שומרים

  • הרב משה טרגין

שומרים

השבוע נדון בענייני שומרים. התורה מחדשת 4 קטגוריות נפרדות של שומרים, כל אחת מהן עם רמת אחריות שונה בהתאם לתנאים שבהם ניתן החפץ לשמירה. לכל השומרים ישנו מכנה משותף: הם חייבים לשלם על פשיעה - התרשלות חמורה בשמירה. למשל, אם במקום לשמור על הבהמה, אפשר לה השומר להסתובב בחופשיות ביער שבו לבסוף מתה, אין ספק שהתרשלות זו של השומר היא שגרמה להפסד של המפקיד (הבעלים/ זה שהפקיד) והשומר חייב לפצותו על הפסד זה. לא כל כך ברור מה הדין במקום שהשומר התרשל אך לבסוף הפיקדון אבד על ידי אונס - תאונה כלשהי, או מקרה בלתי צפוי שאינו קשור להתרשלות (שעליהם רוב השומרים פטורים): האם השומר יכול להיפטר מתשלום בטענה שההפסד נגרם באונס, או שמא המפקיד זכאי לגבות ממנו את דמי הפיקדון כיוון שהשומר פשע? מקרה מעניין? גם הגמרא חושבת כך, והיא מכנה מקרה זה בשם "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" (לצורכי נוחות נשתמש בהמשך השיעור במילים "תחילתו בפשיעה").

הסיטואציה שבה הגמרא מעלה את דין תחילתו בפשיעה מובאת במסכת בבא מציעא (מב.). שומר קיבל כסף לשמירה. בתקופה שלפני הבנקים כסף צריך היה להיטמן בקרקע - "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע". הדבר יבטיח את שלומו המלא של הכסף (כל עוד השומר צייר מפה!!). אף על פי כן, השומר שלנו החליט לשמור את הכסף בתיבה ובכך חשף אותו לסכנת שריפה. זוהי פשיעה - התרשלות חמורה במילוי תפקידו - ואילו היה הכסף נשרף בסופו של דבר, היה השומר חייב. אך במקרה שלנו קרתה תקלה לא צפויה - גנב נכנס לבית וגנב את הכסף. בדרך כלל, גנבים לא מחפשים כסף בתיבות, ולכן הנזק שקרה בסופו של דבר נחשב אונס. במקרה זה יש מחלוקת אמוראים האם השומר חייב או פטור. איך נסביר את הדעה הסוברת שהוא חייב לשלם למרות האונס שהתרחש?

הבנת החיוב של השומר במקרה זה דורשת הבנה מעמיקה יותר של חיובו במקרה של פשיעה - כאשר התרשלות השומר גרמה לנזק באופן ישיר. מה יוצר את החיוב לשלם למפקיד? כאן אנו מגיעים לשני כיוונים אפשריים. בפשטות, אנו יכולים להסביר שהשומר חייב לשלם בגלל הפרת חובתו כלפי המפקיד. כמובן, אם שום נזק לא התרחש כתוצאה מפשיעתו הוא לא חייב לשלם - מכיוון שאין את מי לפצות. למעשה, מה שיוצר את החוב אינו ההפסד של הבעלים אלא חוסר האחריות של השומר; אך התרשלות זו מובילה לתשלומים רק במקרה שיש את מי לפצות. אולם ניתן להציע הבנה נוספת: אפשר שההפסד של המפקיד יוצר חיוב לפצות על אבדה זו. על מנת לפצות את הנפסד אנו מחפשים צד נוסף הקשור להפסד. המחייב הראשי לחוב הוא ההפסד; כל שנשאר לנו הוא למצוא מישהו השותף להפסד זה ולדרוש ממנו שישלם. מכיוון שהשומר פשע והתרשל, ומכיוון שהוא זה שגרם לנזק בצורה ישירה, אנו יכולים להטיל עליו את חובת התשלומים לבעלים. ובקיצור: כדי לחייב שומר צריכים שני דברים להתרחש - פשיעה ונזק. מי מבין שני הגורמים הללו הוא המחייב העיקרי? האם הפשיעה היא שיוצרת את החוב (בהנחה שיש את מי לפצות) או שמא הצורך להשלים את החיסרון של המפקיד הוא המניע ליצירת החוב, כל עוד יש בנמצא צד שהתרשלותו קשורה להפסד. זוהי שאלה מרכזית בהבנת חיוב השומר. במקרה רגיל של פשיעה מופיעים שני הגורמים, ואז אנו יכולים לחייב את השומר על פשיעתו וגם להטיל את ההפסד של המפקיד עליו; במילים אחרות, במקרה זה אנו נהנים מהאפשרות לחייב את השומר עבור שני מחייבים שונים. במקרה של תחילתו בפשיעה אפשר שלא יתמזל מזלנו עד כדי כך.

