קריאה כהמשך לספר שמות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

קריאה כהמשך לספר שמות

אנו עומדים עתה על התפר שבין שני החומשים – שמות וויקרא. בסוף חומש שמות, מתארת התורה את אי-יכולתו של משה להיכנס אל המשכן:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.                                                                    (שמות מ, לד-לה).

הפסוק הבא, בתחילת חומש ויקרא, ממשיך ומתאר את המפגש בין משה לבין השכינה, בין בחיר האדם לבין הקדוש ברוך הוא:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

                                                       (ויקרא א, א).

לפום ריהטא, שני הפסוקים הללו מהווים יחידה אחת, היא המשך התיאור ההיסטורי – מפגשו הראשון של משה עם ה' בתוככי המשכן. יתרה מזו: אנו מוצאים בחלק מוקדם יותר בחומש שמות תיאור דומה מאוד, אשר אכן מהווה חלק מרצף פסוקים! וכך מתואר בפרשת משפטים:

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.        

                                                     (שמות כד, טז).

קריאה כניגוד לספר שמות

ואולם, התבוננות שנייה יכולה להעלות הבנה שונה לגבי היחס בין הפסוקים. באופן ברור, בפסוקים בספר שמות, משה איננו יכול להיכנס לאהל מועד. הנוכחות של השכינה באוהל כביכול הינה אינטנסיבית, מאסיבית וכבדה מדי, ועל כן משה איננו יכול להיכנס. זאת לעומת התיאור בפסוק הראשון של ספר ויקרא, בו ה' קורא אל משה להיכנס, וזה נכנס ומקבל את דבריו של ה'. כאן נשאלת השאלה: מה השתנה בין שני הפסוקים? מדוע באחד משה נותר עומד בחוץ, ואילו בשני – נכנס לפני ולפנים?

ניתן לחשוב על הזדמנות נוספת בספר שמות בה משה נמנע ממפגש עם הקדוש ברוך הוא. כוונתנו כאן לאירועים בסנה, בהם נאמר:

וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לוֹהִים.

                                                                              (שם ג, ו).

נחלקו האמוראים (ברכות ז ע"א) ביחס למעשהו של משה – האם הסתרת הפנים זוהי פעולה שיש לשבחה, או שמא יש בה גנאי? כך או כך יש לשאול – מדוע בחר משה להסתיר את פניו? אפשר להשיב על שאלה זו בשני מוקדים:

א.       משה עצמו: כלשונם של חז"ל, משה באותה עת היה 'טירון לנבואה'. חוסר הניסיון ורמתה הנמוכה באופן יחסי של נבואתו של משה הביאה אותו לבחור להימנע מחשיפה ישירה זו לקדוש ברוך הוא.

ב.       משה כנציג העם: הנביא הוא שליחו של העם, ומעמדו תלוי במעמדם שלהם. מעמדו הרוחני הכללי של עם ישראל באותה עת היה עמוק במ"ט שערי טומאה. משה, כנציג העם, נמנע מהגעה לרמה גבוהה מדי של חשיפה לה', שאינה תואמת את מקומם הרוחני.

ואולם, בפרשת פקודי – שני מרכיבים אלו כבר אינם קיימים. משה וודאי איננו טירון שבנבואה, אלא כבר העפיל לרמתה הגבוהה ביותר. גם עם ישראל, כציבור, עשה כברת דרך ארוכה מאז השעבוד במצרים. כברת דרך שכללה את יציאת מצרים, את מעבר הים וכמובן – את קבלת התורה. האם ניתן לומר שאינו ראוי לשכינה?! האם אינו ראוי להיכנס אל הקודש פנימה?! נציע כאן שתי תשובות, בשני כיוונים שונים.

