שיעור 10 - תלמוד ומעשה

  • הרב חיים נבון

תלמוד ומעשה

בשיעור זה נדון בשאלה כבדת משקל, הקשורה בטבורה לדיון שערכנו בשיעור שעבר בנושא מקומו של תלמוד תורה בעבודת ה'. השאלה שבה נדון תהיה היחס שבין תלמוד למעשה, בין לימוד התורה התיאורטי לביצוע המעשי של המצוות. בניגוד לשיעורים אחרים, כאן רוב הדיון יתמקד סביב שתי סוגיות בתלמוד, העוסקות במפורש בשאלה הזו.

נקודת המוצא הראשונה שלנו היא הסוגיה בקידושין:

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ:).

מוקד הדיון שלנו בשיעור זה יהיה בפירוש המשפט המסכם: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". באיזה מובן "תלמוד גדול"? ומה פירוש "מביא לידי מעשה"? האם הכוונה לומר שכל ערכו של התלמוד גלום בכך שהוא מביא לידי מעשה? אם אכן כך, לכאורה משתמע מכאן שדווקא המעשה גדול יותר, שהרי הוא התכלית הסופית!

רש"י שם כותב:

"שהתלמוד מביא לידי מעשה - נמצאו שניהם בידו" (רש"י שם).

נראה שדברי רש"י צריכים להנחות אותנו בביאור הפשט בסוגיה בקידושין. רבי טרפון טען שהמעשה גדול, ורבי עקיבא טען שהתלמוד גדול. והכריעו כולם יחד שהתלמוד גדול, כיוון שמביא (גם) לידי מעשה. כלומר: בלי לפתור את המחלוקת העקרונית, מה גדול יותר כשלעצמו, בכל אופן ברור שבפועל תלמוד גדול, כי מלבד ערכו העצמי הוא חיוני גם למעשה: שניים במחיר אחד. כך פירש גם ר"י הזקן שם, וכך גם נוהג לפרש הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון.

איך התלמוד מביא למעשה? בשיעור בנוגע למשמעותו של לימוד תורה ראינו, שמלבד עצם הידיעה של החומר ההלכתי, לימוד גם מגביר את המחויבות להלכה ואת המוטיבציה להיענות לצווים ההלכתיים, כפי שהדגיש זאת בעיקר החזון-איש. הלימוד מביא לידי מעשה גם מבחינה זו.

עדיין ישנן שאלות רבות בנוגע למשמעות הסוגיה בקידושין. יש לבחון סוגיה זו לאור סוגיה אחרת, במסכת בבא קמא:

"תנו רבנן: 'וכבוד עשו לו במותו' - זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן! אלא שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי! אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן; ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן.
אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא, והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה? לא קשיא, הא למיגמר הא לאגמורי" (ב"ק יז.).

מה פירוש הסוגיה שם? הפירושים הבסיסיים עולים בדברי התוס' שם ובקידושין, ונביא אותם מדברי רבנו פרץ, הברורים יותר:

