קריאת שמע

  • הרב דוד ברופסקי
מיד לאחר פסוקי דזמרה אנו מגיעים לחלק המרכזי של תפילת שחרית המורכב מקריאת שמע וברכותיה ותפילת שמונה-עשרה. כך כתוב בתורה ביחס לקריאת שמע (דברים ו', ו-ט):
 
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
 
לפי הגמרא (ברכות יג ע"א) "הדברים האלה" הם קריאת שמע, שאותה חייב כל אדם לומר בפיו פעמיים מדי יום: "בשכבך" בלילה, "ובקומך" מדי בוקר.
 
פרק זה יעסוק במצוות קריאת שמע, מקורה ותוכנה.
 

מקור החיוב לקרוא קריאת שמע

האם החיוב לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום הוא מדאורייתא או מדרבנן? הגמרא (ברכות כא ע"א) מתייחסת לסוגיה זו בעקיפין. בגמרא עולה השאלה האם אדם שמסופק אם קרא כבר קריאת שמע או לא, צריך לחזור ולקרוא?
 
אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא... מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן... מתיב רב יוסף: ובשכבך ובקומך! אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב... ורבי אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – חוזר וקורא קריאת שמע.
 
הגמרא מציינת בבירור שלדעת רב יהודה קריאת שמע היא מדרבנן, ולכן הוא פוסק שאין לחזור ולקרוא במקרה של ספק. לעומת זאת, הגמרא אינה מסבירה מדוע רבי אלעזר כן פוסק שיש לחזור ולקרוא קריאת שמע.
 
לכאורה ניתן להציע שני הסברים לדעתו של רבי אלעזר. מחד גיסא, יתכן שרבי אלעזר סבור שקריאת שמע היא מדאורייתא ועל כן יש לפעול לפי הכלל ההלכתי הידוע 'ספק דאורייתא לחומרה', הקובע שיש לפסוק לחומרה בכל מקרה של ספק לגבי מצווה מן התורה. מאידך גיסא, יתכן שרבי אלעזר סובר שקריאת שמע היא מדרבנן אך הוא פוסק לחומרה מטעם אחר.
 
מרבית הראשונים (ראה: רש"י ברכות כא ע"א ד"ה חוזר, תוספות שם ד"ה ההוא, רי"ף ברכות יב ע"ב, רמב"ם הלכות קריאת שמע פ"א ה"א וכו') מאמצים את הגישה הראשונה. הם מסבירים שלדעת רב יהודה קריאת שמע היא מצווה מדרבנן ושהפסוק שצוטט לעיל מתייחס לתלמוד תורה, כפי שהסביר אביי. לעומתו רבי אלעזר סובר שקריאת שמע היא מדאורייתא ועל כן מפעיל את הכלל של 'ספק דאורייתא לחומרה'. ככל הנראה ראשונים אלה אינם מקבלים את דעתו של אביי המפרש את "הדברים האלה" כדברי תורה (תלמוד תורה) והם סוברים שאכן מדובר בקריאת שמע.
 
יתרה מזאת, ממקורות אחרים ניתן בבירור ללמוד שקריאת שמע היא מצווה מדאורייתא (ראה: סוטה לב ע"ב וברכות ב ע"א), מה שהוביל את תוספות (סוטה לב ע"ב, ד"ה ורבי) לומר את הדברים הבאים: "ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הווי אסמכתא בעלמא". לעומת זאת, במקום אחר בתוספות (מנחות לג ע"ב, ד"ה ואיזו) דווקא נפסק שקריאת שמע היא מדרבנן.
 
השולחן ערוך (סימן סז) פוסק שקריאת שמע היא מצווה מן התורה, מדאורייתא, ולכן במקרה של ספק יש לחזור ולקרוא.
 

קריאות נוספת של הגמרא

בראשונים מצאנו עוד שתי קריאות מרתקות של סוגיה זו.
 
תוספות הרא"ש (ברכות כא ע"א) למשל, מסבירים שגם רב יהודה וגם רבי אלעזר סוברים שהחיוב בקריאת שמע הוא מדרבנן. אך מכיוון שקריאת שמע היא למעשה ביטוי של קבלת עול מלכות שמיים, יש מקום להחמיר ועל כן במקרה של ספק יש לחזור ולקרוא.
 
