רלב"ג

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 22
רלב"ג
 
א. הקדמה
רבי לוי בן גרשום (1288-1344) חי בפרובנס, והיה דמות דומיננטית ומפורסמת בתקופתו לא רק בקהילה היהודית, ולא רק בשל כתביו התורניים. הוא התפרסם גם בשל תרומותיו בתחומי הפילוסופיה, המדע,[1] המתמטיקה[2] והאסטרונומיה,[3] והוא אף חיבר חיבורים מדעיים שונים בתחומים אלו. חלק מכתביו המדעיים של רלב"ג אף תורגמו מעברית ללטינית, על מנת שיוכלו לשמש את המלומדים הלא יהודים.[4] על חשיבותו הרבה של פירושיו למקרא בתקופתו ניתן ללמוד מקיומם הרב של כתבי יד שונים לפירושיו, ומהעובדה שפירושו נבחר להיות מן הספרים הראשונים שהודפסו עם תחילת הדפוס העברי.
רלב"ג, בדומה לר' יוסף אבן כספי (ריא"כ), בו עסקנו בשיעור הקודם, הקדיש לספר בראשית חלק ניכר מפירושו. חלק גדול מפירושו הוא פירוש פילוסופי, בעיקר בפרקי בראשית העוסקים בבריאה. עם זאת, קיים שוני רב בין שני הפירושים: רלב"ג נעזר בעיקר בתורות הפילוסופיה הלקוחות מתחומי הפיסיקה והמטפיסיקה, בעוד ריא"כ נעזר בעיקר בתחום הלוגיקה. יש כאן תופעה מעניינת של שני תלמידי חכמים המפרשים את המקרא, החיים באותו המקום ובאותן השנים, ובעלי סגנון דומה; אך, האחד (רלב"ג) התפרסם והתקבל מאוד, בעוד האחר (ריא"כ) כמעט שלא נודע ולא נעשה שימוש בכתביו. דומני כי ההשוואה בין שתי הדמויות תוכל להעלות את ההסבר הבא: רלב"ג היה תלמיד חכם הבקי לא רק בתורה שבכתב, אלא גם בתורה שבעל פה, והיה סמכות הלכתית מוכרת; מה שאין כן ריא"כ, שהצהיר על עצמו שאינו תלמיד חכם הבקי בהלכה,[5] וגם בחיבוריו ניכר כי הוא נמנע מלהתעמק בנושאים הלכתיים. נוסף על כך, בדרך כלל פירושי רלב"ג אינם מצריכים ידיעה מוקדמת, אך הבנת פירושי ריא"כ דורשת ידע מוקדם לא רק בלוגיקה פילוסופית, אלא גם בפרשנות. ייתכן, אמנם, שקורא שאינו מתמצא לחלוטין בעולם הפילוסופי של ימי הביניים יתקשה גם בהבנת פירוש רלב"ג, אבל אין ספק שהבנת פירושיו היא משימה קלה בהרבה מאשר הבנת פירושי ריא"כ.
 
 ב. מבנה הפירוש
רלב"ג נוהג לחלק את הפרשה למספר תת נושאים - כל תת נושא נחשב כיחידה ספרותית עצמאית, אשר נקראת בלשונו 'פרשה'. את פירושו ליחידה מחלק רלב"ג לשלושה חלקים שונים, כאשר כל חלק מתמקד בתחום אחר, ויחדיו הם מהווים פרשנות כוללת. שלשת החלקים בפירושי רלב"ג הם "ביאור המילות", "ביאור הפרשה", וה"תועלות". "ביאור המילות" הוא פירוש קצר למילים הדורשות ביאור. פירוש זה מופיע על פי המבנה המקובל, של פתיחה בדיבור המתחיל ואחריו הביאור. הפירוש למילים מתחשב בביאור שהעניק רלב"ג ליחידה השלימה, ואיננו נטול משמעות מההקשר הכללי של היחידה. החלק השני, "ביאור הפרשה" הוא ביאור ענייני הנושא הכללי, ומעין חזרה על דברי התורה תוך כדי הוספות פרשניות בסגנון הרצאתי וללא חלוקה לפסוקים. החלק השלישי, ה"תועלות", הוא ביאור המסרים העולים מתוך הפרשה.
