קריאת שמע (ז) מבנה קריאת שמע ומצוות ייחוד ה'

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

בשיעורים הקודמים למדנו, שקריאת שמע שאנו קוראים "בשכבך ובקומך" תחומה בין שני פסוקים המגדירים ומעצבים אותה כמצווה, ומרכזה בקבלת עול מלכות שמיים. שני הפסוקים מבטאים פנים שונות של אמונת הייחוד, ובונים יחד את היסודות של אמונה זו, בריאה והשגחה.

בשיעור זה נעמיק בפסוקים אלו, הפסוק הפותח את קריאת שמע והפסוק המסיים.

 

א. הפסוק הפותח – "שמע ישראל ה' א-להינו"

"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד"   (דברים ו', ד')

הפסוק "שמע ישראל" מבטא את האמונה ב-ה' כבורא העולם. כך כתב הרמב"ם:

"היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" (ספר המצוות לרמב"ם, מצווה ב')

בפסוק הפותח את התורה, "בראשית ברא א-לוהים..." (בראשית א', א'), מיוחסת הבריאה לשם 'א-לוהים'.  על בסיס זה, ניתן לראות בפסוק הפותח את קריאת שמע הכרזה על ה' כבורא העולם. אנחנו מכריזים על ידוד[1] שהוא א-להים, יוצר היקום ומחוללו.

 

כאשר אנו רוצים להעמיק ולעסוק ביחס בין השמות השונים של הקדוש ברוך הוא, יש להקדים את דברי חז"ל בשמות רבה. המדרש מתאר את התגובה של ה' לשאלה/בקשה "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (שמות ג', י"ג), וכך נאמר שם:

"ויאמר א-להים אל משה, אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא בא-ל ש-די, בצבא-ות, בא-להים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא א-להים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבא-ות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל ש-די, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר (שמות לד) "ה' ה' אל רחום וחנון", הוי א-היה אשר א-היה אני נקרא לפי מעשי" (שמות רבה ג', ו')

תשובת ה' למשה, על פי המדרש, היא כי שמות ה' אינם אלא צורות שונות של הופעת ה' בעולם, ולפי מעשיו וצורות התגלותו הוא נקרא. שם "ידוד" מבטא במידה מסוימת את מהותו של הקדוש ברוך הוא ואת קיומו התמידי. דבר זה טמון בצורת הכתיבה של שם זה, המגלמת בתוכה את האל-זמניות ואת העל-זמניות, בבחינת היה הווה ויהיה.

אולם, במדרש זה עצמו יש לשם "ידוד" גם ביטוי ספציפי הקשור בצורת הופעתו של ה', שכשהוא מרחם על העולם הוא נקרא ה'.

צורות הופעתו השונות של ה' בעולם מגלות לנו משהו ממהותו, אך ורק על פי מה שאנו מסוגלים לתפוס ממעשיו. הוא עצמו, לית מחשבה תפיסא ביה כלל.

אם כן, בפסוק "שמע ישראל ידוד א-להינו...", אנו מייחסים את הבריאה [א-להים] לשם "ידוד", המבטא בהקשר זה  את קיומו המוחלט של ה'. ה' שמלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא, הוא הבורא, הא-להים, שברא את עולמו בראשית הכל.

 

הנביא ישעיה אומר:

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"  (ישעיהו מ', כ"ו)

הזוהר דורש את המילים "מי ברא אלה" כך:

"ואתא אליה"ו ואמר לי ר' ידעת מה הוא מי ברא אלה... א"ל ר' מלה סתימה הוה קמי קודשא בריך הוא וגלי במתיבתא עלאה ודא הוא, בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין בניינא עמיקא דנפק מגו מחשבה ואקרי מ"י שירותא (נ"א ראשיתא) לבנינא, קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים בשמא, לא אקרי אלא מ"י בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא) ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא, אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים"           (זוהר הקדמה, ב עמוד א')

גם מבלי להבין את עומק הדברים, ניתן לראות כאן את היסוד. בשעה הראשונה שרצה הקדוש ברוך הוא להתגלות, הוא ברא מחשבה ראשונית, המכונה "מ"י", שהיא תחילת ההתגלות. ההתגלות מתלבשת בבריאה עצמה שהיא אל"ה, ובחיבור האותיות אנו מקבלים שם 'א-להים', א-להי הבריאה והיקום. זוהי גם המשמעות של מה שאמרו רבים: "א-להים בגימטריא הטבע".

