דילוג לתוכן העיקרי

אהבה במקום קנאה

הרב יעקב מדן
לעילוי נשמת ר' עמינדב בן-שחר ז"ל
29.11.2016
קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית בפרשת תולדות ה'תשע"ב.

שנאת עשו ליעקב

חז"ל מייחסים לעשו חטאים חמורים – ביניהם גם שלוש העבירות של 'ייהרג ואל יעבור', אך בפשטי המקראות  לא נמצאת רשעתו למעט שני מקומות: ביזוי הבכורה בפרשת הנזיד, וכעסו על יעקב בסוף הפרשה שהתבטא בכוונות על הריגתו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כ"ז, מא)

אולם במובן מסוים, ניתן להבין את עשו: כל חייו הוא טורח ומכבד את אביו, מאכילו ומשקהו, כדי להגיע לרגע שבו יקבל את הברכה, וברגע אחד בא יעקב וגונב את עמל חייו, את ברכתו. הוא איבד את ברכת "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (שם כט), ותמורתה יתקיים בו "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד" (שם מ). פתח המילוט היחיד שנותר לו הוא "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד – וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (שם). גם אם לא נצדיק את תגובתו, דומה שניתן להבינה.

 

מהי אהבה?

שמא ניתן  להבין את הדברים לאור הסיפור שקראנו היום בהפטרת 'מחר חודש', על הקשר בין דוד ליונתן. לאחר מותו, אומר דוד על יונתן: "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב א', כ"ו)

ישנם שוטים שבלבלו בין אהבה לתשוקה מינית, למרות שקשר האהבה בין גבר לאשתו, המהווה השראה לפירושם, מורכב מדברים נוספים פרט לתשוקה. תמה אני מה יגידו על הפסוק מפרשתנו – "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו... וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה, כח)

לענייננו, אם נרצה להבין את משמעותו העמוקה של הספדו של דוד על יונתן, עלינו לבחון את אהבתן של הנשים לדוד ביחס לאהבתו של יונתן לדוד.

ראשונות אנו מוצאים את הנשים המחוללות בשוב דוד מהכות את הפלישתי - "הִכָּה שָׁאוּל (כתיב באלפו) בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו:" (שמואל א י"ח, ז)

בעקבות שירה זו חרה לשאול מאד: "וַיְהִי שָׁאוּל (כתיב עון) עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה:" (שם ט)

אחר כך מסופר על מיכל בת שאול שאהבה את דוד,[1] והיא  מבטאת אהבה זו בהבריחה את דוד באישון לילה מפני שליחי שאול שבאו להורגו. אך גם היא לא תורמת לאהדתו של שאול כלפי דוד: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל: לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי?!... וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל: הוּא אָמַר אֵלַי – שַׁלְּחִנִי, לָמָה אֲמִיתֵךְ?" (שם י"ט, יז)

מסתבר ששקר זה הוא שגרם לשאול בהמשך למסור את מיכל לפלטי בן ליש[2] כיוון שסבר שנישואיה לדוד היו מקח-טעות - וכי בת המלך תהיה נשואה למי שמאיים על חייה?!

אהבה שאינה תלויה בדבר

לעומת אלו, יונתן מנסה לחבר בין דוד לשאול. הוא לא מוכן לוותר על נאמנותו לאף אחד מהם, ולכן מנסה לפייס את שאול ולגרום לו לחמול על דוד: "אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד" (שם י"ט, ד, וראה שם פס' ו – ז)

בהפטרה, יונתן גם מגיע לסיכון נפשו כאשר שאול מטיל עליו את החנית – וכבר ראינו בעבר, במלחמת מכמש,[3] ששאול אכן מוכן להרוג את יונתן בשל עקרונותיו – ובכל זאת הוא ממשיך להיות נאמן לצורך לחבר את דוד אל שאול. עם זאת, את מסירות נפשו בפועל אנחנו מוצאים דווקא כלפי שאול, כאשר מת אתו בקרב בגלבוע; "הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (שמ"ב א', כג) נאמר על יונתן ושאול, ככלות הכול.

יונתן עמד במצב דומה לעשו: מיורש העצר ירד למשנה למלך. איזו גדלות רוח נדרשת כדי לוותר על המעמד! באחד מחידוני התנ"ך בעבר, הגיש סגן ראש הממשלה – אדם בעל שאיפות פוליטיות – את הפרס השני לסגנית חתן התנ"ך, וליווה את המעשה באמירה קשה: "מי כמוני מבין ללבם של סגנים?!". כאשר אדם שואף למקום הראשון – קשה לו לקבל את העובדה שחברו עקף אותו. אבל יונתן מראה לנו כי ניתן לעמוד בניסיון הזה, מתוך הכרה בתפקידו ובכישרונו של מי שנבחר על פניו, לעמוד בראש, וכל זאת עם שמירה על שתי הנאמנויות שהוא מחויב להן.

זוהי האהבה שאינה תלויה בדבר, שחז"ל מדברים עליה.[4] יתר על כן, אין היא חזקה ושורדת רק בגלל מניעיה הטהורים, אלא גם בשל הרקע שלה, המזמין שנאה באופן טבעי; יונתן מלמדנו כיצד יש לוותר על הכבוד, וכיצד יש לאהוב ולמסור את הנפש האחד כלפי רעו הטוב ממנו. וזהו "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים". שכן הנשים שאהבוהו גרמו לשנאתו על ידי שאול, ואילו יונתן באהבתו מסר עליו את נפשו.

לצערנו, נראה כי לעתים כאשר אנו נתקלים בניסיון דומה – אנחנו מתקרבים יותר להכרעתו של עשו, מאשר לדרכו של יונתן, ובוחרים בקנאה על פני האהבה.

אינה בטלה לעולם

לא לחינם אהבת דוד ויונתן צמחה בשדה הקרב, לאחר הניצחון על גלית הפלישתי: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל – וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, (כתיב ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א י"ח, א)

המציאות של תלות האדם בחברו גורמת לקשרי מחויבות ונאמנות חזקים, שדבר לא יוכל להפרידם.

אצל חז"ל אנו מוצאים מספר פעמים, כי המשילו את בית המדרש לשדה מערכה: "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין" (ברכות כז:), "את והב בסופה" (קידושין ל: ויעויין ברש"י שם) ועוד. גם בבית המדרש צריך להכיר בתלות של האחד בחברו, ולתת מקום לאהבה חסרת פשרות זו, שלמדנו מדוד ויונתן.

 


[1]   שמואל א י"ח, כ. זו הפעם היחידה בתנ"ך בה מוזכר שאישה אוהבת את בעלה.

[2]  שם כ"ה, מד.

[3]  שם י"ד.

[4]  אבות ה', טז.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)