נראה, שהמחלוקת בנוגע לתחילתו בפשיעה סובבת סביב נושא זה - המחייב של שומר במקרה רגיל של פשיעה. אם נאמר שהפשיעה היא המרכיב הדומיננטי בחיוב פושע סטנדרטי, גם תחילתו בפשיעה וסופו באונס יתחייב, משום שהשומר התרשל ויש למי לשלם. לעומת זאת, אם ההפסד הוא הגורם הראשוני לחיוב ואנו מנסים "לשים את האצבע" על הצד הנוסף שגרם להפסד, במקרה של תחילתו בפשיעה אין אפשרות לחייב את השומר משום שלא מעשיו הם הגורמים להפסד, אלא האונס שהתרחש לבסוף. במבט ראשוני, נראה שהמחלוקת בנוגע לתחילתו בפשיעה מתייחסת לשאלה הכללית יותר מה יוצר את חיוב השומרים ככלל.

ייתכן שהגמרא במסכת בבא מציעא מציגה מקרה שיאלץ אותנו להבין הבנה שונה. הגמרא (לו.) מתארת מקרה שבו השומר נתן לבהמה ללכת לאגם - קרקע בוצית שיש בה סכנת שאיפת עשן רעיל. בסופו של דבר הבהמה מתה באופן טבעי, ולא מחמת העשן. ניתן לומר בביטחון כי מדובר פה במקרה של תחילתו בפשיעה, ולכן גם פה נמצא את המחלוקת שהוזכרה לעיל. אך בניגוד למצופה,רבא טוען שבמקרה זה ישנה הסכמה לפי כל הדעות שהשומר פטור מפני שהוא יכול לטעון "מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם" - גורל הבהמה אינו תלוי במקום הימצאה, והפשיעה של השומר אינה קשורה בשום דרך לנזק, מכיוון שהמוות היה מתרחש גם אילו היה השומר מחזיק את הבהמה בביתו. כדי שתחילתו בפשיעה וסופו באונס יתחייב צריך להיות קשר בין הפשיעה לבין האונס. השומר חייב להוסיף לפחות במשהו לנזק שקרה, אם לא לגרום לו בצורה ישירה. במקרה שהוזכר לעיל, שבו השומר שם את הכסף בתיבה, ברור שהפשיעה ההתחלתית, הגם שלא גרמה לנזק באופן ישיר, עזרה לנזק ואפשרה לאונס לקרות. לעומת זאת, במקרה של האגם, מעשיו של השומר לא הוסיפו דבר לאונס ולכן כולם מודים שהוא פטור. אילו היה חיוב השומר בנוי רק על פשיעה, לא היינו מצריכים קשר בין הפשיעה לבין האונס. נראה שרבא הבין את החיוב של תחילתו בפשיעה באופן קצת שונה מכפי שהצגנו.

אם נחזור לניתוח שהעלינו לגבי חיוב השומר - האם המחייב הוא הפשיעה או ההפסד של הבעלים המשויך לשומר - נראה כי אנו יכולים להבין את החיוב של תחילתו בפשיעה אפילו אם החיוב נובע מההפסד עצמו. עלינו לשאול איך בדיוק אנו משייכים נזק והפסד לשומר: סוף סוף הוא לא עשה זאת במו ידיו אלא רק גרם לנזק; הוא לא המבצע הישיר של הנזק אלא רק הגורם שלו - אדם שלא ביצע את הנזק בפועל אלא רק אפשר לו לקרות. כדי לקשר את השומר עם ההפסד אפשר לומר שאין צורך בהתרשלות דווקא; אפשר להסתפק בהכנת התנאים להפסד או בסיוע כלשהו. החיוב של תחילתו בפשיעה יכול לנבוע לא מהפשיעה אלא מההפסד שאותו אנו יכולים "להדביק" לשומר, מפני שמעשיו הובילו להפסד בצורה כלשהי. אם השומר היה מאחסן את הכסף בקרקע, הגנב לעולם לא היה מוצא אותו. אך במקרה שהפשיעה של השומר לא תרמה במאום - זמנה של הבהמה למות הגיע ולא משנה היכן תימצא - אי אפשר לחייב את השומר משום שמעשיו לא קשורים להפסד.

סיכום:

ככלל, החיוב של השומר יכול לנבוע מאחד משני גורמים - הפשיעה שלו או ההפסד של המפקיד. ניתן לומר, שהחיוב של תחילתו בפשיעה נובע מהמחייב הראשון. אך אפשר גם לטעון שלמרות שקרה אונס גמור, ההפסד עדיין מחייב את השומר להשיב ממון - הוא לא עשה את הנזק אך הוא אפשר אותו.

