דילוג לתוכן העיקרי

ייחודו של אברהם

הרב אהרן ליכטנשטיין
08.11.2016
קובץ טקסט

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

 

*א-להי אברהם, יצחק ויעקב

כשאנו מתחילים להתפלל אנו אומרים "א-להינו וא-להי אבותינו א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב". משמעות אמירת "א-להינו וא-להי אבותינו" ברורה – ישנה ברית העוברת דרך כל האבות כאחד, הברית של השושלת שמהווה את השדרה של כנסת ישראל לדורותיה. אולם, לא ברור מדוע אנו מזכירים כל אחד מן האבות בנפרד. איזו ייחודיות נוספה לכל אחד מן האבות שבגינה יש לציין כל אחד מהם?

שאלה דומה מתעוררת בדברי ה' אל משה מתוך הסנה:

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים...                
וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.                                                
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם".   
(שמות ג', ו, טו-טז).

מדוע מוזכרים שלושת האבות בכל אזכור? מדוע אין מספיקה כתיבת שלושתם כאחד?

אפשר להבין שיש מידות שונות המתבטאות בכל אחד מהאבות. כל אחד מן האבות מלמד אותנו מידות שונות והנהגות שונות.

בנוסף, נראה שישנו ממד מסוים בו כל אחד מן האבות מהווה נדבך שונה ונוסף לבניין כנסת ישראל. כל אחד מן האבות עמד בפני הבחירה האם להצטרף לדרך. אצל אברהם אפשרות זו ברורה ביותר. הוא היה זה אשר החל את החיפוש, הדרישה והבקשה את ה'. הייתה לו הבחירה ללכת בכיוון זה או להיות כשאר עובדי האלילים שסביבותיו. גם בפני יצחק ויעקב עמדה בחירה דומה. מאברהם יצא ישמעאל שלא בחר בדרכו של אביו, ומיצחק יצא עשו שאף הוא פנה לכיוונים אחרים, ולא בחר בהליכה בדרך זו. הבחירה עמדה, אם כן, בפני כל אחד משלושת האבות, וכל אחד מהם בחר בדרך ה' באופן עצמאי. אם כן, ברור מדוע כל אחד מן האבות נזכר בנפרד בתחילת תפילת העמידה. כל אחד מן האבות בחר באופן מעשי בהליכה בדרך ה'. אין זו דרך סלולה בשבילם אלא בחירה אקטיבית חיובית של האבות, ובשל כך אנו מדגישים כל אחד מהאבות באופן נפרד.

א-להי אברהם

לאחר שהסברנו מדוע מוזכרים שלושת האבות בתחילת הברכה, עדיין עלינו לברר, מדוע בסוף הברכה אנו מזכירים את שמו של אברהם לבדו? אם דרך קיצור רצינו היינו יכולים לומר 'א-להי אברהם יצחק ויעקב', ומזה שלא אמרנו כך משמע שאברהם נתייחד משאר האבות בדבר מסוים. כך עולה גם מהגמרא במסכת פסחים:

"אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' - זהו שאומרים א-להי אברהם, 'ואברכך' - זהו שאומרים א-להי יצחק, 'ואגדלה שמך' - זהו שאומרים א-להי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן - תלמוד לומר 'והיה ברכה' - בך חותמין, ואין חותמין בכולן".  (בבלי פסחים, קיז ע"ב).

עלינו לנסות ולברר מהי אותה הנקודה המבדיל את אברהם מיצחק ויעקב.

 

אברהם מתייחד בכך שמעשיו הם בעלי אופי כפול – הוא עוסק בבניית שושלת מחד, ובפנייה לכל העולם מאידך.

אברהם הוא מייסד העם, הוא הבונה את כנסת ישראל, והוא ההולך ראשון לפני המחנה. אברהם חש אחריות כלפי כנסת ישראל, וזהו חלק מהותי מהדרך בה הוא תופס את תפקידו. הוא מקים בית ושושלת המתווה דרך צדקה ומשפט. תפקיד זה הוא קריטי ומהותי בתודעתו של אברהם ובהנהגותיו.

מנגד אין הוא זונח את תפקידו כלפי שאר אומות העולם. ידוע לנו המדרש האומר:

"ואת הנפש אשר עשו בחרן... אלו הגרים" (בראשית רבה וישב, פד).

אברהם מודע למחויבותו כלפי כל העולם, ברור לו תפקידו וברורה לו אחריותו. יודע הוא שעליו להפיץ את בשורתו של הקב"ה, את דבר ה' בארץ, אל מלוא כל הגויים. ה' מברך אותו ואומר לו:

"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג)

אברהם מקיים בו את הברכה הזו, ונושא אותה בגאון עמו כדגל מחייב.

זהו ההבדל בין אברהם לשאר האבות. בעוד תפקידו של אברהם היה הן בהקמת ביתו והן בפנייה כלפי חוץ, תפקידם של יצחק ויעקב היה בהקמת הבית בלבד. כשאנו מתחילים את תפילתנו בהזכרת שלושת האבות מתחילים בממד זה של בניית הבית. אנו מתחילים את תפילתנו מן הפנים, מתוך ביתנו, בית ישראל. אך אנו מסיימים את ברכה זו באברהם לבדו, אותו אברהם המגייר, אברהם הפונה החוצה.

 

קיום דרכו של אברהם

ישנם היום אנשים שאינם מאמצים את דרכו הכפולה של אברהם. ישנה גישה אחת המוותרת על צדו של אברהם כמייסד כנסת ישראל. מצדדי גישה זו דוגלים בבין-לאומיות וברב-גוניות בלבד. הם אינם מכירים בכנסת ישראל כגוף עצמאי, אוטונומי שיש לו שורשים, מהות עצמאית ותפקיד ייחודי בעולם. הם רואים חשיבות באוניברסליות לבדה, ורוצים שנהיה עם ככל העמים ולאום ככל הלאומים. עלינו לפנות, לטענתם, רק לשאר העולם, ואין מקום לרוח ישראל הפונה פנימה.

כנגדם, ישנה גישה ההולכת בכיוון ההפוך לגמרי. לפי גישה זו אין מקום להכרה בחשיבות הפנייה לאומות העולם. 'אנחנו ואין עוד עמנו'. כל התפקיד, המהות, החיות של כנסת ישראל סובבים סביב ישראל עצמם. אין לנו לצאת החוצה ולפנות להפיץ את מסרינו, ואין מקום לפרסם את בשורתנו לעולם.

אין זו ולא זו דרכו של אברהם אבינו. אברהם הולך ומפיץ את בשורתו לכל העולם, ובד בבד הוא מקיים את בית ישראל. מגייר את האנשים ומעביר את דרכו ליצחק בנו ומשם ליעקב. אוחז הוא בכיוון אחד ואין הוא מניח את ידו מהכיוון השני.

אנו כתלמידיו ובניו של אברהם אבינו שואפים ללכת בדרכיו ובאורחותיו. מכוונים אנו תמיד את פעמינו אל שני היעדים הגדולים הללו. אין אנו מוותרים על חלקנו בכנסת ישראל ואיננו שוכחים את אחריותנו לשאר העולם. תמיד עלינו לזכור דבר זה ולכוון עצמנו ללכת באורח זה.

'והיה ברכה' - בך חותמין, ואין חותמין בכולן.

 

*    השיחה נאמרה בליל שבת פרשת לך-לך ה'תשע"ב, סוכמה על ידי דור גולדנברג, ונערכה על ידי אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)