שביעית בזמן הזה

  • הרב אוהד פיקסלר

[1]הקדמה

על מצוות השמיטה נצטוו ישראל במדבר, אולם בתנאי המצווה נאמר כי יש למנות שמיטין ויובלות רק לאחר כניסתם לארץ. בפועל, סברו חכמים (ערכין לב:) כי מצות השמיטה התקיימה רק בשנת 14 לכיבוש, לאחר ישיבתם של כל ישראל על אדמתם. בגלות נבוכדנצר פסקו ישראל לקיים את מצוות השמיטה, וקיומה התחדש עם שיבת ציון כפי שמתאר הנביא בנחמיה.

מה היה מעמדה של השמיטה לאחר חידושה? בשאלה זאת התלבטו התנאים, אמוראי א"י, הראשונים והפוסקים. כפי שנראה לקמן, שאלה זו תלויה בשתי שאלות אחרות הקשורות זו בזו:

א) מעמדה של קדושת הארץ בזמן הזה[2]

ב) גדר 'כי תבואו'

אנו נתייחס לכל אחת מן השאלות בנפרד, ובסיומם של הדברים נציג את הכיוונים המרכזיים בפוסקים, לשאלת מעמד שביעית בזמן הזה. הכרעתה של שאלה זו משפיעה רבות על פעולות חקלאיות בשביעית, שכבר בימות המשנה מרבית הקולות בנושאי שמיטה בוססו על שאלה מעמד שביעית[3].

קדושת הארץ

הרוצה לעמוד על תוקף קדושת א"י בזמן הזה צריך לעיין בדברי הברייתא בסדר עולם המובאת בתלמוד הבבלי:

"דתניא בסדר עולם: אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן"

                                                        (יבמות פב:).

ברייתא זו מבארת את האמור בפסוק:

"וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ"          (דברים ל').

בכתוב מופיע תיאור של שני ירושות: 'ירושת האבות' וירושה עתידית. חכמים הבינו כי הוראתו של שורש 'ירש' משמעו לא רק פעולת של סיפוח וכיבוש 'הורשה', אלא גם פעולה של הקדשה. להבנתם, בפסוק שלפנינו מתוארות למעשה שתי הקדשות: הקדשת האבות אותה מיחסים חכמים ליהושע ועזרא, והקדשות שייעשו בעתיד[4].

חז"ל עסקו רבות בשאלה האם ההקדשות של האבות קדשו לשעתם בלבד, או גם לעתיד לבוא[5]. לדעת רבי יוסי קדושת יהושע היתה לשעתה, ובגלות נבוכדנצד בטלה קדושה זו. קדושת עזרא לעומת זאת לא פקעה בגלות טיטוס, משום שעזרא הסופר קידשה גם לעתיד לבוא.

מדוע קדושת עזרא אינה מתבטלת בגלות? הרש"ר הירש בפרושו לתורה מבאר את הדברים:

"כיבוש הארץ וקידושה בימי עזרא היה כיבוש וקידוש רק לצורך הגלות, שהרי הוא נתקיים בעיצומה של הגלות שלא הסתיימה סופית גם אחרי שובו של עזרא. ולפיכך החורבן של טיטוס היה בו רק משום הגברה מרה של הגורל שנמשך גם בימי עזרא, אך לא היה בו משום ניגוד מהותי לימי עזרא, ולפיכך לא יכול היה לבטל את הקידוש שנעשה על ידו. התוצאה של כיבוש עזרא נמשכת עד היום הזה: 'ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן'"                           (במדבר ט"ו).

הרש"ר מניח כהנחת יסוד שאופי קדוש א"י תלוי במצב המדיני והסוציולוגי של עם ישראל. בחורבן טיטוס לא פקע קדושת עזרא משום שקדושה זו משעה ראשונה הוחלה באופן חלקי ביותר. כאשר עלה עזרא מן הגולה - רבים וטובים לא עלו עמו, קידוש הארץ לא נעשה ע"י כלל ישראל ולכן קדושה זו לא פקעה בגלות טיטוס שכן עוד בשעת החלתה היה עם ישראל בגלות.

