על המצוות ואיברי האדם
לקראת סוף השער הרביעי, בפרק כט מביא ר' חיים את מאמר הזוהר לפיו תרי"ג מצוות מכוונים כנגד תרי"ג איסרים וגידים שבאדם. ובעשות האדם אחת ממצות ה' כראוי מתקדש על ידה אותו האבר המכוון כנגדה ומחיה אותו. לחילופין, אם באה לידו אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ונמנע מלעשותה נטהר ונתקדש אותו הגיד הפרטי המכווו כנגדה ומחיה אותו כמו שאמר הכתוב אלא המצוות אשר אותם האדם וחי בהם שאז הוא נקרא איש חי.
לפי מה שלמדנו בעיונים הקודמים הרי שהתורה הינו הצופן הגנטי של כל הבריאה וממילא גם המצוות המפורטות בה וצירופי האותיות שלהן הינם חלק מאותם אבני יסוד המקיימים ומחיים את דמות האדם השלימה. לא בכדי נתן הקב"ה לנו מצוות מעשיות כדי שנוכל בהם לקדש את גופינו ולחיות אותו. כאשר אדם נשמע לצו ה' ומקיים אותו כדבעי הרי שבכך הוא מושך שפע רוחני על איבריו ובכך מתמיד את קיומם ובריאותם.
הגמרא בברכות (ה ע"א) אומרת שאם רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו. מה פשר אותו פשפוש. האם מדובר רק בחזרה בתשובה מחשש שקיבל עונש מיידי על מעשיו הרעים? מבאר ר' חיים כי מדובר בתוצאה טבעית הנובעת מקיום או מאי קיום של המצוות. אם אדם נהג כשורה הרי שאיבריו יוותרו בבריאות אולם אם ח"ו פגם בחטא הרי שבכך קלקל את צינורות השפע וממילא האיבר אינו יכול לתפקד באותו האופן שנברא בו. יתר על כן, אדם יכול לזהות במה הוא פגם בהתאם לאיבר שאינו מתפקד כראוי וזהו פשר הגמרא שאומרת שיפשפש במעשיו על פי כאביו.
אולם, הגמרא מוסיפה משפט מפתיע:
"פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה".
תמה ר' חיים הלוא עוון ביטול תורה הוא עוון גדול וכיצד ניתן להגדיר מציאות שכזאת כ'לא מצא'. אמנם רש"י שם באר שהכוונה שלא מצא עוון שיהיו ראויים יסורין אלו לבוא בגינו. אולם ר' חיים מפרש שלימוד התורה שקול כנגד כל גופו של האדם וממילא ביטולה פוגע בכל אחד מהאיברים. התיקון לכך הוא ריבוי זמן של לימוד תורה. ככל שהאדם ירבה בכך יוריד יותר שפע לעולם ולאיברי גופו וממילא יירפא גופו מן החולאים שפקדו אותו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)