תלמידי רבינו יונה (ברכות יב ע"ב) חולקים על דעה זו וגורסים שרב יהודה ורבי אלעזר סוברים שנייהם שישנו חיוב מדאורייתא לקרוא את "הדברים האלה" בזמן שמשכימים בבוקר ובעת ששוכבים לישון. אולם מוסבר שם שבעוד רבי אלעזר עומד על כך ש"הדברים האלה" הם קריאת שמע, רב יהודה סובר:
 
שלא אמרה תורה דווקא קריאת שמע אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דווקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך סבירא ליה אינו חוזר וקורא.
 
במילים אחרות, לשיטת רב יהודה יש חיוב מדאורייתא לקרוא דברי תורה "בשכבך ובקומך", אך אין דווקא הכרח שדברים אלה יהיו קריאת שמע.
 
דעה זו עשויה לחזק את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי (ירושלמי ברכות פ"א, הל"ב): "כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין!" יש המסבירים שדעה זו מסתמכת על הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לעומת זאת, לפי פרשנותם של תלמידי רבינו יונה, יתכן שרבי שמעון בר יוחאי פשוט סבר שהחיוב לקרוא קריאת שמע הוא מדרבנן ומטרתו להבטיח לימוד תורה מינימלי מדי יום ולכן מי שעסוק בלימוד תורה כל היום לא מחויב בקריאת שמע.
 
על כל פנים, כפי שהזכרנו לעיל, אנו סומכים על דעתם של רוב הראשונים שסוברים שהחיוב בקריאת שמע הוא מדאורייתא.
 

תוכנה של קריאת שמע

המשנה במסכת ברכות (פ"ב מ"ב) מסבירה את סידרן של שלוש הפרשיות המרכיבות את קריאת שמע.
 
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה שמע [דברים ו', ד-ט] לוהיה אם שמוע [שם י"א, יג-כא]? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. [למה קדמה] והיה אם שמוע לויאמר [במדבר ט"ו, לז-מא]? שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום [זמנה של מצוות ציצית].
 
פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמישה דברים: מצוות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה (ברכות יב ע"ב).
 
על אף שטענו למעלה שרוב הראשונים רואים בקריאת שמע חיוב מדאורייתא, בשום מקום בגמרא לא מצאנו התייחסות ישירה לשאלת ההבדל במעמדם של חלקיה השונים של קריאת שמע. הראשונים, אם כן, דנים בשאלה איזו פרשה היא היא קריאת שמע מדאורייתא ואיזו פרשה נוספה לאחר מכן מדרבנן.
 

פסוק ראשון

מרבית הראשונים (רמב"ן על הרי"ף, ראש השנה ז ע"ב; רשב"א, שו"ת חלק א סימן ש"כ, חידושי הרשב"א ברכות יג ע"ב וכא ע"א; ספר החינוך מצווה תכ; ריטב"א, ברכות יג ע"ב; רבינו יהודה החסיד המובא בטור סימן מו; מאירי, ברכות יג ע"ב) סוברים כי רק הפסוק הראשון, "שמע ישראל" (דברים ו', ד), הוא מדאורייתא. ראשונים אלה מתבססים על קביעתה של הגמרא (ברכות יג ע"ב) לפיה: "שמע ישראל... זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא". המגן אברהם (סימן סז וסוף סימן ס) מסביר שזוהי גם תפיסתו של רבי יוסף קארו, הקובע כי "עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון לא יצא" (שולחן ערוך סימן סג סעיף ד). ניתן להבין אם כן שהפסוק הראשון מגלם את תמצית מהותה של קריאת שמע, שהיא קבלת עול מלכות שמיים.

 

פרשה ראשונה

לפי ר' אליעזר ממיץ בחיבורו ספר יראים (סימן רנב), הפרשה הראשונה של קריאת שמע (דברים ו', ד-ט) היא כולה מדאורייתא, ולראייה מובאת שם הגמרא (ברכות טז ע"א) לפיה מי שעסוק במלאכתו יכול לקרוא את הפרשה הראשונה בלבד. רש"י (ברכות ב ע"א ד"ה עד) מרמז אף הוא שרק הפרשה הראשונה של קריאת שמע היא מדאורייתא כשהוא מסביר שמי שקרא קריאת שמע מבעוד יום חוזר וקורא פרשה ראשונה על מיטתו וכך הוא יוצא ידי חובת קריאת שמע. כך הבינו התוספות (שם ד"ה מאימתי) והרשב"א (ברכות ב ע"א) את דברי רש"י.
 
