שיעור 10 - ונקה

  • הרב עזרא ביק

שיעור 10 - ונקה

המידה השלש עשרה, המידה האחרונה, היא מידת "ונקה".

בתורה, בקריאת פשט הפסוקים, לא קיימת מידה בשם "ונקה". על פי פשט הפסוק לאחר "נשא עון ופשע וחטאה" באה מידת "ונקה לא ינקה". לפי כללי התחביר העברי, "נקה לא ינקה" הוא שלילה של הביטוי "נקה ינקה". בלשון התורה קיימת צורה לשונית של פעלים כפולים. הכפילות מוסיפה הדגשה או הקצנה. כך לדוגמא, "סקול יסקל", "ירה יירה", "הענק תעניק", והמובן הפשוט של כולם הוא הדגשה - ודאי יסקל, ודאי יירה. השלילה של פועל כפול היא בצורת "פועל לא יפעל" - וגם מטרת צורה זו הדגשה - ודאי שאותה פעולה לא תתקיים. לפי זה, "ונקה לא ינקה" פירושו ודאי - למרות כל מה שנאמר לפני כן מתחילת המידות - ודאי שלא ינקה לגמרי. לפי זה, אין כאן מידת רחמים, אלא הבהרה בכיוון המנוגד - למרות מידות הרחמים, בכל זאת, גם הדין דורש את שלו. החטא נישא, אך לא ינוקה לגמרי. זהו בעצם הרעיון שמצאנו בירושלמי במידת ארך אפים - "מאריך אף וגבי דיליה". נמצא שיש רק שתים עשרה מידות רחמים. המידה הי"ג מידת דין היא, היא תוחמת ומגבילה את הרחמים: למרות כל מידות הרחמים והחסד, בכל זאת נקה לא ינקה לגמרי, והוא פוקד עוון אבות על בנים.

אך, כשאנו אומרים את המידות במסגרת הסליחות, אנו עוצרים אחר המילה ונקה. עצירה זאת לא רק מקצרת את הפסוק; היא הופכת את משמעותו. את "נקה לא ינקה", שפירושו "ודאי לא ינקה", אנו הופכים למידת "ונקה" - הקב"ה אכן ינקה את החטא עצמו. עולה התמיהה מעצמה - איך יצרו חז"ל מידה של הקב"ה בניגוד לכתוב? השאלה איננה רק פרשנית-טקסטואלית אלא גם הלכתית. כלל הוא בידינו - "כל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן" (ברכות יב ע"ב, תענית כז ע"ב). ודאי שאי אפשר לקרוא פסוק בדרך שסותרת את המשמעות האמיתית שלו!

התשובה לשאלה זו - והיא המפתח להבנת המידה - היא שתוכן פסוק זה נתגלה פעמיים.

המקור הראשון למידות הרחמים הוא פסוק בתורה בפרשת כי תשא, כחלק מהתגלות התורה, שניתנה בסיני למשה. באותו פסוק אין יותר משתים עשרה מידות רחמים. אותן מידות רחמים נתחמו בגבול וסייג חמור - ונקה לא ינקה. בשום פנים ואופן לא יביאו מידות הרחמים של התורה לביטול החטא ולמחיקתו. אך קיימת התגלות אחרת, נוספת, למידות הרחמים. התגלות זו לא היתה בסיני, באופן גלוי ופומבי לעם ישראל, אלא בנקרת הצור, בהיחבא ובכיסוי פנים, בסוד שיח פרטי ונסתר של קודשא בריך הוא עם משה נאמן ביתו, שמצא חן בעיניו, ואליו בחר להיוודע בשמו. בהתגלות זו נתגלתה מידה נוספת, המידה הי"ג. מידה זו נסתרת בתורה, ואפילו מוכחשת. בהתגלות זו לא דבר ה' אל משה פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו, אלא נתעטף כשליח ציבור, בכיסוי הראש ובכיסוי הפנים, בפנים לא נראים, וקרא. כשאנו אומרים סליחות, אין אנו מצטטים פסוק מן התורה, אלא מחקים את החזון שנגלה למשה, ושעליו אמר ה' - יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. כסדר הזה - מ"הוי"ה הוי"ה" ועד "ונקה", ועד בכלל. אסור לצטט פסוק בעיוות - אך כאן אין אנו מצטטים פסוק מן התורה שניתנה בסיני אלא משחזרים את המפגש בנקרת הצור.

חז"ל העירו על הסתירה בנוגע ל"נקה" (יומא פו ע"א):

תניא, ר' אלעזר אומר: אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה; הא כיצד? מנקה הוא לשבין, ואינו מנקה לשאינן שבין.

לאור מה שאמרנו, הסתירה אינה בין שני פסוקים, או בין שני חלקי פסוק אחד. הסתירה היא בין שתי ההתגלויות של הפסוק עצמו, בין ההתגלות בסיני להתגלות בנקרת הצור. זוהי סתירה בין שתי מידות של הקב"ה. הגמרא עונה שההבדל תלוי בתשובה - מנקה לשבין, לא מנקה לשאינן שבין. התשובה היא הגורם ש"מגלה" את מידת הרחמים של ונקה מתוך מידת הדין של "נקה לא ינקה".

עד כה הדגשתי שהמידות אינן מבוססות על תשובה. התשובה היתה הכרחית רק כיעד עתידי, כהבטחה. מטרת מידות החסד היא לאפשר קיום במצב הנוכחי של החוטא, ללא תשובה, כדי שניתן יהיה להגיע לתשובה. כך לדוגמא מידת ארך אפים, משהה את העונש בתקווה שעד שיגיע, יספיק האדם לעשות תשובה. י"ג המידות הן מידות קיום העולם, מידות התמדת הבריאה. הן באות כדי לאפשר קיום למרות החטא. רעיון יסודי זה - שהעולם מתקיים במידת הרחמים - מופיע בטענת אברהם אבינו לקב"ה כשבא להשמיד את סדום. כך מובא במדרש (בראשית רבה יט, ו):

אמר רבי לוי: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אם עולם אתה מבקש, אין דין; ואם דין אתה מבקש, אין עולם.

ומה אתה תופש חבל בתרין ראשין, את בעי עלמא ובעי דינא, סב לך חדא מנייהו, ואם לית את מוותיר ציבחר, לית עלמא יכול קאים.

(תרגום: ומה אתה תופש את החבל בשני ראשים, אתה רוצה עולם ורוצה דין, טול לך אחד מהם, ואם אינך מוותר אפילו מעט, אין העולם יכול להתקיים)

מידת הדין אינה יכולה לקיים את העולם, ולכן חייב ה' - אם עולם הוא מבקש - לצרף אליה את מידת הרחמים. כל המטרה היא לאפשר קיום. כיון שבעולם יש גם מציאות של חטא ומציאות של חוטאים, מידות הרחמים מאפשרות את המשך קיומם. ה' הטוב רוצה בעולם מתוקן, בעולם ישר, ואין העולם יכול להתקיים מחוץ לרצונו של ה'. באות המידות ומרחיבות את הרצון לכלול גם את העולם המושחת שלנו. במבט ראשון, לצורך זה אין צורך ביותר מי"ב המידות הראשונות. אין צורך בניקיון, כי המידות מאפשרות את קיום החטא עצמו, ולכן אין צורך קיומי בסילוקו. העולם, והחטא בתוכו, יכול להתקיים עם הלכלוך. כמובן, כפרת החטא היא משהו נפלא ויקר, והתורה משרטטת את דרכי הכפרה - ביום כיפור, בהבאת קרבנות וכד'. אך אין זה צורך קיומי. הוא חלק מן הברית של ה' עם בני ישראל. הכפרה היא מענק של אלוקי ישראל לעמו. י"ג המידות מתארות את יחסי הקב"ה לעולם של מעשה בראשית. המידות ממשיכות את הבריאה, ומבטיחות לאדם אורך הנשימה להפעלת הבחירה החופשית. אם כן, כל המטרה שלהן היא לאפשר לאדם לחטוא - כמו שהוא יכול להיטיב - ולחיות עם חטאו, ולבסוף גם לשאת באחריות. לכן - רחום וחנון, ארך אפיים, רב חסד ואמת - אך נקה לא ינקה.

אך במידה האחרונה, מידת נקה, מתגלה צורך קיומי נוסף. הבסיס למידה הוא בקביעה שאין די בהשלמה וקבלה של עולם הכולל חטא, גם לא מתוך ציפייה לתיקון עתידי. האדם דורש מה' ניקיון - כי בשבילו זהו צורך קיומי. קיום עם החטא, קיום, שבו אני קיים - נושם, הולך, אוכל וחי - אך מרוחק מה', בלי ידידות, בלי הידברות איתו, אינו קיום כלל. י"ב המידות הבטיחו קיום, אך קיום בחטא, בניכור ובריחוק. גם נושא עוון ופשע וחטאה באו לחסן מהפגיעה של החטא בקיום הנפש, אך לא נגעו בעצם מציאותו. האדם קיים, אך אין הוא יכול לקיים דביקות עם השכינה. קיום כזה הוא אפשרות לוגית, לפי ההגיון שהסברנו במידות הקודמות. אך האדם אינו מרוצה, בעיניו אין זה נסבל. קיום בריחוק מה' איננו קיום כלל. החטא, גם אם אינו הורג את האדם, גם אם אינו פוגע בכוחות הנפש שבו, מכל מקום מבדיל בין האדם לבין ה'. לא ייתכן שיתוף קיומי בין אלוקים לבין החטא. אלוקים אומר לאדם: המשך להתקיים, אני אדאג שתוכל להמשיך ללכת הלאה. בלשון הפסוק, אמר ה' למשה: "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, לד). אתם תלכו, ומלאך ילך אתכם, אבל לא אני. "כי לא אעלה בקרבך" (שם ל"ג, ג). ופקדתי עליכם חטאתם - ונקה לא ינקה. ומשה עונה: "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה" (שם שם, טו). איזה דיון מוזר! אלוקים אומר למשה שהוא יכול להמשיך לארץ ישראל, שהתוכנית ממשיכה להתקיים - ומשה אומר שהוא לא מוכן. אם אין פניך הולכים, אל תעלינו! אם אין חיבור לה', אין סיבה להתקיים ולפעול. אין תוכנית חיים שלא כוללת את פני ה'.

אם כן, מדוע יסוד זה הוצפן, הוחבא ולא נתגלה בתורה? התשובה נמצאת בפירוש חז"ל - נקה לשבין, לא ינקה לשאינן שבין. בלי תשובה מידה זו לא קיימת. שימו לב, לא אמרנו שבלי תשובה המידה לא פועלת; בלי תשובה היא לא קיימת כלל. עד שהאדם לא שב בתשובה, אין כלל צורך - מבחינה קיומית - בניקיון החטא. התורה מעידה שאדם יכול להתקיים, בחסדי הבורא, עם החטא. כל זמן שהאדם מסתפק בקיום בסיסי, בצרכי הגוף הביולוגי ובהמשך המציאות הקיומית גרידא, לא היה שום צורך במידת נקה. מידות הרחמים הן מידות של צורך קיומי, של בריאת שמים וארץ. רק כשאדם מנסה להתקרב אל ה' ומרגיש שהוא אינו יכול להתקיים בריחוק, מתגלה שכך המצב באמת - האדם אכן אינו יכול להתקיים בריחוק מה'. רק אז מידת הרחמים חייבת לספק פתרון לבעיה קיומית זו - התשובה אינה תנאי למידת נקה, אלא זו שמגלה אותה ומעלה אותה לרמת מציאות. בעולם של תשובה - אין דין ואין רחמים בלי ניקיון החטא. התשובה קודם כל משנה את תנאי הקיום, את עצם הגדרת הקיום, וממילא משנה את הצורך בפתרון לבעיית הקיום. עתה, לאחר התשובה, ברית הבריאה חייבת להציע גם פתרון לבעיית הניכור הרוחני של החוטא מה'. אם הניכור הוא באמת בעיה קיומית - ולבעל התשובה היא אכן כזו - אז הבורא החפץ בקיום עולמו חייב להציע פתרון. אז מתגלה מידה חדשה, מדת ונקה - לשבים.[1]

הטענה שאין קיום בלי קרבת אלוקים - איננה אמת יסודית. אדרבה, י"ב המידות יבטיחו קיום כזה. תשובה משנה את המציאות, ובמציאות החדשה נדרשת מידה נוספת כדי לאפשר את הקיום. הסיבה לכך היא שהתקרבות אינה יכולה להיות חד צדדית. בעולם הדומם, ע"י קירוב חפץ אחד לשני בלי להזיז את השני, הם נעשים קרובים יותר. אפשר לצמצם את הפער ביניהם באמצעות תזוזה מכיוון אחד בלבד. אך בין אנשים, בקרבה של ידידות, הידברות ושיתוף, התקרבות של אחד בלי תנועה מקבילה מהצד השני, אינה מצמצמת את הפער ביניהם. לכן - בלי להיכנס לשאלה מי צריך "להתחיל",[2] חייבת להיות התקרבות הדדית. כל זמן שאין התעוררות מצד ישראל, אין כלל משמעות להתקרבות מצד ה'. לכן בתורה, בהתגלות בה כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית, בירידה מהר סיני לעם בגלוי אך ללא התקרבות מצידם, לא נאמר יסוד הניקיון כחלק ממידות הנהגת העולם. יוזמת התשובה מצד ישראל, דרישת משה את הקרבה האלוקית, מחדשות ומגלות צורך קיומי חדש - התקרבות. עד עכשו הסתדרנו עם קיום לפי רצון ה'; עתה אנו חייבים קיום באהבת ה'. הניקיון, תיקון המצב ולא רק שימור קיומו, אינו חלק מהברית בין ה' לישראל, אלא חלק מהברית לקיום העולם - אך ברית זו דרושה רק לשבים. התשובה משנה קודם כל את השב, את תנאי קיומו - היא גורמת לכך שהוא כבר לא יכול להסתפק בקיום לפי רצון ה' לבד. אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ואז - ורק אז - מתגלה מתוך ה"נקה לא ינקה" מידה נסתרת, שקיימת רק בעולם חדש, בעולם של תשובה - מידת ונקה. לזה דרוש מעמד התגלות חדש - מעמד נקרת הצור. כאשר מתעורר אצל האדם יסוד התשובה והוא מבין שאינו יכול להתקיים בעולם שיד ה' לא מוליכה אותו ומגוננת עליו, בעולם שאינו שומע בו את לחישותיו של הקב"ה, ושאינו מרגיש בו את אור פניו של ה' על פניו - אז נואשותו הקיומית מולידה גילוי שכינה וגילוי מידה חדשה.

אין חדש, כמובן, בקביעה שמעשה האדם מבסס גילוי חדש. היה זה היסוד הראשון בסליחות, והסברנו אותו בשיעור הראשון. החידוש כאן הוא שמעשה האדם - לא קריאה גרידא אלא תשובה וקריאה, מחדשות את המידה ולא רק מבססות אותה. אדם שלא מתעורר להתקרב, וקורא בשם "ונקה", לא תתקיים עבורו המידה למרות הברית הכרותה לי"ג המידות, ולמרות היסוד שה' מתגלה לפי הקריאה האנושית - כי אין כלל קיום בעולמו של אדם זה למידה כזאת. קודם חייבים שיתקיים במציאות צורך קיומי בקרבה אלוקית, ובזה לשנות תנאי בראשית, ורק אז תופיע מתוך הערפל של נקרת הצור מידת ונקה. התשובה אינה תנאי לחסד - היא יוצרת עולם חדש, עולם של תשובה, שבו מידת חסד חדשה נחוצה, ולכן בעקבות התשובה היא מתגלה לראשונה.

איך פועלת מידת ונקה? פירוש המילה "נקה" מורה שהחטא מתכבס ומתכלה, ונהיה כלא היה. גם זה, כמובן, תלוי בתשובה. באמצעות התשובה, עולמו של האדם משתנה, וכך גם האדם עצמו. לא התשובה מנקה את האדם, אלא חסדי הבורא: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג', ז). צמצום המרחק ביני לבין מקור החיים, הקרבה והדביקות, מכלה את עצם מציאות החטא. האדם שב ונפשו מתחננת למידת ונקה - ובעקבות פעולת המידה ה' שב אליו ונוכחות השכינה בחייו ממלאת את החסר וההעדר שיצר החטא בקיומו. תשובת האדם מולידה עולם חדש - עולם שאי אפשר להתקיים בו בלא קרבת אלוקים. תשובת ה' בוראת עולם חדש - עולם בו האדם מנוקה מעוון.

מידה זו מבטיחה לא רק הישרדות, אלא קרבה, לא רק קיום עם החטא, אלא ביטולו, נקיונו, כפרתו. ולכן, נוסיף פירוש אחרון להתעטפותו של הקב"ה כשליח ציבור. המידה הי"ג מבוססת על הקִרבה והאיחוד. כשנרגיש את הערגה שלא מוצאת מנוח, את ההרגשה שבלי קירבתו אין חיים כלל, אז הקב"ה לא עומד ממול, ממרחק, ומעניק חיים, אלא הוא חיינו ואורך ימינו. "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים" (תהלים מ"ב, ב). כשהקרבה האלוקית היא כמים לצמא, וחיים עם חטא הם כחנק, כשאי אפשר לחיות בלי האלוקים, אזי ברית כרותה למידת החסד של המידה הי"ג ומבטיחה שהאלוקים אכן יתקרב לאדם באמצעות נקיון החטא וכיבוסו.

כיון שמדובר בכל זאת במידה קיומית, אין זה סוף פסוק. ניקיון, כך אוזנינו קולטות, הוא שלב ראשוני בתהליך של כפרה וטהרה. ניקיון זה מאפשר קרבה אלוקית. עולם התשובה, עולם של קרבה, אפשרי עכשיו. ה' מבטיח יותר - תהליך של יום הכיפורים, אשר ביום הזה יכפר עלינו ויטהר אותנו. לטהרה דרושה יותר מאשר התעוררות לקרבה - דרושה טבילה ושקיעה במי ההתחדשות. קיום בסיסי של קרבה מגיע מהשלמת י"ג המידות. ברית ה' עם ישראל נותנת יותר מאשר קיום, היא נותנת טהרה לפני ה'. אחרי מידת ונקה לשבין, יהודי חייב להמשיך פנימה כדי להיות נושא הברית, כדי להיות בונה המקדש והקודש. ביום שכולו לפני ה', ביום העשור, נשלים ונעבוד, נקריב ונעלה קטרת, נשוב בתשובה שלימה, ונזכה לקבל פני מלכנו בטהרה.



[1]. בפרק הראשון הזכרנו ש"סדר הסליחות" מקביל לסדר התפילה. י"ג מידות הרחמים מקבילות לי"ג הבקשות האמצעיות שבתפילת העמידה. במקור נכללו בתפילה רק י"ב בקשות (ובתפילת העמידה כולה רק י"ח ברכות, ומכאן שמה), וביבנה תקנו והוסיפו ברכה נוספת, את ברכת המינים. גם במידת הרחמים יש ב"מקור" רק י"ב מידות, והמידה הי"ג מתגלה רק על ידי תשובת האדם. מדת 'ונקה' מקבילה ביסוד דרישתה לברכת המינים, שתיהן מתגלות רק מתוך צמיחת הדרישה לביטול ולשלילת קיום הרע - "ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו". הנוסח המקורי של תפילת העמידה משקף את תורת סיני, הנוסח המורחב משקף את התגלות נקרת הצור.

[2]. "'השיבנו ה' אליך ונשובה', אמרה כנסה ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שלך הוא השיבנו. אמר להם שלכם הוא שנאמר 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג', ז)" (איכה רבה ה, כא). בכל מקרה, אין מצב של תנועה חד צדדית של השיבנו אליך ודי.