 

ב. הפסוק החותם – "אני ה' א-להיכם"

"אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים אני ה' א-להיכם"  (במדבר ט"ו, מ"א)

יציאת מצרים היא ההתערבות הגלויה והמשמעותית ביותר של הקדוש ברוך הוא בהיסטוריה. התערבות זו נעשתה באופן מכוון, שנועד להודיע את שמו בקרב האנושות כולה.

כך, במפגש הראשון של משה עם פרעה בשליחות ה', מגיב פרעה בצורה נחרצת וברורה

"מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח"   (שמות ה', ב')

בעקבות זאת, מתחיל הקדוש ברוך הוא בתהליך ארוך של הודעת שמו. תהליך זה מגמתו כפולה: הוא אמנם נועד לפרעה ומצרים ודרכם לכל העמים, אך הוא גם מופנה כלפי ישראל פנימה. מגמות אלו ומדגשות בפסוקים רבים לכל אורך פרשיות המכות, כפי שנבאר.

בתחילת פרשת וארא אומר ה', באמצעות משה, לבני ישראל:

"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם[2] המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'  "   (שמות ו', ו'-ח')

כך נאמר גם בתחילת התהליך מול מצרים:

"וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם"   (שמות ז', ה')

וכן לקראת מכת הדם, בדברי ה' אל פרעה:

"בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם"   (שם י"ז)

בטרם מכת ערוב, אנו פוסעים צעד נוסף בידיעת ה':

"והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"  (שם ח', י"ח)

ההפליה בין ישראל למצרים לא רק מוכיחה את עצם קיומו של ה', אלא גם את השגחתו ופעולתו בארץ, בכך שבוחר ומכוון את המכה ששולח.

לאחר שגם לקח זה הושג, מתקדמים אנו לעבר השלב השלישי, ערב מכת הברד:

"כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ"  (שם ט', י"ד)

ה' אינו רק משגיח ופועל בארץ, אלא הוא השליט היחיד. "אין כמוני" שולט בכל הארץ, או כפי שנאמר בהמשך "למען תדע כי ל-ה' הארץ" (שם כ"ח).

באותו פרק, שני פסוקים מאוחר יותר, מורחבת המגמה מפרעה לכל הארץ (דהיינו, לכל האנושות):

"ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ"  (שם ט"ז)

לאחר יציאת מצרים, בעמדם על הים, מתחזקת המגמה:

"וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ויעשו כן"   (שם י"ד, ד')

כך גם בעקבות קריעת ים סוף, כמתואר בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת: אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען:  תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית...  ה' ימלך לעלם ועד"   (שם ט"ו, י"ד-י"ח)

כל הארץ יודעת את שמו, מכירה בכך שהוא אדוני הארץ. מלכותו של ה' מתגלה בארץ.

 

ג. קבלת עול מלכות שמים בריאות והשגחה

שילוב שני היסודות הללו: בריאה והשגחה, טבע והיסטוריה, מעשה בראשית ויציאת מצרים, הם הבסיס האיתן של אמונת הייחוד. ה' הוא א-להי הטבע והוא א-להי ההיסטוריה, הבורא הוא גם המנהל והשולט.

אולם, אף שכל אחד משני הפסוקים מדגיש את הפן המיוחד שלו, בעומק העניין כל אחד מהם מבטא את שני היסודות הללו.

ביחס להשגחה הדבר ברור למדי, שההשגחה עצמה מבססת את מציאות הבורא. הדבר בא לידי ביטוי בצורה מובהקת בדיבר הראשון: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". למעשה, יסוד ההשגחה יונק מאמונת הבסיס בבורא יחיד ששולט בארץ.

אפשר שזהו יסוד נוסף בתשובת רבי יהודה הלוי לשאלה מדוע לא נאמר אנכי ה' א-להיך אשר בראתי שמים וארץ[3]. זאת, משום שיציאת מצרים, ההשגחה, מעידה גם על הבריאה וגם על השליטה.

מאידך, שם א-להים, שהוא יסוד הבריאה, הוא גם המקיים את העולם בכל שעה. רק השילוב של הרצון העליון של הבריאה  (מ"י), שהוא רצון מתמיד, הוא שנותן כוח עמידה ליקום ולבריאה (אל"ה).

שני יסודות אמונה אלו הם שעומדים בתשתית תפילתה של חנה, עם זכייתה לישועת ה'. בשעה שפקד אותה ה' והעניק לה את בנה שמואל.

בשעת רום קרנה ועליצות ליבה, היא מכריזה קבל עם ועדה את אמונתה הגדולה בה' היוצר והמשגיח, הבורא והפוקד:

"ותתפלל חנה ותאמר... אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור[4] כא-להינו: אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי א-ל דעות ה' ולא [ולו][5] נתכנו עללות... עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה... כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל א' פרק ב', א'-ח')

שני עקרונות אלו, הם העומדים ביסוד תפילת מוסף של ראש השנה. בעמידתנו לדין לפני מלכו של עולם, מצהירים אנו ומקבלים עלינו את עול מלכותו.