לעומת התוספות, הרא"ש מציע פרשנות אחרת לדברי רש"י וסובר שרש"י מתייחס למעשה רק לפסוק הראשון של קריאת שמע, כפי שמצאנו בראשונים שהובאו לעיל. הרא"ש מסביר:
 
שהרי קריאת שמע של ר' יהודא הנשיא הוא פסוק ראשון לבד... לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו כי כאשר קראו בבית הכנסת קודם זמנה [=לפני חשכה] כבר יצאו מחובת ברכות קריאת שמע ובקריאת פרק ראשון [המכיל את הפסוק הראשון] בזמנו.
 
תלמידי רבינו יונה (ברכות ט ע"א ד"ה למימרא) מייחסים דעה זו, האומרת שיוצאים ידי חובה ע"י קריאת פרשה ראשונה, גם לרי"ף.
 
שתי הפרשות הנוספות, על פי ראשונים אלה, הם חובה מדרבנן.
 

 פרשה ראשונה ושנייה

הפרי חדש (סימן סז) קובע שהפרשיות הראשונות של קריאת שמע שתיהן מדאורייתא. זוהי אולי גם דעתם של תלמידי רבינו יונה (ברכות א ע"א) האומרים כך:
 
שהקריאת שמע של חיוב צריך שיאמר... לפחות ב' פרשיות ראשונות שבהן עול מלכות שמים ועול המצוות וקריאת שמע שעל מיטתו אומר אותה בלא ברכה ואינו אומר אלא פרשה ראשונה בלבד.
 

קריאת שלוש פרשיות

הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"א הל' א-ג) כותב כך:
 
פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע, בערב ובבוקר, שנאמר 'ובשכבך ובקומך': בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום. ומה הוא קורא? שלושה פרשיות אלו הן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר... אף על פי שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זיכרון יציאת מצרים ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה... וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.
 
קריאה פשוטה בפסיקתו של הרמב"ם מובילה למסקנה שכל שלוש הפרשיות של קריאת שמע כלולות בחיוב מדאורייתא לקרוא קריאת שמע. אולם האחרונים חלוקים לגבי הפרשנות הנכונה לדברי הרמב"ם. הכסף משנה (הלכות קריאת שמע פ"ב הל' יג) סבור שלדעת הרמב"ם הפסוק הראשון בלבד הוא מדאורייתא. השאגת אריה (סימן ב) גורס שלשיטתו של הרמב"ם הפרשה הראשונה היא מדאורייתא. הפרי חדש (סימן סז) דווקא מסיק מדברי הרמב"ם ששתי הפרשיות הראשונות מחוייבות מדאורייתא.
 
הרב יוסף דב סולוביצ’יק (שיעורים לזכר אבא מרי חלק א, קונטרס בענייני קריאת שמע) מציע פרשנות חדשנית לרמב"ם שעשויה להבהיר את היחס בין שלוש הפרשיות של קריאת שמע.
 
הרב פותח בציטוט שתי קביעות של הרמב"ם. מחד גיסא, ניתן בהחלט להסיק מדברי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"א הל' א-ג) כפי שהובאו לעיל, שכל שלוש הפרשיות עומדות באותה רמה מבחינה הלכתית ושכולן מרכיבות את הליבה של קריאת שמע. מאידך גיסא, המצווה לזכור את יציאת מצרים, אותה הרמב"ם רואה כטעם העיקרי לקריאת הפרשה השלישית, אינה כלולה ברשימת המצוות בחיבורו ספר המצוות – על אף העובדה שבמשנה תורה הרמב"ם בפירוש קורא לזכר יציאת מצרים מצווה (ראה: הלכות קריאת שמע פ"א ה"ג)! השמטה זו עוררה דיון הלכתי ענף.
 