ה"תועלות" מתחלקות בעיקר לשלושה חלקים: דעות, מידות ומצוות. "התועלות בדעות" עוסקות בעניינים פילוסופיים העולים מתוך היחידה; "התועלות במידות" עוסקות בנושאים התנהגותיים ומוסריים העולים מתוך היחידה; ובפרשיות הלכתיות מציין רלב"ג ב"תועלות במצוות" את התכנים והמשמעויות של המצוות. על חשיבותן של שלושת קטגוריות אלו (הדעות, המידות והמצוות), הרחיב רלב"ג בהקדמה לפירושו לתורה:
ומן ההכרח היה החֵלק הנימוס התוריי לשלושת החלקים האלו, לפי שהשלמות האנושי לא יגיע בשלמות, אם לא בהגיע השלמות במידות ...
לדעת רלב"ג, המצוות, הדעות והמידות הינן שלש קטגוריות הכרחיות להגעה לשלמות האנושית. שלמות זו היא מטרת הבריאה, כפי שממשיך רלב"ג להסביר:
עם מה שהשגיח במציאותו[6] בזה האופן הנפלא אשר השגיח בו, בתכונת איבריו וכוחותיהם והכלים אשר נתן לו לשמור מציאותו, לא נמנע מהשגיח בו במה שידריכהו אל השלמות האמיתי, אשר הוא כל פרי האדם...וזה אמנם היה ממנו בנתינת זאת התורה האלוהית, אשר היא נימוס[7] יגיע המתנהגים בו בשלמות אל ההצלחה האמיתית.
כלומר, כשם שהקב"ה ברא את מנגנון גוף האדם באופן שהאדם יוכל להתקיים, כך ברא הקב"ה מנגנון אשר מטרתו היא הבאת האדם אל השלמות, מטרת האדם בעולם. הדרכה זאת היא התורה, וההולכים על פי התורה יגיעו אל השלמות האמיתית. ההדרכה ניתנת הן באמצעות מצוות התורה והן באמצעות סיפורי התורה.[8] ואכן, רלב"ג מבאר את התורה על פי תפיסה זו באופן שיטתי.
עיון במכלול "התועלות בדעות" של רלב"ג יעניק לקורא תמונה מקיפה של עולמו הפילוסופי. בתועלות אלו מרחיב רלב"ג על נושאים רבים כגון נבואה, השגחה, שכר ועונש ועוד. רלב"ג, בפירושו למקרא, מתגלה מצד אחד כאיש דת שראה עצמו מחויב למה שהבין כאמונות היסוד של המסורת הדתית היהודית, ומצד שני כאיש מדע ופילוסוף שניסה לתת לאמונות הללו פירוש במסגרת הפילוסופיה והמדעים שהכיר מכתבים אריסטוטליים.
דוגמא ל'תועלת במידות' ניתן לראות בבראשית מ"ג, יא-יד. בפסוקים אלו מתארת התורה את הכנותיו של יעקב לקראת שליחת בנימין למצרים עם האחים:
ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן איפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש...וכסף משנה קחו בידכם... ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש. וא-ל שד-י יתן לכם רחמים לפני האיש...
הפסוקים מובנים על פי פשטם ללא צורך בביאור; אך לשיטתו של רלב"ג הפרטים בסיפור באים ללמדנו כללי התנהגות (לא מדובר רק בהתנהגות מוסרית, אלא בהתנהגות חכמה ובהתנהגות מקובלת בחברה):
התועלת החמישה עשר הוא במידות. שאין ראוי למי שחשדהו האדון בדבר רע שיפליג בריבוי המנחה, כי זה ממה שיראה ממנו שהחשד ההוא הוא אמת. ולזה תמצא כי יעקב לא הפליג בזה המקום בריבוי הדורון, עם מה שתראה שהפליג בריבוי הדורון לעשו. אבל היה מעט מה ששלח לו מכל מין: מעט צרי ומעט דבש...
אנו לומדים כאן מיעקב שעדיף לתת למישהו שחושד בך מתנה קטנה, כי הפרזה עלולה להגביר את החשד.
מאותם פסוקים מסיק רלב"ג תועלת מתחום "הדעות":
התועלת הששה עשר הוא בדעות, והוא להודיע שאין ראוי לאדם כשיירא מדבר רע, שישען על התפילה לה' לבד, אבל ראוי שישתדל בכל הסיבות[9] שאפשר בהצלתו, ויחבר אל זה התפילה לה' יתעלה. כי ה' יתעלה כשיעזור לדבקים בו וישגיח בהם, ירצה שיחברו אל זה הסיבות הנאותות...ובכלל אם ישען השלם על התפילה לה' לבד, יקרה בזה מן ההפסד מה שלא יעלם, עם שכבר יביא זה למיעוט האמונה בה' יתעלה כשלא יבוא לשלם ההוא מבוקשיו, אשר הוא סיבת העדר הגעתם....[10]
אנו למדים כאן על יחס התורה להשתדלות האדם ומאמציו: יעקב אינו מסתפק אך ורק בתפילה, אלא בנוסף אליה הוא משתמש גם באמצעים טבעיים - המנחה.[11] חשיבות המאמץ הטבעי היא כפולה: רצון ה' הוא להשגיח דרך כלים טבעיים ולא דרך נס, ובנוסף לכך אדם הסומך על התפילה בלבד יכול להנזק מבחינה אמונית אם תפילתו לא תתקבל.