בברכת מלכויות אנו ממליכים את ה' עלינו ומדגישים את אמונתנו:

"שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ... הוא א-להינו ואין עוד... וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (תפילת ראש השנה, ברכת מלכויות)

בהתאם לכך, בברכת זכרונות אנו מבטאים את אמונתנו כי הוא זוכר ופוקד:

"כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך"  (שם, ברכת זכרונות)

מתוך קבלת עול מלכות שמים של בורא הבוחר בעמו להיות לו לעם, ומכיוון שאנו רוצים שהוא יהיה לנו לא-להים, אנו מתייצבים בתחתית ההר, ומקבלים עלינו עול תורה ומצוות בברכת שופרות:

"אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם... בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות... ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבי אש, בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת" (שם, ברכת שופרות)

אז, מכוח ידיעתנו בנוטה שמים ויוסד ארץ והכרתנו העמוקה כי לו נתכנו עלילות, מצפים אנו כי תיגלה עלינו במהרה מלכותו לעיני כל חי. אז ייתקע בשופר גדול שישיב אובדים ונידחים, ויכירו גם הם את עול מלכותו של ה', ותתפרסם תורת האמת לעין כול, ולכבוד שמך יקר יתנו[6].

 

ד. הבריאה וההשגחה – ייחוד ה' בעולם

אם נעמיק מעט יותר, נוכל להגיע להבנה כי הבריאה וההשגחה אינם יסודות נפרדים, אלא הם מהווים מקשה אחת מהותית בהבנת ייחוד ה' בעולם. בריאת העולם איננה חד פעמית, כיצירה שיצרה היוצר ומעתה היא עומדת ברשות עצמה. ה' ברא את עולמו, ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.

בכוח המאמרות, שבהם נברא העולם, העולם ממשיך להתקיים, "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קי"ט, פ"ט).

כך ביאר זאת בעל התניא, בשער היחוד והאמונה פרק א':

"הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופירש הבעל שם טוב ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר א-להינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש[7]'"  (שער היחוד והאמונה פרק א')

 

אם כן, מצוות קריאת שמע, הנתונה בין שני הפסוקים הללו, מהווה מוקד של קבלת עול מלכות שמיים. כל שאר התכנים הנמצאים בתוך קריאת שמע, בין שני הפסוקים הללו, אינם אלא ביטוי ומימוש של העיקרון הראשי והיסודי: האדם המקבל עליו את עולו יתברך[8].

מצווה זו חשובה ביותר, שכן היא ממקדת את האדם ביסוד חובתו בעולמו. שאר הדברים והתחומים, נובעים מיסוד זה. לפיכך, נצטווינו במצווה שממחישה את קבלת העול במסגרת המבטאת זאת, ובהתאם לזמן הפעילות האנושית (בין שעת קימה לשעת שכיבה).

דברים אלו מתאימים בעיקר לשיטת הרמב"ם, הרואה את מצוות קריאת שמע כמצווה אחת של קריאת שמע  שחרית וערבית[9]. מהרמב"ם עולה שהצורך בעשיית מצווה זו פעמיים בכל יום, כל פעם באותו אופן, הוא לצורך יצירת המסגרת של חיים עם קבלת עול.

לפי הרמב"ם, קיום של כל אחת מהמצוות הוא בעל ערך בפני עצמו, של קבלת עול מלכות שמים, וקיום שניהם יוצר גם את המסגרת. אם שתי הקריאות היו מעכבות זו את זו, היינו אומרים שעיקר המצווה הוא ביצירת המסגרת. כיוון שאין קריאת היום מעכבת את קריאת הלילה, ולהיפך, מסתבר שיצירת המסגרת היא רק ערך מוסף.

לכאורה, אם המטרה היא ליצור חיים שתחומים בקבלת עול מלכות שמים, היה ראוי שהמצווה תהיה ממש בקומך ובשכבך, כדי ליצור את המסגרת בין הקימה ובין השכיבה. אולם, כיוון שעיקר המצווה איננה יצירת המסגרת אלא כל מצווה יש לה ערך בפני עצמה, אין מקום לשנות לפי זמן פעילות האדם. סדרו של יום הוא "ויהי ערב ויהי בוקר", ועל כן המצווה הראשונה היא קריאת שמע של ערבית (ברכות א', א'). רק לאחר מכן אנו יוצרים מסגרת של חיי קבלת עול, אך עיקר הקביעה היא לפי סדר היום.

