יום העצמאות | 'שובנו א-לוהי ישענו'

בספר תהילים אנו מוצאים שני מזמורים סמוכים זה לזה, המיוחסים שניהם לבני קורח - מזמורים פ"ד ופ"ה.

המזמור הראשון - מזמור פ"ד - מתאר את הכיסופים והגעגועים עד כלות הנפש לבית המקדש (תהילים פד, א-יא):

לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְ~בָאוֹת. נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ~ל חָי... כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ~לוֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע.

במזמור השני מנמיך המשורר את ציפיותיו. עדיין מדבר הוא נשגבות על עתידו של ישראל ורואה ברוח קדשו את התופעה ההיסטורית המופלאה של תקומת ישראל וארצו, אך בלי השראת שכינה וללא ההגעה למשכנות ה' וחצרותיו. המשורר מסתפק בשלושה פסוקי הודיה, התואמים את קורות בית ישראל בה' באייר תש"ח (תהילים פה, א-ד):

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב. נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה. אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ, הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ.

"רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ" - כביכול התפייסת עם ארצך אחרי אלפיים שנה של שממה. הארץ נבנית, האדמה נותנת יבולה ועץ השדה נותן פריו. "שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" - עם ישראל שב לארצו וסוכת דוד הולכת ונבנית. אמנם חזון משכנות ה' נראה רחוק, אבל גם מה שנתקיים - די בו כדי להודות לה'. "אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ" - הפורענויות בגלות, שהיו תוצאות עברתו ית' וחרון אפו - נעלמו. העוונות נתכפרו. "נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה".

המשורר אינו מסיים בכך אלא ממשיך ומבקש (תהילים פה, ה-ח):

שׁוּבֵנוּ אֱ~לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ. הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר?!. הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ. הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ.

על מה מבקש המשורר? הלוא כבר נאמר: "אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ, הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ", ומה פשר התחנונים בפסוק לאחר מכן: "שׁוּבֵנוּ אֱ~לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ"? אם כבר התקיים "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב", מדוע מבקש המשורר "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ"?

לדורנו, שהיה עד לקורות עם ישראל בארצו אחרי הקמת המדינה וכינונה, התשובה לשאלה ברורה. ייתכן שהמשורר הנבואי ראה את ששת אלפי הקרבנות שנפלו במלחמת השחרור, כאשר כל האוכלוסייה היהודית מנתה כשש-מאות אלפי תושבים בלבד. הוא הביט וראה גם את המלחמות האחרות שעם ישראל נאלץ להילחם בהן על קיומו: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת הטרור הקשה העכשווית. כל המלחמות האלו התרחשו לאחר שכבר התקיים בנו "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב", ועליהן עומדים בני קורח ומתחננים: "שׁוּבֵנוּ אֱ~לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ".

שנינו כאחד

מה מובנה של תחינה זו? בפשטות נראה כאילו נאמר "שׁוּבֵנוּ" - אותנו, בני ישראל - אל "אֱ~לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ". אולם חז"ל במדרש תהילים הבינו אחרת (ילקו"ש תהילים תתלד):

"אמרו בני קרח: עד מתי אתה אומר "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים"? ישראל אומרים לך - שוב תחילה, שנאמר "שׁוּבָה ה' עַד מָתָי", ואתה אומר - לא כי, אלא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל". לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו, אלא שנינו כאחד - "שׁוּבֵנוּ אֱ~לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ".

כך שומעים חז"ל מפיהם של בני קורח: ריבונו של עולם! אמנם מאמינים אנו בלבנו כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט", אבל אתה חונן לאדם דעת - חננת אותנו בדעה, בינה והשכל כדי להבין את דברי תורתך הקדושים. מבקשים אנו להבין בדעתנו, בבינתנו ובשכלנו את דרכי הנהגתך אותנו. "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" (חבקוק א, יג)?! הלוא עליך הורגנו כל היום! לפי הדעת שחוננת בנו, ריבונו של עולם, כביכול גם אתה נדרש לחזור בתשובה, כי יותר מדי זמן עמדת מרחוק ונאלמת לעתות בצרה. "לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו, אלא שנינו כאחד - שׁוּבֵנוּ אֱ~לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ".

