קריאת התורה בפורים

קריאת התורה בפורים* / הרב משה טרגין

אומרת המשנה במגילה:

"בשני בחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם". (פרק ג משנה א)

ומסבירה הגמרא:

"הני שלשה כנגד מי? אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים. רבא אמר: כנגד כהנים לוויים וישראלים... אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין בבית הכנסת... הני עשרה כנגד מי? אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת. רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות... ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם". (מגילה כא ע"א)

גם התוספות[1] שם וגם הירושלמי[2] מקשים על גמרא זו מקריאת התורה בפורים - בה יש רק תשעה פסוקים. בירושלמי התשובה היא:

"שאני היא שהיא סידורו של יום".

וגם התוספות חוזרים על תירוץ זה:

"שאני פרשת עמלק דסידרא דיום הוא, ומפסיק ענינא ביה".

כלומר: כל הסיפור נשלם בתשעה פסוקים, וכיוון שזהו סידרא דיומא - אין מוסיפים עליהם עוד פסוקים.

הרי"ף יב ע"א גם הוא מצטט את הירושלמי אך ממנו משמע כי אלו שני תירוצים נפרדים:

א. דסליק עניינא ביה.

ב. משום סידורא דיומא.

וזאת בניגוד לתוספות מהם משמע כי שני התירוצים מוסיפים זה על זה.

בכדי להבין את תירוציהם של הראשונים יש להבין קודם כל את מהותה של התקנה לקרוא בתורה:

תקנת משה ותקנת עזרא - שיטת הגרי"ד

הגמרא בבבא קמא פב ע"א מזכירה את תקנת עזרא, המגדירה גדרים מדוייקים לקריאה בתורה: שלש עליות ועשרה פסוקים - כנגד עשרה בטלנים. תקנת הקריאה בתורה, אומרת הגמרא, היא קדומה יותר - מימות משה רבנו, אלא שאז לא היו גדרים מדוייקים לקריאה.

הגרי"ד הסביר את ההבדל בין תקנת משה לתקנת עזרא בכך שמטרתו של משה הייתה חוייתית - ליצור התקשרות לקב"ה כל שלשה ימים, שכן לאחר קריעת ים סוף חשו בני ישראל כי אין להם מספיק מגע עם הקב"ה:

"וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים". (שמות טו, כב)

וכך כותב גם הרמב"ם:

"משה רבנו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי... כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה. ועזרא תיקן ... וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים". (הלכות תפילה פי"ב ה"א)

תקנת עזרא, אם כן, הייתה ללמוד תורה ולא לחוות רגשית את חוויית השמיעה, ולכן הגדיר כל קריאה כ'יחידת תורה' - שלשה פסוקים לפחות. נביא מספר ראיות להסברו של הגרי"ד:

א. המשנה בראש השנה לב ע"א מביאה שתי דעות בנוגע למספר הפסוקים הנדרש במלכויות, זכרונות ושופרות: עשרה פסוקים או שלשה פסוקים. אנו רואים כי גם לדעה המינימליסטית אין לקרוא פחות משלשה פסוקים - המהווים יחידה משמעותית - כפי שהסביר הגרי"ד.

ב. כך גם ביחס לראש חודש, שם קובעת הגמרא במגילה כא ע"ב ש"אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים". דין זה ברור על פי הסברו של הגרי"ד, ששלשה פסוקים הם יחידה בעלת משמעות, ולכן אין להותיר פחות מכך כאשר קוראים פרשה.

ג. ראיה נוספת לכך ששלשה פסוקים הם המינימום לקריאה משמעותית, ניתן להביא מהמשנה במגילה כג ע"ב, הכותבת שאין קוראים למתורגמן יותר מפסוק אחד בתורה ויותר משלשה פסוקים בנביא. רש"י מבאר שבתורה אין קוראים יותר מפסוק אחד כדי שלא יטעה, אך בנביא אין חשש שמא יטעה כיוון שבכל מקרה אין פוסקים משם דבר הוראה. אנו רואים כי לאחר שלשה פסוקים כן יש חובה לתרגם, שוב - כיוון שזהו המספר המינימלי של פסוקים לקריאה.

על בסיס הוכחות אלו טען הגרי"ד שעזרא הפך את קריאת התורה מתקנה חווייתית - שמיעת התורה - לתקנת לימוד תורה בציבור, וממילא הגדיל את הקריאה לשלשה פסוקים לכל עולה, ועשרה פסוקים הם 'סוגיית לימוד', ולכן יש לקרוא עשרה פסוקים, לכל הפחות, בימים בהם קוראים בתורה בציבור. ייתכן שזוהי גם הסמליות של 'כנגד עשרה בטלנים' - שכיוון שהם יושבים ולומדים תורה בבית הכנסת, קבעו כנגדם את מינימום הלימוד לעשרה פסוקים (וכן את פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות). בנוגע לפורים, הסביר הגרי"ד כי כיוון ש"סליק עניינא" לאחר תשעה פסוקים - אין צריך לקרוא עוד פסוק נוסף.