הרב סולוביצ'יק מסביר בשם סבו הרב חיים סולוביצ'יק, שהמצווה לזכור את יציאת מצרים אינה מצווה עצמאית אלא מרכיב במצווה רחבה הרבה יותר של קבלת עול מלכות שמיים. (פרשנות זו תואמת את דעתם של אלה הסבורים שהטעם למצווה לזכור את יציאת מצרים הוא הכרה בהשגחה האלוקית. ראה: ספר הכוזרי פרק א; ספר החינוך מצווה כא; רמב"ן, שמות י"ג, טז וגם כ', ב). אם כן, בעוד החובה הבסיסית לקרוא קריאת שמע כוללת את שתי הפרשיות הראשונות, כפי שהוסבר לעיל מדברי תלמידי רבינו יונה, חכמים הוסיפו את הפרשה השלישית המזכירה את יציאת מצרים (כמו גם את מצוות ציצית), במטרה לחזק ולהעמיק את קבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע. כשכל שלוש הפרשיות נקראות יחד, מתקיימת המצווה המרכזית של קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמיים.
 
ניתן להביא מן המשנה שהובאה לעיל סימוכין לדעתו של הרב סולוביצ’יק, המסביר שכל שלוש הפרשיות הן מדאורייתא. אילו סברה המשנה שרק שתי פרשיות הן מדאורייתא, אז לא היה כל צורך לנמק מדוע פרשת ויאמר נקראת אחרונה! ככל הנראה המשנה סברה שכל שלוש הפרשיות כלולות במצווה מן התורה לקרוא קריאת שמע אך הפרשה האחרונה, ויאמר, מוצבת בסוף משום שהיא אינה שייכת ללילה, מכיוון שזו עוסקת במצוות ציצית שזמנה הוא רק במשך היום.
 

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

חכמים מביאים מנהג עתיק לקרוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע. שורה זו, שאינה מופיעה תנ"ך, נאמרת בלחש למעט ביום הכיפורים שאז היא נאמרת בקול רם. בדברי חז"ל ניתן למצוא עדויות שונות הנוגעות למנהג זה.
 
בגמרא (פסחים נו ע"א) נאמר כך:
 
ואנן מאי טעמא אמרינן ליה?... דאמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם' (בראשית מ"ט, א). ביקש יעקב לגלות לבניו [מתי יבוא] קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: 'שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?'. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'... באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!'. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב! התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
 
על פי גמרא זו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נאמר בלחש משום שמשה רבינו לא כלל שורה זו בקריאת שמע במקור. המהרש"א, רבי שמואל אידלש (1555–1631) בפרשנותו לאגדות התלמוד (חידושי אגדות פסחים נו ע"א), מסביר שיהיה זה "גנאי להוסיף על דברי משה ולהפסיק בקול רם בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בין ה' אחד לואהבת", ועל כן "ברוך שם כבוד" נאמר בלחש. ר' משה סופר (1762–1839) לעומת זאת, בחיבורו חידושי חתם סופר (פסחים נו ע"א), כותב שקריאת "ברוך שם כבוד" בקול רם אינה ראויה שכן עלולה להיווצר מראית עין של ספק באמונה, באופן דומה לסיפורו של יעקב שבו הוא הטיל ספק בתקפות אמונתם של בניו ועל כן הם נזקקו להוכיח את עצמם בפניו.
 
הילקוט שמעוני (ואתחנן רמז תתלד) מציג גרסה נוספת.
 
כשעלה משה למרום שמע מלאכי השרת מקלסין: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והורידו לישראל. ולמה אין אומרים אותו בפרהסיא [בקול רם]? משל למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין [=תכשיט] מתוך פלטין של מלך ונתנה לאשתו ואמר לה 'אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך'. אבל ביוה"כ שהן נקיים כמלאכים הן אומרים אותו בפרהסיא: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
 
על פי המדרש, פסוק זה של שבח ראוי באמת להיאמר על ידי מלאכים בלבד ולכן אנו קוראים אותו בלחש. אולם ביום הכיפורים, כשעם ישראל כמלאכים (שכן הם נמנעים מכל הנאות הגוף), הם אכן ראויים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *