצר בטרם שימוש בו. לכן הקפידו חכמים וכן העם לסמוך בסמוך לשחיטה, כדי להרגיש את הקורבן בטרם הקרבתו ושחיטתו.
הגמרא במסכת ביצה מביאה את שיטת רבי יוסי בר יהודה, הסבור כי הלל ושמאי נחלקו האם סומכים ביו"ט. לענ"ד רבי יוסי הציג את מחלוקתם באופן קוטבי[9], משום שלשיטתו הרחקת הסמיכה מן השחיטה מעקרת את כל עניינה, והוא הרגשת הבעלים את הקורבן בטרם שחיטתו והתחברות להתהליך אותו הוא עתיד לעבור[10].
[1] מו"ר הרב מדן בגליונות סגולה של מקור ראשון סגולה 8 (תשעא) 42-38 הסביר כי הרקע לאיסור הסמיכה בימיו של יוסי בן יועזר היה המלחמה באומה היוונית. הסמיכה על בהמה נתפסה בעיני חכמים כשימוש בבהמה בשבת, ובימיו של יוסי בן יועזר רכיבה על הסוס בשבת אפיינה את המתייונים והמתקרבים לתרבות היוונית. חכמים שרצו להתרחק מתרבות זו, עשו גדר לגדר ואסרו כל שימוש בהמה בשבת. בספר אוצר נחמד ח"ג ע"מ 27 מובא מאמרו של ר"י הלוי הסבור כי האיסור על הסמיכה נבע מתוך מאבק עם התפיסה האיסיית. לדעת האיסים שהקפידו על טהרה יתרה כמעט ואסור לסמוך על הקורבנות בשל החשש לטומאת המקדש, בימות הרגל התירו את הסמיכה לאור חובת הטהרה, ויוסי בן יועזר שרצה להאבק אם תפיסה זו אסר את הסמיכה בימים טובים.
[2] ובקרבנות ציבור בשעיר המשתלח ופר הבא על כל המצוות, וראה משנה מנחות פרק ט:ז
[3] וראה במאמרו של הרב אבי וולפיש בספר על דרך האבות מכללת הרצוג תשס"א
[4] בתוספתא בחגיגה ב: מסופר כי הלל השתמש בתכסיס אחר של הפלגה בדברים.
[5] ראה מאירי שם
[6] בגמרא כ: מביא הבבלי את שיטת רבי יוסי בר יהודה שסבר ששמאי והלל נחלקו האם סומכים ביו"ט, אולם מלשון התוספתא בחגיגה (פרק ב הלכה י) משמע כפי שכתבנו בגוף הדברים.
[7] מקור הדברים היא בסברתו של אפשטיין וראה בהערתו של ר"ש ליברמן תוספתא כפשוטה חגיגה עמ 384 שורה 69-68
[8] ביצה פרק ב הלכה ד
[9] הסבר זה נוגד את שיטת הראשונים וראה רשב"א ביצה יט.
[10] וראה רש"ר הירש ויקרא א פסוק ד, אשר הרחיב בדבר
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)