דילוג לתוכן העיקרי

שיעור כזית בברכה אחרונה

קובץ טקסט

שיעור כזית בברכה אחרונה

הגמרא במסכת ברכות (ל"ח:) דנה בשיעור הנדרש על מנת להתחייב בברכות הנהנין. הגמרא מספרת כי ר' יוחנן בירך על זית מלוח שאכל, והיא שואלת: מדוע בירך ר' יוחנן על זית זה, והלוא לאחר שהוסר ממנו הגרעין נשאר בו פחות משיעור ברכה- השיעור הנדרש לברכה אחרונה הוא שיעור כזית (כמות אוכל בגודל של זית), וכמות האוכל הנותרת ללא הגרעין אינה מחייבת ברכה? הגמרא משיבה כי ר' יוחנן אכל זית גדול מן הרגיל, שאפילו לאחר הסרת הגרעין נשאר בו שיעור ברכה. מסוגיה זו עולה, אפוא, כי על אכילת פחות משיעור כזית אין חובת ברכה אחרונה.

רש"י במסכת ברכות מסביר את הצורך בכזית לחיוב ברכה אחרונה בהסתמך על פירוש הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח', י), שממנו לומדים חובת ברכה אחרונה בכלל- ברכת המזון וברכת מעין שלוש. פסוק זה משתמש במילה "ואכלת", המצביעה על צורך במעשה אכילה על מנת להתחייב בברכה. לפי רש"י חיוב ברכה אחרונה תלוי במעשה אכילה, וללא אכילת כזית לא נעשה מעשה אכילה מבחינה הלכתית.

לחלופין, ניתן להסביר דין זה אחרת. אפשר לומר כי אין צורך במעשה אכילה כדי להתחייב בברכה אחרונה, וניתן להתחייב בברכה זו על ידי כל הפקת הנאה מאוכל. אלא שמבחינה הלכתית, על מנת להגדיר דבר מה כאוכל הוא חייב להיות בעל שיעור מינימלי של כזית. למרות שאין צורך במעשה אכילה פורמלי על מנת להתחייב בברכה אחרונה, יש צורך בהנאה מכמות משמעותית של אוכל.

סיכום:

ניתן להסביר את העובדה שאין מברכים ברכה אחרונה על אכילה בשיעור הפחות מכזית בשתי דרכים: ייתכן שהדבר נובע מחיסרון במעשה אכילה, כשהאכילה נעשית בשיעור כה זניח. אך אפשר גם לתלות את העדר החיוב בכך שלא הייתה הנאה מכמות משמעותית של אוכל, ללא קשר למעשה האכילה.

מה הדין במקרה שהאכילה הייתה מורכבת מאכילת מוצקים בשיעור הפחות מכזית ומשתיית נוזלים בשיעור הפחות מכזית, באופן שהשילוב של המאכלים הגיע לשיעור כזית? האם נאמר כי יש חיוב ברכה אחרונה בשל העובדה ששילוב המאכלים היה בשיעור המחייב? המגן אברהם (סימן ר"י, ס"ק א) פוסק להלכה כי יש לברך על כזית המורכב ממאכלים מוצקים המעורבים בנוזלים. אם הצורך בכזית נובע מצורך במעשה אכילה, קשה לומר כי שילוב של נוזלים ודברי מאכל יוגדר כמעשה אכילה. האכילה והשתייה הנן פעולות שונות, שקשה להגדירן כפעולות המצטרפות לאקט אחד. אולם אם הצורך בשיעור כזית נועד להבטיח הנאה משיעור משמעותי של אוכל, ניתן להתחשב בנוזלים כמצטרפים למאכלים על מנת להניח שאכן הייתה פה הנאה בשיעור המחייב ברכה.