 
ג. פירושים חדשניים
בהתאם לשיטתו הלומדת כללי התנהגות מסיפורי התורה, רלב"ג סובר שסיפור ירידת אברם למצרים בא ללמדנו את התנהגותו החיובית של אברם. רלב"ג משבח את אברם על כך שיצא למצרים בעקבות הרעב, ולא התעקש להשאר בארץ:
התועלת הראשון הוא במידות, והוא החריצות על בקשת ההכרחי לאדם לעמידת גופו מהמזונות וממה שידמה להם. הלא תראה שאברם, אם שכבר הבטיחו ה' יתעלה בהצלחת קניניו, התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שציווהו ה' יתעלה שישב בארץ כנען. כי אין מצוות ה' יתעלה כי אם להיטיב לאדם, לא שימות בסיבתם, ולזה ידע אברם שרצון ה' יתעלה היה שיסור משם לבקשת הטרף...[12]
 (פירוש רלב"ג לספר בראשית, י"ב).
 
ד. יחס רלב"ג לנסים
לרלב"ג יש משנה סדורה באשר למגבלות הנס. בהתאם לשיקולים פילוסופיים שונים שאין כאן המקום לפרטם, בספרו 'מלחמות ה' ' (מאמר ו', חלק ב', פרק י"ב) הוא קובע שלושה עקרונות בנוגע לניסים:
א. אין נס מתמיד. חריגות מחוקי הטבע יכולות להתקיים בדרך נס באופן זמני, אך לא באופן קבוע.
ב. גודל הנס הוא לפי גודל הנביא. ניסים מתרחשים רק באמצעות נביאים, והיקפם תלוי בדרגת הנבואה של הנביא.
ג. לא ייתכנו ניסים בגרמי השמים. עיקרון זה חייב את רלב"ג לפרש שניסים הנראים לכאורה כניסים שנעשה בגרמי השמים, התרחשו בעצם ללא התערבות גרמי השמים.
עקרון נוסף מופיע במספר מקומות בפירושו לתורה:[13]
ד. הניסים נעשים "בסיבות היותר נאותות": ה' מצמצם את התערבותו בסדרי העולם הטבעי. חריגות מחוקי הטבע מתרחשים רק במידה הנחוצה להשגת התועלת הרלוונטית.[14]
כדוגמא לכלל השלישי ניתן לציין את פירושו המקורי של רלב"ג לנס יהושע "שמש בגבעון דום" (יהושע, י', יד), אשר נראה כעומד בסתירה מוחלטת לעיקרון זה. רלב"ג מבאר כי לא היה מדובר בנס של שינוי מסלול השמש, אלא יש להבין את הפסוקים כמתארים את הצלחתם של הלוחמים, שבזמן קצר מאד, עוד לפני חשיכה, נחלו הצלחה בקרב:
ואומר שמאמר יהושע היה, שטרם שיסור השמש מהיות על גבעון, והירח מהיות על עמק אילון, תשלם נקמת גוי אויביו...וזה היה ענין נפלא, כי לא די שיעד שינקמו ישראל מהקמים עליהם, אבל יעד עם זה שזאת הנקמה תשלם בזמן קצר כזה.[15]
(פירוש רלב"ג לספר יהושע י', יג).
כדוגמא לעקרון הרביעי ניתן להביא את פירוש רלב"ג בנוגע לפסוק "ונשל ה' אלוקיך את הגויים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חיית השדה" (דברים, ז', כב):
...כי אף על פי שה' יתעלה שליט לעשות כל מה שירצה וכל מה שיחפוץ, הנה יבקש הסיבות היותר נאותות שאפשר. ולא יחדש מופת אלא אם יביא הצורך אל זה. כי הוא אינו שונא הטבע, כי הוא סידר אותו. ולזה לא יחלוק עליו, אלא בעת הצורך וביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו. ולזה אמר "ונשל ה' אלוקיך את הגויים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חיית השדה". ואף על פי שהיה ה' יתעלה יכול לכלותם מהר ולשמור ישראל שלא תרבה עליהם חיית השדה, הנה לא הסכים לעשות זה, אחר שאפשר הגעת המכוון לישראל בזולת זה.