קריאה כהזמנה למפגש

תופעת הנבואה כשלעצמה איננה כה פשוטה. היא מביאה את הנביא לידי חולי, תשישות וחולשה. אכן, הרמב"ם מציין זאת כחלק ממסגרת ההבדלים שבין כל הנביאים, אשר חווים תחושות אלו – לבין משה, שאינו חווה אותן. אולם, גם עבור משה, לא מדובר בתופעה ללא גבולות! נוכחות כה מאסיבית ואינטנסיבית, כה גדושה ובולטת, של כבוד ה' במשכן, מקשה את המפגש אפילו על משה רבנו. על כן, הוא איננו יכול להיכנס למשכן בעצמו, עד אשר ה' קורא לו להיכנס – "ויקרא אל משה".

פירוש המילה 'קריאה' משתמע לשתי פנים: לעיתים מדובר בציווי, בהוראה נורמטיבית; ולעיתים בקריאה המתארת מערכת יחסים. דוגמה לכך ניתן לראות בפסוק במגילת אסתר, בו נאמר: "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד, יא). הפסוק שלנו, המתאר את קריאת ה' למשה – אינו חד משמעי בהבנתו. אולם, כך או כך – משה היה מנוע מלהיכנס, עד אשר הגיעה אותה קריאה.

קריאה לכפרה

כיוון שני, הבא להסביר את הפער שבין פרשת פקודי לבין פרשת ויקרא, מתמקד בתופעה אחרת. תופעה, אשר מאפילה ככתם גדול על כלל ישראל שבאותו דור – חטא העגל. ולא עם ישראל שבאותו דור בלבד, אלא גם עם ישראל שלדורות, וכמאמר הפסוק:

וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם.      (שמות לב, לד).

האם מי מאתנו זוכר את החזרה בתשובה על אותו חטא? גם אלו מביננו אשר ניחנו בזיכרון טוב, ודאגו לזכור היטב את פסוקי התורה, אינם יכולים לזכור את שאינו כתוב. אכן, ישנו מעשה של משה שנועד לכפרה, אשר בא תחת המילים "מי לה' אלי" (שמות לב, כו). אולם, חזרה בתשובה – אין.

אמנם, הרמב"ן בתחילת פרשת ויקהל מתאר תיקון מוחלט וחזרה למצב הקודם:

חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב''ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה...               

                                                               (רמב"ן שמות לה, א).

אולם, גם לדברי הרמב"ן, אין תיאור של חזרה בתשובה. ומה בין זה לבין ספר ויקרא? פרשת ויקרא פותחת במספר קרבנות רשות, ומהר מאוד מגיעה לדבר על חטאות שונות: חטאת היחיד וחטאת הציבור, חטאת הנשיא וחטאת המשיח. חטאת אחת אחרי השנייה, אשר כולן – כוללות וידוי. בין אם וידוי הוא כדברי רמב"ם – סופו של תהליך התשובה, ובין אם מדובר באחד משלביו הראשונים, הרי שלפי כולם מדובר בחלק מהותי ומשמעותי באותו תהליך. מרכיב זה קיים בכל החטאות המוזכרות בפרשת ויקרא.

יתרה מזו: מלבד החטאות המוזכרות בפרשה, חז"ל לקחו אפילו את קרבנות הרשות לכיוונים של כפרה ותיקון! כך לדוגמא קרבן עולה בא על ביטול עשה, או לשם תיקונים אחרים. דומה, שפרשתנו מדגישה פעם אחר פעם את אותו תיקון, כפרה וחזרה בתשובה, שכה חסרים בספר שמות.

נמצאנו למדים, שאותה נוכחות שכינה משמעותית, אינה מאפשרת תמיד כניסה פנימה. תהא רמתו הרוחנית של העם גבוהה ככל שתהא, יהיה משה רבנו גבוה מעל רמת 'טירון לנבואה' ככל שיהיה – חסרונה של החזרה בתשובה עדיין עומד לרועץ. רק עם הציווי על קרבנות הכפרה שבספר ויקרא מושלמת הקריאה למשה אל הקודש פנימה.

~*~

 

הפגישה והמפגש עם ה' דרש ממשה, וכעת דורש מאתנו את התיקון, את החזרה בתשובה. רק אלו הם אשר יאפשרו את אותה קדושה, את אותו כבוד ה', אשר מלא את המשכן.