רגשות מעורבים

כאשר מדובר בכלל ישראל - לעיתים רגשות הספוד והרקוד מתערבבים

אמר שלמה המלך: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א), ובין השאר - "עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (שם, ד). יש עת מתאימה לספוד ויש עת מתאימה לרקוד. דברים אלו אמורים באבל יחיד ובשמחת יחיד, אבל כאשר מדובר בכלל ישראל - לעיתים רגשות הספוד והרקוד מתערבבים. אחד הרגעים הללו מתואר בנבואת ישעיהו (ישעיהו מט, כ-כא):

עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ - צַר לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה. וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ - מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?!

גם כשרגשות השכול חזקים וכואבים, אין הם יכולים לדכא את רגשות ההתפעלות מתשועת ה'.

בחלק מהשנים אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודיה, בשירה ובריקודים, תוך תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון, אבל יחד עם זה - איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.

אם אנחנו מדברים על רגשותינו המעורבים בחלק מהשנים האחרונות - מה נאמר על דור תש"ח?! בעת ההכרזה על הקמת המדינה מימדי הספוד היו איומים, ועם כל זה - אמרנו הלל שלם מתוך הודיה ושמחה. בחודשים הספורים שחלפו מכ"ט בנובמבר תש"ז, יום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, עד יום ה' באייר תש"ח, נפלו מאות קרבנות. בערב יום העצמאות הגיעתנו הידיעה המרה על נפילת גוש עציון, על הריגתם של למעלה ממאה וחמישים לוחמים ועל שביית הנותרים בשבי הירדני; וכל אלו אחרי נפילת שיירת הל"ה ושיירת נבי דניאל. ואחרי כל זה - אמרנו הלל.

התודעה ההיסטורית היתה אז חזקה, וכל בני הדור חשו כי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שונה מהכרזות העצמאות של מדינות אחרות. יש כאן אירוע פלאי, תופעה חד-פעמית בהיסטוריה: עם פגוע וממורט אחרי מוראות השואה קם, מתנער ומכריז על עצמאותו כדי לפתוח את שערי הארץ לרבבות פליטי השואה.

מדינת ישראל נולדה במלחמה אכזרית, שנהרגו בה עשירית מבני היישוב היהודי של אז. אם נבוא לספר כל הניסים והנפלאות שראינו במלחמה - יכלה הזמן והם לא יכלו. מאז תש"ח ועד הנה אנו עדים לגידולה של המדינה, להתפתחותה ולהתעצמותה בכל התחומים. זו תופעה שאין אנו מכירים כדוגמתה בכל העולם.

יש צורך בגדלות נפש מיוחדת כדי לשלב את הספוד עם הרקוד בעת אחת. יש בנו ממידה זאת. דור תש"ח הוריש לנו אותה.

"ואמונתך בלילות"

מזמור נוסף שנאמר על ידי בני קורח פותח בביטוי "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר" (תהילים מו, א). אמרו על כך רבותינו (ילקו"ש תהילים תשנא):

"לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ" - מהו "לְבַדּוֹ"? אמר רבי פרוזדיק בר נחשא: הוא לבדו יודע מה עושה. כך אמרו בני קרח: "לַמְנַצֵּחַ... עַל עֲלָמוֹת" - אמר רב אבדימי דמן חיפה, מעוּלמים הם הדברים שראינו, אין אנו יודעין מה ראינו.

אין חלקנו עם אלה שמתיימרים לדעת הכול. אנחנו יודעים שעלומים וסתומים הם הדברים שאנו רואים. יש לנו תמיהות, איננו מבינים את פשר הייסורים הרבים במהלך ישועתנו, אך בכל זאת - עלינו להודות.

"טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (תהילים צב, א-ב) - אנו מודים לקב"ה כאשר אנו רואים את חסדיו המרובים בבהירות של בוקר, אך ממשיכים להודות לו גם בלילות מתוך אמונה. חשכת הלילה אינה משכיחה מאִתנו את החסדים שראינו בבוקר. על כל מה שראינו וחווינו בבקרים ובלילות - "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'".

הנביא אומר: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיהו נד, ז). ראינו רחמים גדולים בכינונה של המדינה ובבניינה, והיו לנו גם רגעים קטנים שבהם חשנו שהקב"ה כביכול עזבנו. עלינו לדעת להבחין ביחס שבין הרגעים הקטנים לבין הרחמים הגדולים שאנו עדים להם יום יום, גם בעת ספוד.