דבריו של הרש"ר הירש מעוררים מחשבה, שכן ע"פ תפיסה זאת כל ימי בית שני היו 'מעין גלות', מאחר ועם ישראל לא הצליח לאסוף את כל חלקיו להביאם לידי ההחלטה כי 'מדינתו היהודית' היא בארץ ישראל ולא בבל. גלות שלדעתו נמשכת עד ימיו בגרמניה של שלהי המאה 19, בה מרבית היהודים מפוזרים בכל העמים[6].

קידוש עזרא

הבאנו לעיל, כי קידושו של עזרא פועל גם לעתיד לבוא. תיאור מפורט של הקדשה זו מופיע בפסוקים בנחמיה י:

"וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ...וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת־ הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד. וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ. לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל־ יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ. וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל־מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'. וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱ-לֹהֵינוּ. וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ. וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ אֶל־הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר. כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ"

                                                            (י', א-מ).

בתיאור שלפנינו מופיעה 'אמנה' של שבי ציון להקפיד על קיומן של מצוות שונות, ביניהן: מצוות השביעית, חידוש עבודות הקורבנות, קיום מצוות הראשית וחידוש תרומ"ע. האמוראים בתלמוד הירושלמי (שביעית פרק ו הלכה א) התלבטו מהו תוקפה של האמנה שלפנינו, האם היא טקסית או משפטית.

נסביר את הדברים: לדעת רבי יוסי בר חנינא 'מדבר תורה נתחייבו', וכאשר עם ישראל שב לארצו מן הגלות הוא מתחייב בכל המצוות התלויות בארץ באותו אופן בו נתחייבו עולי מצרים. לדעת רבי אליעזר השיבה לכשעצמה לא חייבה בקיום המצוות אלא 'מאיליהן קבלו את המעשרות'. במילים אחרות ללא רצונם של ישראל להתחייב במצוות אלו לא היה קיים חיוב.

הראשונים נחלקו בהבנת שיטת ר"א מה היתה תוקפה של חיוב תרומות ומעשרות אותה יצרה האמנה. לדעת הר"ש בפירושו לשביעית (שם) הקדושה מן התורה אלא  שכאשר גלו ישראל בגלות טיטוס ירדה הקדושה ברמתה לקדושה מדברי סופרים[7], לדעת הרש"ס בפירושו לירושלמי משעה ראשונה הקדושה היתה מדברי סופרים. למסקנה, רש"י (גיטין לו. ד"ה בזמן שאי אתה), הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הלכה כט) ועוד ראשונים רבים סבורים כי קידוש עזרה תוקפו מדברי חכמים, אולם היו מן הראשונים (בעלי התוספות והטור) שסברו כי הקדושה מדברי תורה. להלכה נטו הפוסקים ללכת בדרכם של רש"י והרמב"ם שקדושת א"י בזה"ז היא מדברי סופרים, אולם הרמ"א (יו"ד סי' של"א סעיף ב) מזכיר את דעת החולקים וכותב שאין אנו נוהגים כן[8].

זמן שהשמיטה נוהגת היובל נוהג

המקור המרכזי ממנו למדו חכמיםכי שביעית בזמן הזה היא מדרבנן, היא דרשת רבי לפסוק:

"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" 

                                                         (דברים טו).

ודרש רבי:

"רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים"     (מועד קטן ב:).   

בפסוק שלפנינו העוסק בשמיטת כספים אנו מוצאים כפילות: 'דבר השמיטה' 'שמוט'. מכאן למד רבי כי שמיטת הכספים תלויה בשמיטה נוספת 'שמיטת הקרקע', ויש שנים שבהם אינה נוהגת שמיטת קרקע ועל כן אין נוהגת בה שמיטת כספים. הראשונים התלבטו מהו פירוש המונח שמיטת קרקע[9]. רש"י סבר כי מדובר בעבודת הארץ[10], ואילו בעלי התוספות סברו כי שמיטת הקרקע היא החזרת הקרקע ביובל[11].

נקודת המחלוקת בין רש"י לבעלי התוספות תלויה בשאלה מהי התלות בין קיומה של השמיטה ליובל[12]. ע"פ רש"י אין תלות מובהקת בין השניים, ואילו לדעת רבי ישנם שנים בהם אינה נוהגת שביעית מן התורה משום שקדושת הארץ אינה מן התורה כמו שמצאנו מימות עזרא. בשנים בהם קדושת הארץ מן התורה, נוהגת שמיטה קרקע וממילא גם שמיטת כספים.  לשיטת התוספות קיים קשר מובהק[13] בין שמיטה וליובל, והטעם שאין נוהגים לשמט את הקרקע נובע מכך שלא ניתן לקיים את מצוות היובל[14].

