שטרות העולים בערכאות של עכו`ם ודינא דמלכותא דינא

  • הרב משה טרגין

שטרות העולים בערכאות של עכו"ם ודינא דמלכותא דינא

המשנה בגטין דף י ע"ב מכשירה "שטרות העולים בערכאות של עכו"ם" - שטרות שנכתבו, שנערכו, ולכאורה אף שנחתמו בבתי דין של גויים. שיעור זה ינסה לדון ברקע לדין החריג הזה.

במשנה יש שתי שיטות באשר להיקף הדין. רבי שמעון סובר שכל השטרות - כולל גטי גירושין! - שהונפקו על ידי ערכאות אזרחיות תקפים מבחינה הלכתית. הגמרא מקשה על האפשרות שגוי יהיה חתום על גט: "והא לאו בני כריתות נינהו?!". רש"י טוען שכוונת הגמרא לפסול ספציפי, המכונה במקומות אחרים (ראה, למשל, גטין כג ע"ב) "אינו בתורת גטין וקידושין" -מי שאינו יכול להוות צד בתהליך ההלכתי של גטין אינו יכול לשמש עד בגט. כראיה מביא רש"י את הדרשה "כל שישנו בנתינה ישנו בכתיבה", כלומר: רק מי שיכול לתת גט יכול להיות שותף בכתיבתו. לפי רש"י מה שהטריד את הגמרא היה דין מסוים ביותר - מי שאינו שייך לעולם של גטין אינו יכול להעיד בהם. רמב"ן, לעומת זאת, סובר שמדובר בפסול כללי יותר:הבעיה איננה רק שעכו"ם הוא דמות חיצונית לעולם הגטין ועל כן אינו יכול להיות שותף להם; קיים חשש שהגוי לא יקפיד על כל הדרישות ההלכתיות בכתיבת גט, כגון כתיבה על גבי דבר שאיננו מחובר לקרקע (ראה גטין כא ע"ב) וחתימה לשמה (לשם גירושין ולשם האישה המגורשת; ראה המשנה בתחילת פ"ג של גטין). בקיצור: גט שנכתב על ידי גוי, אין לנו דרך לדעת בוודאות שתהליך כתיבתו היה כהלכה.

מכל מקום, הגמרא טוענת שרבי שמעון, המכשיר גט שנעשה בערכאות של עכו"ם, סובר בוודאי כרבי אלעזר, בעל השיטה "עדי מסירה כרתי". על פי שיטה זו העדים המעידים על מסירת הגט לאישה הם שאחראים לעיקר יצירת הגט והם שמעניקים לו את תוקפו, ועל כן הגט כשר גם אם אין חתומים עליו עדים כלל. חתימת הגוי, אם כן, אינה מעלה ואינה מורידה כל עוד הגט יימסר בסופו של דבר בפני עדים כשרים, מפני שעדים אלה הם שיעניקו תוקף לתהליך כתיבת הגט.

הגמרא דנה באופן מפורט יותר בשיטת תנא קמא, המכשיר שטרות שנכתבו בערכאות עכו"ם פרט לגטי נשים ועבדים (הפוסק - לטענת הגמרא - כרבי מאיר, ש"עדי חתימה כרתי", ולא כרבי אלעזר). ברור לגמרא ששטרות כאלה יכולים לשמש כשטרי ראיה: במקרה כזה השטר אינו יוצר חלות הלכתית כלשהי אלא רק מעיד על תהליך הלכתי שבוצע, ויש לערכאות של עכו"ם די יושר ונאמנות להעיד על מה שאירע בלא שנחשוש שהם משקרים. אך מה בדבר שטרי קניין: שטרות אלה יוצרים חלות הלכתית, דבר שערכאות של עכו"ם אינם מסוגלים לעשותו, וכיצד, אם כן, הם יכולים ליצור שטרות כאלה?

אפשרות אחת שמעלה הגמרא היא שתנא קמא אכן לא הכשיר שטרי קניין אלא רק שטרי ראיה. במילים "חוץ מגטי נשים" כלל תנא קמא כל שטר שיוצר חלות הלכתית, כלומר: גם שטרי קניין. השטרות היחידים שיכולים עכו"ם לעשות הם שטרי ראיה, שטרות המעידים על אירוע אך אינם יוצרים חלות הלכתית.

אך הגמרא מביאה גם אפשרות נוספת (הראשונה מבחינת מהלך הגמרא): תנא קמא מכשיר גם שטרי קניין, וזאת על פי דינו המפורסם של שמואל "דינא דמלכותא דינא".