כדי לענות על השאלה שהעלינו, האם המחייב הוא הפשיעה או ההפסד, ננסה תחילה לבחון אלו צורות של פשיעה מחייבות בתחילתו בפשיעה. אם נגלה כי יש צורך בפשיעה חמורה ואינטנסיבית - יותר חמורה מאשר במקרים רגילים של פשיעה - אנו יכולים להסיק את המסקנה הבאה: במקרה של שומר רגיל יכול ההפסד להיות המחייב היחיד; מאחר והשומר גרם לנזק בצורה ישירה - אפשר לשייך אותו אליו. מסיבה זו כל פשיעה, ואפילו הקטנה ביותר, מספיקה כדי לקשר את ההפסד עם השומר ולחייב אותו. לעומת זאת, במקרה של תחילתו בפשיעה המחייב היחיד האפשרי הוא הפשיעה; ההפסד לא יכול להיות מקושר לשומר משום שהוא לא הוביל אליו ישירות, וכדי שהפשיעה תשמש כמחייב - הגורם המרכזי שיוצר חיוב - אנו דורשים רמה גבוהה של פשיעה/ התרשלות. אם כך, איזו רמה של פשיעה נדרוש כדי לחייב תחילתו בפשיעה?

בשאלה זו אנו יכולים לבחון את הפשיעה בשני ממדים: דרגה וסוג. איזו דרגה ואיזה סוג של פשיעה נדרשים כדי לחייב תחילתו בפשיעה? נתחיל בממד הראשון. ישנן רמות שונות של פשיעה ושומרים שונים מתחייבים על רמות שונות - תלוי כמה משלמים לשומרים על שמירתם והאם הם קיבלו הנאה עליה. איזו דרגה של פשיעה נדרשת לתחילתו בפשיעה? התרשלות חמורה או אפילו התרשלות קלה? תוספות במסכת בבא מציעא (צג:) טוענים ש"תחילתו בכעין גניבה ואבדה וסופו באונס" - מקרה שבו הפשיעה לא הייתה חמורה ובסופו קרה אונס - לא יתחייב, אפילו אם נאמר שתחילתו בפשיעה (בפשיעה חמורה) חייב. עולה מכאן, שתוספות סברו שהפשיעה היא המחייב בתחילתו בפשיעה ולכן דרשו פשיעה חמורה.

עניין דומה עולה ביחס לאופן השמירה. מה קורה במקרה שבו השומר לא התרשל ממש אך גם לא שמר על החפץ כפי שהורה לו המפקיד? שתי דוגמאות כאלה מופיעות בגמרא. מה קורה אם השומר מעביר את החפץ לשמירה אצל שומר אחר? לפי דעה אחת בגמרא (לו.) המפקיד יכול לטעון "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" - אני רציתי שדווקא אתה תשמור ולא אדם אחר - אפילו אם השומר השני יכול לשמור על החפץ טוב יותר. המפקיד יכול לקבוע לא רק את העובדה שהשומר ישמור על החפץ אלא גם לקבוע בשבילו איך לשמור עליו. שומר שמסר לשומר לא פשע בשמירה אלא לא קיים את הוראות המפקיד; הוא לא ביצע שמירה. מה הדין, שואל הרא"ש, אם שומר מסר לשומר ולבסוף אבד הפיקדון באונס: תחילתו לא בפשיעה, אלא בחסרון שמירה, וסופו באונס. הרא"ש עצמו סובר שאין מי שיסבור שבמקרה כזה השומר חייב. שוב, כדי שהפשיעה תהווה מקור לחיוב השומר, צריך שזו תהיה פשיעה חמורה (ראה בסיכום דוגמא נוספת הממחישה הבדל זה).

