דילוג לתוכן העיקרי

וישב | על הקנאות

הרב יעקב מדן
22.12.2016
קובץ טקסט

השיחה הועברה בשבת קודש פרשת ויצא ה'תש"ן, סוכמה על ידי הרב דוד טי ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

בין תמר לאשת פוטיפר

מדרש פליאה אנו מוצאים, המשווה בין תמר לאשת פוטיפר לעניין הניסיון לבגוד לשם שמים: "ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דא"ר יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה". (בראשית רבה וישב פרשה פה אות ב)

תמר נתכוונה לשם שמים – להקים זרע לבעליה שנפטרו, ואשת פוטיפר לשם שמים – כי ידעה שממנה אמור לעמוד זרעו של יוסף, אלא שלבסוף הדבר נעשה דרך בתה "אסנת בת פוטיפרע".

בחז"ל אנו מוצאים את הביטוי "לשם שמים" בהקשר זה אצל פנינה שנתכוונה לשם שמים. הגמרא בב"ב מנמקת: "דכתיב: וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה". (תלמוד בבלי בבא בתרא, טז ע"א)

לאמר, פנינה הציקה לחנה כדי שתתפלל. אך לצד פנינה מוזכר גם השטן: "א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם; פנינה, דכתיב: וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה".

נראה שאזכור השטן יוצר אירוניה ומעין קריצה. אולי פנינה והשטן הצדיקו את האמצעים הבעייתיים שבהם הם בחרו, אבל בסופו של דבר אין כאן כל כך "לשם שמים", המטרה אינה מוצדקת דיה.

אך עדיין ישנם שני הבדלים בין תמר, שנתכוונה באמת לשם שמים, ובין אשת פוטיפר:

  1. תמר לא עשתה זאת תוך כדי בגידה. בעליה ער ואונן נפטרו, והיא רצתה להקים להם זרע. היא לא פגעה בבעלים שהיו לה, אלא רק בהתחייבות כלשהי של שלה כלפיה. לעומתה, אשת פוטיפר פוגעת בבעלה שנשוי לה, ואינה מתחשבת בו כלל.
  2. תמר מוכנה לקחת אחריות על האירוע, וכפי שמסבירה הגמרא בברכות: "ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן - מתמר, שנאמר: היא מוצאת וגו'". (בבלי ברכות, מג ע"ב)

תמר יודעת שאם הניסיון ייכשל, היא תישרף, והיא לוקחת את הסיכון הזה (בדומה לחנניה, מישאל ועזריה שנכנסו לכבשן האש). לעומתה, אשת פוטיפר מנסה לשכנע את יוסף, וכאשר הוא מסרב והדברים עומדים להתפרסם (הרי יוסף ברח בלי מעילו העליון אל השוק!), היא מאשימה את יוסף במקום לקחת את האחריות עליה.

שני הבדלים אלו קריטיים ביותר, וחשוב לזכור אותם כאשר בוחרים לבצע מעשה לא לגיטימי עם כוונה לגיטימית – זו בעצם קנאות.

 

מוצא אחרון בלבד

השבוע התפרסם כי ארגון דעאש הוציא להורג מוסלמי על עבירת משכב זכור. על פניו, תיאור ההריגה דומה מאוד לאמור במשניות בסנהדרין – הפלת האדם ממקום גבוה ורגימתו באבנים. האם אנו מוכנים להזדהות עם פעילות כזו? האם אנו נמצאים במקום הזה? חשוב לחדד את ההבדלים בין הקנאות ביהדות ובין הוצאה להורג אכזרית שכזו.

הגמרא בסנהדרין מספרת על פנחס: 

"נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב, וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא". (בבלי סנהדרין, פב ע"א)

מהי אותה הלכה שנשתכחה ממשה? לא מדובר על הלכה שנשכחה, שהרי הקב"ה נתן את התורה על ידיו של משה, וכיצד תשתכח ממנו הלכה שהוא עצמו לימד?! כוונת הגמרא היא שההלכה למקרה זה עוד לא הייתה קיימת! פנחס רומז לשבירת הלוחות, שגם הייתה "לא חוקית", אך משה פעל כך מתוך קנאות כדי לשמור על עם ישראל, על אף שבדרך כלל משה אינו הדמות הקנאית בתורה.

כאן משה היה יכול להשליך גם את הלוחות השניים, אך מי ערב שהלוחות יתקבלו פעם נוספת?! אם כן, נותר לנו פנחס, שפועל כאן בדרך לא חוקית לגמרי – אנו יודעים כיצד מוציאים להורג לפי הגמרא במסכת סנהדרין, ואנו מכירים את כל הסיוגים שמובאים במסכת מכות על חומרת הריגת אדם אפילו על ידי סנהדרין וכמה שאנו סולדים מ"סנהדרין קטלנית". אבל פנחס היה מוכן לקחת אחריות, כפי שמביאה הגמרא שאם זמרי היה נהפך והורג את פנחס, הרשות בידו.

חשוב לדעת שגם פנחס עשה זאת רק לאחר שראה כיצד המגיפה מתפשטת, ושיש כבר עשרים וארבעה אלף הרוגים! יכול להיות שעל אירוע עם פחות הרוגים הוא לא היה פועל בצורה כזו קיצונית, אבל מדובר כאן באירוע טראומטי מאוד, ובעיקר – באפשרות היחידה שנותרה לפנחס.

גם אצל מתתיהו, שקינא לה' והכריז "מי לה' אלי" בדומה למשה בשעתו, המרד המסוכן לא צץ עם כניסת היוונים, אלא רק כאשר אלו הגיעו למעוז שמירת התורה – מודיעין. רק במצב קיצוני כזה, כשכלו כל הקיצין, בוחר מתתיהו לפעול בקנאות.

 

קנאות בזמננו

חשוב מאוד להדגיש שגם בזמננו אסור לנקוט בקנאות אלא אם לא נותרה עוד ברירה. ישנם ארגוני פוסט-ציונות, שאמנם שונים מהמתייוונים בפרטים אלו ואחרים, אבל לפעמים קשה לראות את ההבדלים לאור נקודות הדמיון המרובות. ארגונים שונים מערערים ו"מלשינים" על מדינת ישראל בפני אירופה ועוד, כדי לפגוע בלגיטימציה שלה.

אך הקנאות פסולה כאן. עלינו לפעול בדרכים הלגיטימיות על פי ההלכה, ולא לנהוג בקנאות, כיוון שיש עוד ברירות. הקנאות הותרה רק בתור הזדמנות אחרונה, רק כשכלו כל הקיצין.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)