הראשונים נחלקים מה ההיקף של יישום דינא דמלכותא דינא בשטרות. לדעת רשב"א משתמשות שתי השיטות שבגמרא בדינא דמלכותא והן נחלקות רק בשאלה אם ניתן להתיר באמצעותו גם שטרי קניין; ואילו מהרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פכ"ז ה"א), המכשיר רק שטרי ראיה שעלו בערכאות של עכו"ם אך לא שטרי קניין, נראה שהן נחלקות אם אפשר בכלל ליישמו לגבי שטרות.

מדוע סובר הרמב"ם כי יישום דינא דמלכותא בשטרות מוטל בספק? דיון כללי בדין זה עשוי להבהיר לנו את היקפו ואת מידת יישומו.

כדי להבין את אופי דינא דמלכותא ננסה למצוא תחילה את מקור הדין ואת שורשיו. בגמרא בבבא קמא דף קיג ע"ב מוכיח רבא דין זה מן העובדה שאנו משתמשים בתשתיות הממומנות בתשלומי מסים, שנלקחו גם מאנשים אחרים - ולאו דווקא ברשותם ומרצונם החופשי... רק אם נכיר בסמכות המלך לאסוף כסף ולהשתמש בו לשימושים ציבוריים (ונשלם בעצמנו מסים) נוכל להשתמש בנכסים ציבוריים ללא בעיית גזל. רשב"א בנדרים (כח ע"א) מרחיב תפישה זאת עוד יותר: הוא טוען כי מכיוון שהמלך הוא בעליהן של קרקעות המדינה הוא יכול עקרונית לסלק אותנו מבתינו, ובאמצעות תשלום המסים אנו רוכשים את הזכות להמשיך לחיות בהם. הגמרא בבבא קמא ורשב"א בנדרים מציגים, אם כן, הסבר חברתי-כלכלי מדויק לזכותו של המלך לגבות מסים.

יש מפרשים שנתנו הסבר חוקי רחב יותר לדינא דמלכותא דינא. המבי"ט, לדוגמא, טוען בספרו קרית ספר (הלכות גזלה פרק ה') כי לכל מלך יש סמכות גורפת הנובעת מפרשת "משפט המלך" שבספר שמואל (שמו"א ח'): כל מה ששמואל מתאר שם כהתנהגות המלך משקף סמכות הלכתית שניתנת לכל מלך - יהודי או גוי. החת"ם סופר הולך בתשובותיו בדרך דומה (תשובה ר"ח) ומנסה לשאוב את סמכות המלך מהפסוק "האלף לך שלמה" שבשיר השירים: סמכותו של המלך אינה מוגבלת לאיסוף כסף ומסים לצרכים ציבוריים; ההלכה מעניקה לו סמכות גם לצבור הון אישי.

שתי גישות אלה מתארות את המקור של דינא דמלכותא דינא בצורה שונה - וממילא גם את היקפו. לפי הגישה הראשונה סמכות המלך מצטמצמת ליכולתו לאסוף כסף לצרכים ציבוריים. אחד מתפקידיו, למשל, הוא להיות מעין אדריכל של העיר, והוא אחראי על חלוקת המשאבים הציבוריים; וכדי שיוכל לבנות את המבנים - לצורך העם! - הם נותנים לו כסף. המלך גובה מסים, הוא אחראי על חוקי המסחר ועל עניינים אזרחיים, אך מעבר לכך אין לו כל מעמד הלכתי, ואין כל סיבה להכשיר שטר רק מכיוון שנכתב בבתי המשפט שלו. אמנם אנו משלמים לו מסים, אך איננו מעניקים שום תוקף הלכתי להתערבותו בענייני שטרות!

לפי המבי"ט והחת"ם סופר, לעומת זאת, יש למלך סמכויות הלכתיות רחבות, הבאות לידי ביטוי גם במיסוי ובחוקים האזרחיים שהוא קובע. ההלכה מכירה בסמכותו של המלך, ואפשר שהיא אף מכירה בשטרות שמנפיקים בתי המשפט שלו. ייתכן מאוד שהמחלוקת בגמרא לגבי שטרות העולים בערכאות של עכו"ם תלויה בהבנה הבסיסית של דינא דמלכותא.