אם נאמר כי הצורך בכזית הוא רק על מנת להחשיב את ההנאה כהנאה משמעותית, ניתן להציע דרכים חלופיות לשם כך. הירושלמי מספר סיפור דומה על ר' יוחנן, שבירך ברכה אחרונה על זית שנפחת שיעורו, אך שם מובא הסבר אחר למעשה: ניתן לברך גם על אוכל שאינו בשיעור כזית אם האוכל הוא "כברייתו". ברייה הוא מצב של שלמות, מצב שבו החפץ מצוי באותו אופן שבו גדל, בניגוד לאוכל חתוך. המקור לדין זה של ברייה הוא המשנה במסכת מכות, המביאה את דעת חכמים לגבי השיעור המחייב באכילת איסור. למרות שחכמים סבורים כי אכילת טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) מחייבת רק משיעור כזית ואילך, הם מודים כי לגבי אכילת שקצים ורמשים אפילו אכל אדם תולעת אחת או נמלה אחת הוא מתחייב מלקות, גם אם גודלה פחות משיעור כזית. ההסבר לדין זה הוא החשיבות הטבעית שיש לדבר שלם. במילים אחרות, חשיבות החפצא נובעת לא מכמותו אלא מאיכותו. אנו יכולים לומר כי כמה פירורי לחם הם מחוסרי כל חשיבות מבחינה הלכתית, אך איננו יכולים להתעלם מתולעת שלמה או מנמלה שלמה (ראה חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות ד', ג). מן הירושלמי משמע כי הצורך בכזית נובע מהצורך שהחפצא הנאכל יהיה בעל חשיבות הראויה לברכה, חשיבות שניתן להגיע אליה גם באמצעות הדין של ברייה. דין ברייה אינו מוסיף למעמד החפצא שנאכל מבחינה כמותית, אך הוא מוסיף לחשיבותו האיכותית. לעומת זאת, אם נאמר כי הצורך בכזית נובע מצורך במעשה אכילה, שהוא המחייב בברכה אחרונה, קשה לומר כי דין ברייה יועיל לשם כך, וייתכן כי למעשה אכילה יש צורך בכזית מלא.

נפקא מינה שלישית לשאלה שהעלינו יכולה להיות שאלת משך הזמן שבו יש לאכול את האוכל על מנת להתחייב בברכה אחרונה. ישנה הגדרה הלכתית למשך זמן האכילה. במצה, למשל, יש לאכול את הכזית תוך שיעור "אכילת פרס" (שיעור אכילת חצי כיכר- בערך 9 דקות לפי רוב השיטות). אם האכילה תימשך זמן רב יותר הפעולה לא תיחשב כאכילה. ההגדרה ההלכתית לאכילה קובעת כמות מסוימת שיש לאכול בשיעור זמן מסוים. מה הדין אם הכמות הנדרשת מבחינה הלכתית נאכלה במשך זמן הארוך מכפי הנדרש?- ייתכן שאדם שלוגם כוס קפה חם במשך יותר מחצי שעה יהיה פטור מלברך ברכה אחרונה. עניין זה נידון אף הוא במגן אברהם שצוטט לעיל. ניתן לתלות שאלה זו בסיבת הצורך בכזית: אם הצורך בכזית נובע מהצורך ליהנות מן האכילה הנאה בעלת משמעות, אין חשיבות לאופן או למשך הזמן שבו התבצעה האכילה. אך אם הצורך בכזית נובע מהצורך במעשה אכילה, ייתכן שלשם החשבת מעשה מסוים כמעשה אכילה נדרוש כי האכילה תתבצע במשך שיעור זמן מוגבל.

סיכום:

ההבנה כי שיעור כזית נועד לתת חשיבות לאוכל מאפשרת לנו להחשיב עירוב של נוזלים ומוצקים כאחד על מנת להגיע לשיעור כזית. הבנה זו אף מאפשרת לנו להחשיב אוכל שלם כאוכל חשוב מספיק, שניתן יהיה לברך עליו ברכה אחרונה גם אם אין בו שיעור כזית. לפי הבנה זו אין צורך להגביל את האכילה לזמן מסוים.

תוספות במסכת ברכות (ל"ח:) מעלים אפשרות מעניינת: אמנם כדי לברך ברכת מעין שלוש יש צורך באכילת שיעור כזית, אך מדוע לא תחייב אכילה בשיעור קטן יותר בברכת "בורא נפשות"? אילו הצורך בכזית היה לשם מעשה אכילה, לא היה צורך אף בברכת בורא נפשות כברכה אחרונה, משום שמבחינה הלכתית לא נעשה כל מעשה אכילה- אם העדר מעשה האכילה פוגם ביכולת לברך ברכת מעין שלוש, מדוע לא יפגום גם ביכולת לברך ברכת בורא נפשות? אך אם נאמר כי כזית הוא כמות האוכל המינימלית המצריכה ברכה אחרונה ביחס לאותו סוג של אוכל, עדיין קיימת האפשרות כי יש לברך בורא נפשות גם אם אי אפשר לברך מעין שלוש. בניגוד לברכת מעין שלוש, ברכת בורא נפשות אינה מתייחסת במפורש לסוגים מסוימים של אוכל. בברכת בורא נפשות אנו מודים לקב"ה על העושר שיצר בעולם ועל היותו מקיים עושר זה. ברכה זו אינה מזכירה סוג מסוים של אוכל, ולכן קיימת האפשרות שנוכל לברך ברכה זו גם אם לא נאכלה כמות בשיעור כזית, שהרי סוף סוף הייתה כאן הנאה מאוכל, הנאה שיש מקום לברך עליה.

לסיום, ניתן לדון על העדר הצורך בכזית בנוגע לברכה ראשונה. לדברי רש"י כי הצורך בכזית לברכה אחרונה נובע מהצורך במעשה אכילה הנלמד מן הפסוק "ואכלת", ניתן לדחות לגמרי את הצורך בשיעור לברכה ראשונה. דין ברכה ראשונה לא נלמד מן הפסוק "ואכלת" (לפי רוב הראשונים ברכה ראשונה אכן אינה מדאורייתא אלא מדרבנן), ואם כך, אין לנו שום יסוד להניח כי קיים צורך במעשה אכילה לברכה ראשונה. זוהי דרך אחת להבין את העדר הצורך בכזית לברכה ראשונה. לחלופין, ניתן לומר כי שיעור של פחות מכזית אכן אינו מחייב בברכה ראשונה, כפי שאין הוא זוקק ברכה אחרונה. ואכן, הכלבו מצטט את דעת בעל השאילתות שלפיה קיימת השוואה גמורה בין ברכה אחרונה לברכה ראשונה, ובמקום שאין מברכים ברכה אחרונה גם אין מברכים ברכה ראשונה. דעה זו לא נפסקה להלכה, כמובן. אם נאמר שמאכל שאין בו שיעור כזית אינו עומד בקריטריונים ההלכתיים להגדרת מאכל חשוב, ניתן להציע חילוק מטעמים טכניים בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה. עקרונית, על אוכל בשיעור כה קטן לא היה מקום לברך ברכה ראשונה כשם שאין מברכים עליו ברכה אחרונה, אך משיקולים אחרים מברכים על כמות זו ברכה ראשונה בכל זאת. הכסף משנה בהלכות ברכות (ג', יב) מסביר כי בברכה ראשונה עדיין קיים הסיכוי שהאדם יחליט לאכול יותר מהשיעור המתוכנן, ומכיוון שבסופו של דבר יכולה להיות אכילת חיוב של כזית אוכל, יש מקום לברך ברכה ראשונה בכל מקרה. לכתחילה היה צריך לברך ברכה ראשונה רק על שיעור כזית, אולם מכיוון שלא ניתן לקבוע מתי אכן יש שיעור כזה ומתי אין, מברכים ברכה ראשונה בכל מקרה.

נקודות מתודיות:

1. לעתים מתעוררת דרישה הלכתית מסוימת, שייתכן שהיא נועדה להגדיר פעולה מסוימת כדין (דוגמת פעולת אכילה הלכתית), אך ייתכן גם שהיא מהווה הגדרה בחפץ שבו אנו דנים (דוגמת שיעור כזית הנדרש להחשבת האוכל הנאכל כחשוב דיו לברכה).

2. שאלת הגדרתו של שיעור כזית שייכת בכל מקום שאנו משתמשים בשיעור זה. לדוגמא: האם החיוב לאכול כזית מצה נובע מהצורך במעשה אכילה, או שמא הצורך בכזית נועד להבטיח כי האדם יאכל כמות משמעותית של מצה?

לסיום:

1. הרשב"א במסכת ברכות מצטט את דעת הראב"ד, הסבור כי אף על פי שמברכים ברכה ראשונה אפילו על שיעור הפחות מכזית, אי אפשר לברך ברכת המוציא על שיעור כה קטן, ויש לברך המוציא רק בתנאי שיש בכוונת האוכל לאכול יותר מכזית. כיצד נוכל להסביר חריגה זו מן הדין הרגיל של ברכה ראשונה (שאותה מברכים אף על פחות מכזית)?

2. מה הדין בשתיית פחות מכזית ממשקה שבדרך כלל שותים אותו בכמויות קטנות, דוגמת וויסקי וכו'. עיין בט"ז סימן ר"י ס"ק א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)