תנומתו של השמש

הגמרא קובעת שאומות העולם אינן מתברכות אלא בגלל ישראל (יבמות סג ע"א):

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"?... אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל. "כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" - אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא, אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

כך גם מביא המדרש בשם רבי יהושע בן לוי (תנחומא תרומה ט, ט): "אִלו היו האומות יודעים מה היה המשכן והמקדש יפים להם, באהליות וקסטריות [=בשומרים ומגדלים] היו מקיפין אותן לשמרן". אומות העולם אינן יודעות כמה חשוב להן שלומו של עם ישראל. אלה הפוגעים בישראל - בסופו של דבר יפגעו גם בעמים אחרים. היטלר וסטאלין ימ"ש החלו את פגיעתם ביהודים, ובסוף הביאו קטסטרופה על העולם כולו. מיליוני בני אדם, מכל אומות העולם, שילמו על כך בחייהם.

במשך חודש שלם הערת אותנו מדי יום משנתנו המתוקה. הבאמת חושב אתה שנניח לך לישון?

לצערנו, אומות העולם טרם למדו את הלקח. מכת המתאבדים החלה בישראל, הגיעה לארה"ב עם פיצוץ מגדלי התאומים, וכיום היא מכה גם באירופה. חגורות הנפץ של המתאבדים לא נעצרו בארץ, והן מגיעות גם לארצות אחרות. דווקא חלק ממנהיגי אירופה - שסבלה במלחמת העולם האחרונה כל כך הרבה מצוררי היהודים - מסרבים להכיר בכך. ייתכן שחלק מהאירופאים מבקשים להרגיע את מצפונם ביחס להתנהגותם בשואה, ועל כן הם שמחים להוכיח שגם היהודים מתנהגים כמו הנאצים ימ"ש. על כך אנו עונים במילותיו של דוד המלך: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז" (תהילים לא, יט).

מעשה ביהודי ששימש כשמש בקהילה. בכל חודש אלול, יום יום היה השמש מתעורר לפני עלות השחר ודופק על דלתות בתי הקהילה כדי להעיר את יושביהם לאמירת הסליחות. לאחר תפילת ערבית היה נשאר אותו שמש לסדר את בית המדרש עד שעה מאוחרת בלילה. בערב ראש השנה ניקה השמש את בית המדרש וצחצח אותו לקראת היום הקדוש, לאחר מכן העיר את שכניו לסליחות ערב ראש השנה, וכשהתחיל הקהל לומר סליחות - העייפות הכריעה אותו והוא החל מתנמנם. כמה מילדי הקהילה, שקמו עם אביהם לפני הנץ החמה לאמירת הסליחות, ראוהו מתנמנם והחלו לזרוק עליו אצטרובלים וקליות כדי להעירו. התנער השמש משנתו, סב לאותם ילדים ואמר להם: חודש שלם אינני ישן בלילות כדי להקיץ אתכם. במשך כל הלילה ניקיתי את בית המדרש ואף הבוקר הסתובבתי בין בתי הקהילה כדי להעירכם לסליחות. כיצד אינם מתביישים לעשות לי כך? ענו לו הילדים: במשך חודש שלם הערת אותנו מדי יום משנתנו המתוקה. האם באמת אתה חושב שנניח לך לישון?

סיפור זה - משל הוא ליחסי העם היהודי ואומות העולם. במשך אלפיים שנה הפריע עם ישראל למנוחתם של הגויים. כנגד תרבות המוות והעבודה הזרה, עורר העם היהודי את אומות העולם לערכים של צדק, מוסר ויושר. הגויים התעוררו, מי יותר ומי פחות, אך לא שכחו. כאשר סוף סוף חזר עם ישראל לארצו, אומות העולם לא ייתנו לו לנוח...

בתפילת ההלל יש פרק קטן, הקצר ביותר בכל התנ"ך, המורכב כולו משני פסוקים בלבד: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ-יָ~הּ" (תהילים קיז, א-ב). אילו אומות העולם היו יודעות כמה חשוב להן שהקב"ה יגביר עלינו חסדו, הן היו נענות בפה מלא לקריאתנו להלל את ה' ולשבחו. אבל גם אם הן טרם נענו לקריאה זו, "אֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ-יָ~הּ".