לחלופין, אנו יכולים לבחון את סוג האונס שצריך להתרחש כדי שתחילתו בפשיעה יהיה חייב. אם הפשיעה היא היוצרת את החוב, לא נתייחס לנסיבות המדויקות של האונס כל עוד יש מי שנפסד. כל אונס יספק לנו נפסד שאליו נוכל להעביר את התשלום מצדו של השומר שפשע. אך אם אנו מחפשים קשר בין השומר לבין ההפסד שגרם שלו, אפשר לחלק בין מקרים של אונס שבהם אפשר למצוא קשר לשומר, לבין מקרים של אונס שאי אפשר לקשר לשומר. בעל העיטור כתב ספר בשם "מאה שערים" (אפשר למצוא אותו בסוף הגמרא בכמה מהדורות ש"ס). בפירושיו למסכת בבא מציעא הוא אומר משהו שבמבט ראשון נראה תמוה: הוא מחלק בין אונס שכיח לבין אונס שאינו שכיח - מקרה לא רגיל שקורה לעתים רחוקות מאוד, ופוסק שרק מקרים מהסוג הראשון יחויבו בתחילתו בפשיעה. אפשר לומר שהוא סבר שההפסד/אונס הוא המחייב תשלום. הפשיעה של השומר אמנם אינה גורמת לנזק בצורה ישירה, אך היא מאפשרת לנו לנתב את התשלום אליו; סוף סוף, הפשיעה שלו תרמה לנזק. אם כך, אנו יכולים לשייך מקרים קלים של אונס לשומר שהוביל להתרחשותם בצורה כלשהי. לעומת זאת, איננו יכולים לקשר מקרים של אונס חמור לשומר. לפי בעל העיטור, לא הפשיעה יוצרת את החוב; ההפסד הכספי הוא שדוחף אותנו למצוא אשם. הפשיעה משמשת בדרך כלל כמקשר בין האשם לאירוע; במקרים הקיצוניים של אונס קישור זה אינו סביר.

סיכום:

שתי גישות בנוגע למחייב של תחילתו בפשיעה הועלו לדיון. בפשטות הסברנו שהפשיעה היא המחייב. לחלופין, אפשר לטעון שההפסד הממוני יוצר חוב, המשויך לשומר שסייע לאונס להתרחש. ייתכן שנוכל לגלות את התשובה לשאלתנו בהתאם לאופי הפשיעה ולאופי האונס הנדרשים כדי לחייב.

אחרית דבר:

המשנה במסכת בבא מציעא (עח.) דנה בסוג נוסף של חוסר שמירה ללא פשיעה. במקרה המדובר השומר מונה להוליך את הבהמה. בשני המסלולים העומדים לפניו יש סכנה לבהמה. אם יוליכה בהר, יכולה הבהמה למות ממכת חום כתוצאה מהמאמץ. אם השומר יבחר להוליכה בבקעה, ישנה סכנה שהבהמה תחליק למים. בדרך כלל, למפקיד יש את הזכות לבחור במה הוא מוכן להסתכן. אם הוא מבקש להוליך את הבהמה בבקעה כדי למנוע מהבהמה להתאמץ, השומר הוליכה בהר, והיא אכן מתה ממכת חום, ברור שהשומר חייב. העובדה שהוא הפר את הוראות הבעלים הובילה לכך שהבהמה מתה. מה הדין במקום שהשומר לא הקשיב למפקיד והוליך אותה במסלול השני (לא המסלול שנתבקש)? זו אינה בדיוק השמירה שהוא קיבל על עצמו, אך זו אינה יכולה להיחשב פשיעה -בכל דרך ישנה סכנה מסוימת. מה יהיה הדין אם לאחר השינוי יקרה אונס? האם גם זה מקרה של תחילתו בפשיעה? ראה רמב"ם בפירוש המשניות על מסכת בבא מציעא (עח.), שם ישנה התייחסות לעניין זה.

מה יהיה הדין במקרים של תחילתו בפשיעה וסופו באונס בתחומים אחרים בהלכה? חשוב ביותר לדעת מה קורה בתחום הנזיקין. ראה בתוספות במסכת בבא קמא (כג.) ד"ה "סתם דלתות חתורות הן".

נקודות מתודיות:

1) בכל פעם (ואני מתכוון לכך ברצינות) ששני ממדים נצרכים כדי ליצור תוצאה הלכתית (חלות, חיוב, וכדומה) יש צורך לשאול קודם כל איזה מביניהם הוא הגורם המרכזי היוצר את ההלכה ואיזה מהם הוא גורם משני. במקרה שלנו, אנו דורשים שני תנאים כדי לחייב שומר:

א. פשיעה

ב. נזק

בהעדר אחד הגורמים, לא יחול חיוב. שאלתנו היא מיהו הגורם המרכזי בחיוב: הפשיעה (בהנחה שיש נזק ויש את מי לפצות) או הנזק (בהנחה שיש מי שפשע ואפשר לשייך אליו את הנזק). יש לזכור, העובדה שנגדיר את אחד הגורמים כגורם משני אינה אומרת שאפשר להתעלם ממנו. פירוש הדבר שזהו רק גורם משני. בדרך כלל הנפקא מינה תהיה ...

2) איזו רמה אנו דורשים לכל גורם. ככל שהגורם יהיה מרכזי ביצירת הדין, כך נדרוש רמה גבוהה של אותו המרכיב כדי להחיל את ההלכה. אם הפשיעה היא המחייב של תחילתו בפשיעה אנו נטיל את החיוב רק במקרים של פשיעה מובהקת.