כלומר, ה' היה יכול היה לסייע לעם ישראל לכבוש את ארץ כנען בזריזות, אך הוא נמנע מכך כיוון שאין צורך חיוני בנס מעין זה. ה' ממעט לשנות את הטבע "כי אינו שונא את הטבע" - הוא אוהב את עולמו כפי שבראו, ולכן התערבותו בחוקי הטבע תהיה מעטה ככל האפשר.
 
ה. יחס רלב"ג למדרשי הלכה
בחלק ההלכתי של התורה מחדש רלב"ג צורת לימוד בהלכות תורה שבעל פה. עד לתקופתו ניתן לחלק את פרשני המקרא לשתי קבוצות. הקבוצה האחת (רש"י, רמב"ן ועוד) הביאה באופן שיטתי את מדרשי ההלכה, וביארה (בדרך כלל) את הפסוקים בהתאם לקריאות שבמדרשי ההלכה. מאידך, רוב הפרשנים עסקו רק בפרשנות הפסוקים, אם בהתאם לתכני ההלכה (ראב"ע) ואם באופן עצמאי (רשב"ם), אך לא עסקו בכל פרטי מדרשי ההלכה. רלב"ג, בדברי הפתיחה לפירושו לתורה, מבאר את יחסו למדרשי הלכה:
והנה בבארנו המצוות והשורשים אשר מהם יצאו כל דיניהם אשר התבארו בחכמה התלמודית, לא יהיה מנהגנו בכל המקומות לסמוך אותם השורשים אל המקומות אשר סמכו אותם חכמי התלמוד באחת משלש עשרה מידות לפי מנהגם. וזה, שהם סמכו אלו הדברים האמיתיים המקובלים להם במצוות התורה לפסוקים ההם, להיותם כדמות רמז ואסמכתא לדברים ההם; לא שיהיה דעתם שיהיה מוצא אלו הדינין מאלו המקומות...אבל נסמוך אותם אל פשוטי הפסוקים אשר אפשר שיצאו הדינין האלו מהם, כי בזה תתיישב הנפש יותר. ואין בזה יציאה מדרכי רבותינו ז"ל, כי הם לא כיוונו כמו שאמרנו שיהיה על כל פנים מוצא הדינים ההם מהמקומות אשר סמכו אותם להם, אבל הם אצלם מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום, ובקשו להם רמז מהכתוב...
רלב"ג מקבל את ההלכות הנובעות ממדרשי ההלכה, אך סובר כי צורת הלימוד של ההלכה איננה מחייבת, אלא רק משמשת כאסמכתא. כלומר, כאשר חז"ל דרשו את הפסוקים וכביכול למדו מהם הלכות, הפסוק הנדרש איננו מקור ההלכה, אלא בידי חז"ל הייתה הלכה מסיני, והם חיפשו פסוקים שיוכלו לשמש כאסמכתא להלכות, כלומר פסוקים עליהם ניתן "להלביש" את ההלכות.[16] הואיל וכך, הלימוד של האסמכתאות אילו אינו מחייב: לרלב"ג אסמכתאות אחרות מאלו של חז"ל, והוא נעזר בכלים שונים מאשר אלו ששימשו את חז"ל. למשל, בעוד שחז"ל הסיקו חלק מן האסמכתאות באמצעות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, חיבר רלב"ג כללים לוגיים אחרים אותן הוא מכנה "מקומות"[17], אשר נועדו לשמש מעין תחליף לי"ג מדות של חז"ל. רלב"ג מדגיש כי הוא איננו חולק על חז"ל, משום שגם הם עצמם לא התכוונו לכך שאופני הלימוד במדרשי ההלכה יהיו מחייבים.
רלב"ג רואה חשיבות רבה בדרכו משתי סיבות, האחת היא "כי בזה תתיישב הנפש יותר", היינו הדברים יותר מתקבלים על הדעת אם הם נלמדים בצורה הגיונית יותר. הסיבה השנייה היא שהדרך הנוחה ביותר לקרב את דיני התורה שבעל פה אל הזיכרון היא הוצאת הדינים מן הפסוקים, אשר שגורים בפי בני האדם.[18]
כך, למשל, את הדין של איסור לדיין לדון את קרובו לומד רלב"ג משמות ל"ב, כו-כט, כאשר משה דורש מבני לוי להרוג את עובדי העגל: "והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו... מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו". על כך מעיר רלב"ג:
ולפי שהוכרח להזהיר בזה המקום שלא ימנעם מעשות משפט היות החוטא בניהם או אחיהם, הנה אפשר שנלמד מזה שאין הדיין דן קרובו.