דומה שניתן לקשר מחלוקת זו למחלוקת אחרת אודות אופיה של קדושה בשמיטה ויובל. פרשני המקרא בעקבות דברי חז"ל במספר מקומות (ראה משך חכמה ויקרא כ"ה, ב) הבינו כי קדושת היובל שונה במהותה מקדושת השמיטה. לדעתם, בעוד קדושת השמיטה היא אפקתא דמלכא (כתובת כה:) ובדומה למצוות השבת היא קדושתה טרצנדנטאלית, קדושת היובלות בדומה לקדושת המועדות מבוססת על ישראל המקדשים את הזמנים כדברי הכתוב 'וספרת לך שבע שבתות שנים'. 

על פי הסבר זה, רש"י הסובר כי השמיטה אינה תלויה ביובל, יוצא מתוך נקודת הנחה שמאחר והשביעית היא אפקתא דמלכא (ב"מ לט.), עד שלא ישבו כל ישראל לאדמתם לא תחזור קדושה זאת לתוקפה. התוספות בעקבות דברי הירושלמי הבינו כי היובלות והשמיטין תלויים זה בזה, כדברי ר' נחמן בר יצחק בגמרא ערכין לב: מנו יובלות לקדש שמיטין. במילים אחרות כדי לקדש יחידה אחת של שמיטה יש למנות את הכל השנים שבע שנים שבע פעמים ולקיים את המצוות היובל.

כי תבואו

הרמב"ם נותן גדר ברור לזמנים בהם חלה מצוות שביעית:

"אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית"        (הל' שמיטה ויובל פ"ד, הלכה י).

לדעת הרמב"ם הדרישה היחידת לקיומה של שביעית היא קיום הגדר בפסוק 'כי תבואו אל הארץ'.

בנוגע לטיב הביאה, הרמב"ם לא מפרט כאן את דבריו, ברם במקום אחר מפרט הרמב"ם מהו טיב הביאה:

"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה"          (הל' תרומות פ"א, הלכה כג).

לדעת הרמב"ם טיב הביאה היא 'ביאת כולם'. כלומר, רק כאשר כל ישראל שבים לארץ אז גדרי תרומה מעשרות ושביעית הם מן תורה. בביאת עזרא, חיוב תרומות ומעשרות ושביעית לא היה מן התורה אלא מדברי חכמים.

דרשת הרמב"ם שלפנינו היא דרשה יחודית, שכן הרעיון שחיוב תרומות שייך רק כאשר כל ישראל שבים לאדמתם, נלמד בגמרא במסכת כתובת מן הפסוק 'בבואכם' (במדבר ט"ו, יח)[15]. היו מן האחרונים שרצו ללמוד מתוך בחירתו של הרמב"ם לשנות את דרשת הכתוב יסוד חשוב, לפיו המונח ביאה בכתוב הוא מונח כללי המורה על שעת תחילת התישבות בארץ. כלומר, אם בשעת ההתיישבות היו כל ישראל על אדמתם, אזי הארץ מתקדשת מן התורה וחיוב המצוות התלויות בארץ גם הוא מן התורה. במידה ובשעת ההתיישבות לא היו כל ישראל על אדמתם החובה יורדת בדרגתה לחיוב מדברי סופרים.

לכן, בזמננו בו קדושת עזרא תופסת, החיוב בקיום מצוות התלוית בארץ הוא מדברי סופרים וכך גם בנוגע לחיוב שביעית[16]. להלכה רבים מן האחרונים הלכו בשיטת הרמב"ם וראשונים נוספים, כי שביעית בזמן הזה מדברי סופרים.

אולם ישנם אחרונים[17] שרצו לומר כי שביעית בזמן הזה מן התורה. עיקר דבריהם מובססים על התפיסה שבמקום בו מצאנו מחלוקת רבי וחכמים הלכה כחכמים (פסחים כז:), ובגמרא במועד קטן (ב:) משמע כי חכמים חלוקים על רבי ולשיטתם שביעית בזמן הזה מדברי תורה[18]. על כל פנים גם הרמב"ם וסיעתו החולקים על עמדה זו, מודים שבמידה והמציאות היהודית העולמית תהית שבא"י מורכזים רוב היהודים, אז עלול להויצר מצב בו קדושת שביעית תעלה בעוצמה וחיובה יהיה מן התורה.

