ביצה | קורבנות חגיגה בימים טובים

פתיחה

בימים טובים ושבתות, היקף הפעילות של המזבח מצטמצם, הקורבנות העולים על המזבח הם קורבנות היום ומוספים, ולא קורבנות אחרים.

ישנם שני קורבנות שלכאורה שייכים במהותם לחובת היום, אולם אף על פי כן, נחלקו הלל ושמאי האם מקריבים אותם: עולות ראיה ושלמי חגיגה^[1]. בשיעור זה נעמוד על מחלוקת זו, והשלכותיה על תפיסת מהות החגיגה בימים טובים.

הטעם

במערכת הקורבנות הבאים בחגים מצאנו שני סוגים של קורבנות:

1. קורבנות הנובעים מאופיו הייחודי של יו"ט: מוספים וקורבנות היום (פסח, שתי הלחם).

2. קורבנות כלליים הנובעים מראיית פני ה': קורבנות החגיגה, בהם מצאנו שני סוגים של קורבנות: שלמי חגיגה הציבורים^[2] ועולות ראייה הפרטים.   

בחז"ל, מכונים עולות הראייה ושלמי החגיגה תחת שם אחד 'חגיגה'^[3]. הרש"ר הירש בפרושו לתורה מסביר את משמעות המושג חגיגה:

"מושג זה של 'לחגוג את חג ה'' - ליצור חוג מסביב לכבוד ה' - בא לידי ביטוי בקרבן חגיגה".

לאמור, באמצעות שלמי החגיגה הציבוריים ועולות הראייה הפרטיים, עוטפים ישראל את המקדש בקורבנות שמטרתם לעורר את כבוד ה'. משל למה הדבר דומה? לביקור של מלכת אנגליה במושבות הממלכה מאוחדת. בביקור זה עוטפים הרשויות את רחבי העיר בדגלים המכבדים את המאורע, ולצדם ילדי הגנים אוחזים דגלים קטנים בעת סיור המלכה ברחובות.

המקור

הרוצה להתחקות אחר המקור לחובת הבאת קורבנות החגיגה יתקל במבוי סתום. המשנה בחגיגה קובעת כי:

"הלכות שבת חגיגות והמעילות - הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות"           (י.).

ואכן, בכתובים לא מצאנו מקור מפורש המצווה על זביחת שלמים והבאת עולות ראיה ברגל, אלא מצאנו ניסוח כללי לפיו במועדות קיים ציווי לעשות חג-לה':

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ"            (ויקרא כט. לט-מא).

מעיונם בפסוקי התורה, הבינו חכמים כי הוראתה של המילה 'חג' היא קורבן, כפי שמבקש משה מפרעה לחוג לה' במדבר, שמשמעו ע"פ הפסוקים היתה הבאת עולות וזבחים במדבר.

לצד קורבנות החגיגה מצאנו עוד סדרת קרבנות של שלמי שמחה. בניגוד לשלמי החגיגה, לקרבנות אלו אין קצבה, והם אינם קבועים ליום מסוים אלא הם קורבנות המלווים את החג ומטרתם להרבות שמחה. גם לגבי שלמי השמחה מצאנו את התופעה של הלכות אשר מקרא מועט והלכות מרובות. שכן חובת השמחה נלמדת מן הפסוקים בדברים (ט"ז, טו-יז) שם נאמר ושמחת בחגך והיית אך שמח. התורה לא מפרטת כיצד יש לשמוח, אולם בפרשת הברכות שבהר עיבל אנו מוצאים כי השמחה היא בהבאת שלמים.

מחלוקת הלל ושמאי

נחלקו הלל ושמאי (ביצ יט.) האם מביאים עולות ראיה ביו"ט. הגמרא על אתר מביאה מקור לדברי שמאי משמו של עולא והוא הפסוק 'וחגתם אותו חג לה'' כלומר, רק קורבן אחד  מבין הקורבנות המובאים יוקרב ביו"ט. ע"פ הסבר זה דומה כי מחלוקת שמאי והלל האם מקרבים עולות ראיה ביו"ט היא מחלוקת עקרונית, בשאלה מהו הקורבן העיקרי מתוך קורבנות החגיגה.

הגמרא בחגיגה דף ו. מציגה את צדי המחלוקת אודות מהו הקורבן העיקרי בקורבנות חגיגה, סביב מחלוקת הלל ושמאי אודות התקציב המינימאלי לכל קורבן. לדעת בית שמאי, בחג יש להרבות בעולות, ולכן התקציב לעולות גבוה יותר משלמים. לאור קביעה זו עול ההשאלה, אם לשיטת שמאי עולה היא הקורבן העיקרי במסגרת קורבנות החגיגה, מדוע שלא ניתן יהיה להקריבם ביום טוב?

לאור זאת נראה לומר כי שיטת שמאי מבוססת על מספר הנחות יסוד:

א. חובת היום. מאחר וקורבנות החגיגה הם קורבנות המלוות את כל שמחת הרגל וההגעה לירושלים, סברו שמאי שאין הכרח להקריב קורבנות אלו ביו"ט בו יש איסור מלאכה. בדומה לכך לשיטת הלל במידה ויו"ט הראשון של חג חל בשבת, אין מקרבים את קורבנות אלו כך גם ביו"ט ראשון.

ב. היתר אוכל נפש. בית שמאי התירו את הקרבת שלמי הגיגה ביו"ט, מכיוון שיש בהם אכילת בעלים.

ג. ראיה ללא קורבן. בניגוד לשיטת בית הלל שסברו כי הקרבת קורבן הראיה היא הקיום של מצוות הראיה ביו"ט הראשון, סברו בית שמאי שחובת הראיה מתקיימת בעצם העלייה לירושלים עם קורבן.

ד. מאחר ועולות ראיה הם קורבנות פרטיים שבהם אין אכילת אוכל נפש לא ראוי לפגוע בקדושת יו"ט ולהקריבם, ועדיף לדחות את הקרבתם ליום ראשון של חולו של מועד (בניגוד לשלמי חגיגה שבהם יש אכילה). מאידך בית הלל סברו כי אין לנתק בין קורבנות הציבור לקרבנות הפרט ופעולת שתי קרבנות יחדיו היא אשר יוצרת את החגיגה.

 עיקרו של חג שיטת הלל

להלכה אנו פוסקים כשיטת הלל, שכל קרבנות החגיגה באים ביו"ט ראשון שכן הם חלק מחובת היום. החיבור שעושים בית הלל בין קורבנות החגיגה של המועד, לחובת היום של יו"ט ראשון, משקפים תפיסה לפיה שמחה וחגיגיות אינן סותרות את המאפיינים של יו"ט כיום שבו יש איסור מלאכה. שמאי לעומתם רצו לשמר אופי סולידי ליום טוב ולדמותו ככל שניתן ליום השבת, כיום מנוחה ושביתה יום של לימוד תורה ורוגע.

במילים אחרות ע"פ תפיסת הלל - איסור המלאכה ביום טוב מטרתו להביא את האדם לידי התרכזות בשמחה ולא במנוחה. כך שאדם העולה לירושלים בחג מתחיל את שמחתו ביו"ט ראשון וממשיכה לששת הימים שאחריו (בשבת אין הקרבה של קורבנות חגיגה) .