ניתן להוסיף, שהתורה הדגישה את הביטוי "בשכבך ובקומך", כדי לקבע את סדרו של עולם, "ויהי ערב ויהי בוקר", היום הולך אחר הלילה. אין זה סותר את הטענה שהמסגרת שהתורה ביקשה ליצור במצווה זו היא מסגרת של חיים שנעים בין קימה לשכיבה.

 

*

עם התרחבות מסגרת התפילה, קריאת שמע של שחרית אינה פותחת ממש את היום, וקריאת שמע של ערבית אינה סוגרת ממש את היום. למעשה, כבר בימי חז"ל קראו קריאת שמע של ערבית קודם סעודת הערב (על פי ברכות ד:), וודאי בימינו שתפילת ערבית עם קריאת שמע התרחקו מאוד משעת השכיבה.

על כן, תיקנו חכמים קריאת שמע על המיטה, כדי להצמיד את הקריאה לשעת השכיבה ממש. כמו כן, חכמים התקינו קריאת שמע שתאמר במסגרת השלב המוקדם בתפילת שחרית. זאת, כדי לקרב ככל האפשר את הקריאה לשעת הקימה.

כך, נשמרת מסגרת החיים היומית בין קריאת השחר לקריאת הערב – החיים במסגרת קבלת העול[10].

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

 

עורך: אורי יעקב בירן

 

 

 



[1] בפיסקה הבאה נעסוק בבירור חלק משמות ה'.  מפאת המגבלות ההלכתיות, נכתוב שם הוי- ה כך: ידוד.

[2] ועם התקדמות התהליך, מודגשת שוב מגמה זו כלפי ישראל: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה" (שם י',ב').

[3] ראה ספר הכוזרי, מאמר א' אות כ"ה, ובפירוש אבן עזרא שמות כ' פסוק א' ("שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד...").

[4] כך נאמר בגמרא בברכות:

"אמר ליה מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והקדוש ברוך הוא אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו מאי אין צור כאלהינו אין צייר כא-להינו" (ברכות י:)

[5] הכתיב, "ולא", מבטא את טענת דוברי העתק, שה' לא מתכנן עלילות העולם. הקרי, "לו", מבטא את אמונתה של חנה כי ה' הוא שמתכנן עלילות העולם.

[6] עיין היטב בדברי ספר העיקרים (מאמר א' פרק ד'), הדן בעיקרי האמונה ויסודותיה. בדבריו הוא קושר את תפילת מוסף של ראש השנה ליסודות אלו.

[7] וראה גם פרק ב' שם.

[8] מבט זה משקף בלא ספק את עמדת רבי יהושע בן קרחה, ולהבנתנו בשיעורים הקודמים גם את שיטת התלמוד הבבלי שרואה את קריאת שמע כקבלת עול מלכות שמים, ואת מצוות תלמוד תורה כביטוי לעול זה.

אולם, גם לשיטת רשב"י, הממקד את קריאת שמע במצות תלמוד תורה, גישה העולה גם מן הסוגיות השונות בירושלמי, כבר כתבנו שמדובר במצוות תלמוד תורה ייחודית שהיא מצווה של עיסוק בתורה בתכנים של מלכות שמיים. אם כן, מבט זה על מסגרת קריאת שמע כקבלת עול מלכות שמיים, כשתכניה הפנימיים מרחיבים ומבססים את תכניו וגדריו של עול זה, מקובלת ונכונה גם לשיטה זו.

[9] עיין רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, בסופו, שחולק על הרמב"ם:

"ושני תמידין וקטרת בקר וערב וקרית שמע נמנים שתים שתים שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו"

הרמב"ן סבור שכל צמד מצוות שאינן מעכבות זו את זו ושיש להן זמנים שונים, הן מצוות נפרדות. נראה, שהרמב"ם סבור ששאלת העיכוב אינה מצביעה בהכרח על היות שני החלקים שתי מצוות. במיוחד, כאשר מדובר על פעולה הנעשית פעמיים באותו אופן בבוקר ובערב. ועיין עוד ברמב"ם ספר המצוות השורש הי"א, ואין כאן מקום להאריך.

[10] באופן רחב יותר הדברים נכונים גם למסגרת החיים הכוללת, אדם בא לעולם בקריאת שמע, שקוראים ליד מיטת התינוק הנולד, ומסתלק מן העולם בקריאת שמע שהוא או הסובבים אותו אומרים באותה שעה. בכך כל חיי האדם תחומים בקבלת עול מלכות שמים.