את התירוץ השני של הרי"ף - "סידורא דיומא" - יש להבין בצורה שונה. כפי שראינו, מעגל הקריאות השבועי מחייב קריאת עשרה פסוקים. ייתכן שחיוב זה חל רק על הקריאה השגרתית של ימי שני, חמישי ושבת, ואילו בקריאות שמטרתן 'סידורא דיומא' אין תקנה זו שייכת. גם הגמרא מבחינה בין תקנת עזרא ובין תקנת משה:

"'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל' - מצוותן שיהיו קורין אותם כל אחד ואחד בזמנו". (מגילה לב ע"א)

נוכל לומר כי תקנת עשרת הפסוקים איננה חלה על קריאות אלו, ועל כן ברור מדוע התלמוד הבבלי אינו מזכיר את שאלת הירושלמי - שכן תקנת עזרא, שצריך לקרוא לפחות עשרה פסוקים נוגעת אך ורק לקריאות הסטנדרטיות של ימי שני וחמישי ואיננה נוגעת לקריאת התורה של המועדים. לפיכך שאלת הירושלמי אינה עולה כלל.

לפי דברינו, יש להבין כי כאשר הגמרא מזכירה את תקנת משה, היא מזכירה את החובה ללמוד 'הלכות חג בחג', ולאו דוווקא על ידי קריאה בתורה. גם הרמב"ם מסביר כך את התקנה:

"ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו ושואלים ודורשים בעניינו של יום בכל מועד ומועד". (הלכות תפילה פי"ג, ה"ח)

הקריאה בפורים

כעת, יש לדון בהגדרת קריאת הפורים כ'קריאה מעניינו של יום'. נקודה זו אינה כה פשוטה, ונבאר.

הראשונים דנים בשאלה האם גם בזמן הזה - לאחר ביטול הסנהדרין, "ישראל מקדשינן לזמנים", או שמא מצב זה היה קיים רק בזמן הסנהדרין שהיו מקדשים את החודש ואת השנים. הרמב"ם[3] כתב כי לאחר ביטול הסנהדרין עם ישראל מקדש את המועדות על ידי החשבון הגרי"ד הסביר כי קריאת התורה במועדות מהווה חלק מן הקיום של מצוות קביעת המועדות בזמן הזה. נימוק נוסף אפשרי לקריאת התורה במועדות הוא קיום של 'מצוות שמחת החג'. שני נימוקים אלו אינם שייכים בפורים, בו אין קדושת יום טוב, שיכולה לחייב את הקריאה בתורה, וגם מצוות שמחת יום טוב אינה נוהגת בו, אלא מצוות "משתה ושמחה" - המתמצה באכילה ושתיה ולא בקריאת התורה.

שיטת התוספות

עד כה הסברנו את שיטת הרי"ף המפריד בין שני התירוצים בירושלמי ובוחן כל אחד מהם בפני עצמו. את שיטת התוספות, ששני התירוצים בנויים אחד על גבי השני ניתן להבין בשני אופנים:

1. התירוץ המרכזי הוא 'סליק עניינא' - כיוון שנשלם העניין אין צריך לקיים את הדרישה לעשרה פסוקים. הגדרת ה'עניינא' נקבעת רק בימים טובים, כאשר הקריאה היא מעניינא דיומא. בימים רגילים אי אפשר להפסיק לאחר לימוד עניין, שכן אין עניין מרכזי באותו יום וייתכן שיש צורך להמשיך ולקרוא עניינים נוספים. כלומר: 'סידורא דיומא' מגדיר את העניין של הקריאה, וקובע האם הוא נשלם כבר או שניתן להוסיף עליו עוד פסוקים באותו עניין.

2. התירוץ המרכזי הוא 'סידורא דיומא'. הבית יוסף[4] מביא בשם האורחות חיים שאין מקפידים על עשרה פסוקים בפורים כדי "לקטע את עמלק". הט"ז שואל על כך: מדוע לא הזכיר הבית יוסף את תירוץ התוספות? הוא מסביר כי תירוץ זה אינו תירוץ נפרד אלא הסבר מדוע לכתחילה לא הוסיפו עוד פסוק למרות שאפשר לקרוא גם תשעה פסוקים, כפי שהסבירו התוספות. לפי זה, ייתכן שכוונת התוספות היא שאפשר לקרוא תשעה פסוקים כיוון שזהו "סידורא דיומא", והסיבה לכך שאין מוסיפים עוד פסוק היא שסליק עניינא - כדי שלא לפגום בפרשה על ידי הוספת פסוקים לא רלוונטים[5].

 

---