 

 

 

 



[1]   יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמת הרשל"צ הרב (חיים) עובדיה יוסף זצ"ל רבם של רבים, מנהיגם של מעטים. הרב פרסם מאמר ארוך בנושא היתר המכירה בו סקר את השאלות בהם נעסוק לקמן, וראה: הרב עובדיה יוסף בעניין היתר מכירת קרקעות בשביעית' בתוך מנחת אהרון תשמ"א 35-78.

[2]   וראה רש"י גיטין לו: ד"ה בזמן שאי אתה

[3]   וראה מועד קטן ב:

[4] כך הסביר רש"י את הסוגיה, הר"ח המובא בתוספות יבמות פב: באר כי קדושה ראשונה קדשו אברהם ויצחק קדושה שניה קדש יהושע וקדושה שלישית קדש עזרא וקדושה זו אין בטלה לעולם.

[5] ערכין לב., עדויות ח:ו

[6] הרש"ר היה ידוע כמתנגד לציונות ועל הקמתה של מדינת ישראל לא זכה הוא לשמוע, מעניין מה היה אומר הרש"ר על מדינת ישראל, הם מדינה זו היא שחזור של בית שני או תחילתו של בית שלישי.

 

[7] וראה עוד שיטת ר"י תוספות יבמות פב:

[8] בדברינו לא התייחסנו כיצד הקביעה קדושת הארץ בזמן הזה מדברי ברו

[9] ראה גיטין לו.

[10] כך הבינו הראשונים בדבריו וראה רמב"ן גיטין לו. אולם המעיין בפרושו של רש"י שם לא יצא את הדברים באופן מופרש כפי שטוענים הראשונים, אלא שהם למדו את הדברים מכללא (אולי הם דיקו במילה 'שמיטין') ואולי המקור לדבריהם הם רש"י בפירושו לתורה בפסוק השביעית תשמטנה ונטשתה, ובהרחבה ברמב"ן שם.

[11] בתלמוד הירושלמי שביעית פרק י הלכה ב מופיע דרשת רבי בדומה לשיטת התוספות

[12] האריך בדברים בעל בית הלוי , וראה שו"ת בית הלוי חלק ג סימן א

[13] המקור לדברי התוספת היא התורת כוהנים (בהר פרשה ) והירושלמי (שביעית פרק י הלכה ב) הקושרים בין השניים, אולם רש"י לשיטתו רצה לפרש את דברי התלמוד הבבלי כפשוטם, ולכן הוא נאלץ לומר כי לשיטת רבי , הטעם שלא נוהגים שמיטה בזמן הזה אינו נובע בגלל היובל אלא בגלל שקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא.

[14] וראה הערה 23 שבעקבות הבנה זו סבר הרז"ה שאין חיוב שמיטה בזה"ז כלל

[15] וראה חידושי ר' חיים הלוי הלכות שמיטה ויובל פ"י הלכה ה.

[16] היו הראשונים שהקצינו , וסברו כי בזמן הזה מצוות שמיטה אינה נוהגת כלל אע"פ שקדושת הארץ מדברי סופרים משום שאין היובל נוהג, וראה שיטת הרז"ה מבואת בספר התרומות שער מה , וכן בהגהות הראב"ד על האלפס גיטין פרק ד, ובשו"ת הרשב"ש סימן רנ"ח שם מיוחסת דעה זאת לבעל העיטור ובעל הלכות גדולות.

[17] שאגת אריה חדשות סימן טו (בהערת הדפיסים מובא שלא ברור האם תשובה זו נכתבה ע"י בעל השאגת אריה)

[18] רעיון דומה מופיע אצל הרמב"ן בספר הזכות גיטין דף לו, אולם מפירושו למכות ג: משמע כי הוא מסתפק בדבר ואומר 'שהולכים אחר מקל' ובתשובת הרשב"ש סימן רנח כתב שדעת הרמב"ן כי שמיטה בזמן הזה דרבנן.