ה. תרומתו העקרית של רלב"ג
יש לראות את עיקר תרומתו של פירוש רלב"ג לתורה כתרומה בתחום מחשבת ישראל. אולם, גם בתחום פרשנות המקרא חידש רלב"ג רבות, ועיקרי חידושיו נמצאים ב"תועלות", כיוון שהשקפת עולמו של רלב"ג לגבי מטרת התורה הניעה אותו למצוא משמעיות רלוונטיות רבות ככל האפשר לסיפורי התורה וחוקיה.
נסיים בציטוט יפה מדברי רלב"ג שמאפיין את השקפתו לגבי תלמוד תורה:
השמחה הנפלאה היא בהשגת הרוחניות וזה מבואר מאד, כי אנחנו נשמח יותר לאין שיעור בדבר עיוני שהשגנו אותו ממה שנשמח בהשגות החומריות.
(פירוש רלב"ג לספר דברי הימים א', ט"ז).
 
 
 

[1]   פיתוחו המפורסם ביותר בתחום זה ידוע כ'מטה יעקב', מכשיר ניווט ששימש מלחים במשך מאות שנים, ואף נמצא בשימוש בימינו; ראו, למשל http://ascscientific.stores.yahoo.net/precjacstaf.html
[2]   חידושיו בתחום זה היו חשובים להתפתחות הטריגונומטריה.
[3]   כהוקרה על תרומתו הרבה של רלב"ג לתחום האסטרונומיה, נקרא מכתש בירח על שמו - Rabbi Levi Crater.
[4]   בפקודת האפיפיור קלמנט השישי, תורגם בשנת 1342 חלק מספרו האסטרונומי ללטינית.
[5]   'ספר המוסר', עמוד 151.
[6]   של האדם.
[7]   מערכת חוקים.
[8]   רלב"ג מרחיב על חשיבות סיפורי התורה להשלמתו של האדם בפירושו לדברים ל"ב.
[9]   הגורמים האפשריים.
[10]            וראו גם בפירושו לשמות א':
התועלת הרביעי הוא במידות. והוא שאין ראוי לאדם שיסמוך על הנס, מפני עשותו מיראת השם מה שעשהו. אבל ראוי שישתדל, כפי כוחו, להרחיק ממנו הרע שאפשר שיקרה לו...
[11]            רעיון זה הובע גם במדרש המובא ברש"י לגבי ההכנות יעקב לפגישתו עם עשיו:
                התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה.
                (פירוש רש"י לבראשית, ל"ב, ט).
[12]            באופן דומה משבח רלב"ג את התנהגותו של יוסף שהשתדל לצאת מבית האסורים באמצעות שר המשקים (עיינו רלב"ג לבראשית מ'), בניגוד לרש"י שם (על פי המדרש בבראשית רבה, פ"ט, ב-ג), שביקר התנהגות זו של יוסף.
[13]            עיינו בהמשך.
[14]            ניתן לראות בעקרון זה הרחבה לעקרון הראשון: לא רק שהקב"ה איננו מחולל ניסים באופן קבוע, אלא גם כאשר הוא מחוללם באופן זמני, הם יתרחשו באופן מצומצם ככל האפשר.
[15]            ראו עוד בנושא זה במאמרה של נאוה אקשטיין, גישת רלב"ג לניסים במקרא:"יסד ארץ על מכוניה" בתוך: הטנא, אסופת מאמרים, אולפנת אמי"ת נגה, התשע"א, עמודים 100-107.
[16]            וראו עוד את שיטת הרמב"ם בעניין, בהקדמה לפירוש המשנה.
[17]            צורות טיעון.
[18]            בלשון רלב"ג:
והנה בסומכנו אותם הדינין לפשטי הכתובים תועלת,   להשאיר יותר זיכרון אלו הדינין בנפשותינו. כי פסוקי התורה אפשר שיזכרו בקלות, לרוב התמדתנו בקריאתם, וכאשר יוצאו מפשטי הפסוקים ההם ביאורי המצווה יהיה זה סיבה אל שיזכרו ביאורי המצווה בכללם עם זכירת הפסוקים.