בדיון בסוגיה מביא רשב"א את שיטת רבנו יונה, שמוצא דרך אחרת - ללא קשר ישיר לדינא דמלכותא - להכשיר שטרות אלו. הגמרא בבבא מציעא מכשירה סיטומתא - פעולה סמלית המקובלת בציבור כפעולת קניין על אף שאין לה מקור בהלכה. סוחרי יין, למשל, נהגו לחרוט סמל מסוים על חבית היין על מנת לסמל את חתימתה של עסקה; על אף שאין לפעולה זאת מקור הלכתי, היא יכולה להוות קניין בגלל היותה נוהג רווח ומקובל. בדומה לכך, טוען רבנו יונה, נוכל להכיר בתקפותם של שטרות גם ללא דינא דמלכותא בגלל השימוש הרחב שעושים בהם.

יש בדינו של רבנו יונה כמה נקודות הזוקקות דיון: כיצד נוצרים שטרות אלה? היש איזה רובד דאורייתא שמאפשר הכשרת שטרות מסוג זה ושעליו הם נשענים, או שמא יש רק תקנות של חכמים המאפשרות העברת רכוש באמצעותם אך אין כאן שטר הלכתי?

אפשר גם להטיל ספק בנקודה נוספת שרבנו יונה מתייחס אליה כאל מובנת מאליה: העובדה שאנו מעניקים תוקף הלכתי למעשים שאנשים נוהגים לעשות עדיין אינה אומרת בהכרח שנעניק תוקף כזה לערכאות של עכו"ם; תאורטית ייתכן שניתן תוקף למנהגים שפיתחו יהודים - אך לא לפעולותיו של בית דין זר.

שאלה נוספת שיש לדון בה לגבי מעמד שטרות העולים בערכאות של עכו"ם היא כיצד עליהם להיראות: עד כמה עליהם להיות קרובים לשטרות הלכתיים רגילים? שאלה זו באה לידי ביטוי ברמת הקריטריונים ההלכתיים שעליהם יש להקפיד בעת כתיבת השטר. בכמה מקומות בגמרא מופיעים קריטריונים הלכתיים מוגדרים לגבי כתיבת שטרות, כמו הכתב, מבנה השטר ועוד. היש להקפיד על כל אלה גם בשטרות שנכתבו על ידי גויים? ספר התרומות מביא בשער ס"ז בשם רמב"ן שיש להקפיד על כל ההגדרות ההלכתיות הרגילות; הריב"ש בתשובותיו מביא דעה אחרת; וגם המהרי"ק (שורש קפ"ז) דן בנושא.

גם אם נכשיר שטרות אלה בגלל היישום הנרחב של דינא דמלכותא נצטרך לשאול כיצד עלינו להתייחס אליהם: האם הם שטרות לכל דבר או שמא יש להם מעמד נפרד? רבנו חיים הלוי דן בכך בחידושיו על הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ו ה"ט).

דין נוסף שצריך לדון בו הוא גבייה מנכסים משועבדים: מלווה יכול לגבות מנכסי הלווה שנמכרו לאנשים אחרים לאחר ההלוואה רק אם ההלוואה הייתה בשטר (בלשון הגמרא "מלווה בשטר גובה מנכסים משועבדים"). היש לשטרות אלה מעמד שכזה? פשט הגמרא בגטין יט ע"ב מעניק להם כוח אפילו לגבות ממשועבדים, ואילו הגמרא בגטין יא ע"ב מגבילה את תוקפם לנכסים בני חורין - נכסים הנמצאים ביד הלווה. דיון בנקודה זו הוא כבר מעבר לגבולות שיעור זה, אך גם היא תלויה בהבנת דינא דמלכותא, כמו גם בהבנת דין שעבוד נכסים על ידי שטר.

שאלה אחרונה שיש לדון בה היא אילו ערכאות מוסמכות לכתוב שטר שיהיה לו תוקף הלכתי. הגמרא בגטין יא ע"א מביאה מקרה שבו רצה רבינא להכשיר שטר של עכו"ם, אך רפרם תיקן אותו ואמר שדווקא שטרות שנכתבו בבית משפט רשמי של עכו"ם כשרים. ראשונים רבים דנים בשאלה אם פסול שטרות שנכתבו בבתי משפט לא-רשמיים נובע מחשש שהם נכתבו בדרך פסולה וברמה נמוכה מדי או שמא יש פסול פורמלי יותר הפוסל מערכות משפט מקבילות. המרדכי בגטין (סימן שכ"ה) מעלה כמה אפשרויות בעניין זה. אם דינא דמלכותא ממש יוצר שטר - אזי יש יותר מקום להגביל זאת דווקא לבית המשפט הרשמי של המלך; אך אם דינא דמלכותא אינו יוצר שטר של ממש אלא רק סוג של ראיה שמקביל לשטר, אזי אפשר שגם מערכות משפט המקבילות לזו של המלך יוכלו ליצור שטרות.