"שהתלמוד מביא לידי מעשה. פירש רש"י: אלמא מעשה גדול, דמי נתלה במי - קטן נתלה בגדול, ומשני: הא למיגמר לעצמו - אז מעשה גדול; אבל לאגמורי לאחריני עדיף טפי ממעשה, לפי שמביא את הרבים לידי מעשה. כך פירש הקונטרס.
וקשה, דהא בסוף פרק קמא דקידושין אמרינן דפשיט מהא דאדרבה תלמוד גדול ממעשה, ולא אמרינן קטן נתלה בגדול!
לכן נראה לר"ת דאין הכי נמי, דודאי משמע דתלמוד גדול ממעשה, דלא אפשר למעשה אם לא שלמד קודם. והכא פריך והאמר מר שהתלמוד מביא לידי מעשה, אלמא לא מקיים מעשה אלא אם כן למד; ואם כן, היכא דאמרינן קיים כאילו אמרינן לימד הוא, דמהיכא קיים אם לא לימד?! ומשני - הא למיגמר, כלומר: הא דאמרינן שהתלמוד מביא לידי מעשה, היינו דאי אפשר לקיים אלא אם כן למד לעצמו, אבל לאגמורי לאחריני, פעמים שמקיים המעשה אף כי לא לימד לאחרים. ולכך אמרינן קיים אבל לא אמרינן לימד, דהיינו לאגמורי לאחרים, כי דבר גדול הוא יותר ממעשה, ויותר מלימד לעצמו.
ובשאילתות גרסינן 'והדר אמר להו', שלא היה רוצה להגיד להם וללמדם עד שהניח תפילין והתפלל, וזהו 'והדר אמר לן' השמועה וההלכה. ופריך היכי עביד הכי, שמאחר ללמוד בשביל המעשה, והאמר מר תלמוד גדול יותר, אלמא תלמוד גדול יותר ממעשה, דאי אפשר לעשות המעשה אלא על ידי התלמוד; והיינו ממש כי התם בקידושין. ומשני - הא למיגמר, ודאי הא דאמרינן תלמוד גדול יותר מן המעשה היינו ללמוד לעצמו, דאי אפשר לקיים המעשה אלא אם כן למד; אבל לאגמורי לאחריני - מעשה גדול, כיוון שלמד הרבה לעצמו. ולכך הווה מנח תפילין ומצלי קודם שלימד להם, כי הוא למד הרבה.
ויש מפרשים דשפיר גרסינן כגירסת הספרים כפירש רש"י, דהכא שפירש דמעשה גדול משום דמי נתלה במי קטן נתלה בגדול; והא דפשיט מהכא דתלמוד גדול היינו באדם שלא למד לפי הצורך, ובא לישאל באיזה דבר יעסוק קודם, או בתלמוד או במעשה, דאמרינן ליה לך עסוק בתורה קודם, דמעשה לא אפשר בלא תלמוד, דאין עם הארץ חסיד, והיינו הא דקאמר גדול תלמוד, שאי אפשר לעשות מעשה שהוא עיקר אלא על ידי התלמוד כדפירשתי. והכא פריך שפיר, משום דמיירי הכא באדם שלמד הרבה ויכול לעשות מעשה, דלימד לא אמרינן לפי שהוא דבר גדול יותר ממעשה. ופריך והאמר מר תלמוד גדול וכו', אלמא מעשה יותר גדול מתלמוד, דמי נתלה במי קטן נתלה בגדול, דכיוון שאפשר לעשות מעשה, שכבר למד הרבה, אם כן מעשה גדול יותר מתלמוד. ואם כן, כי אמרינן קיים, כל שכן דהווי לן למימר לימד. ומשני: הא למיגמר, כלומר - ודאי ללמוד לעצמו מעשה גדול, ובזה הוא תלמוד קטן ממעשה; אבל למיגמר לאחריני גדול יותר ממעשה, לפי שמביא הרבים לידי מעשה" (תוס' רבנו פרץ, ב"ק יז.).

ננסה לעשות סדר בפירושים השונים, כשאנו מתמקדים לא בפירוש הסוגיה כשלעצמה, אלא בשאלות העקרוניות שהעלינו.

רש"י

לפי פירושו של רש"י בב"ק הביטוי "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה" משמעותו היא שכשלעצמו המעשה הוא התכלית הסופית ולא הלימוד (בניגוד לפירוש רש"י בקידושין, שהסביר שהכוונה רק ששכר שניהם בידו, שאז אי אפשר ללמוד מכאן מי גדול יותר מהותית). ערכו של הלימוד מתגלם בכך שהוא מביא לידי מעשה. הלימוד הוא חיוני יותר, וזה פירוש הביטוי 'גדול' בקידושין. בב"ק מנסים לברר מי מבחינה מהותית חשוב יותר, וכאן ברור שזהו המעשה. הלימוד חיוני יותר בפועל, אך המעשה הוא התכלית מבחינה מהותית. לעומת זאת, לימוד לאחרים גדול יותר ממעשה, כיוון שהוא מביא את הרבים לידי מעשה, ומעשה של הרבים גדול יותר ממעשה שלו.

"יש מפרשים"

ה"יש מפרשים" מפתחים את פירושו של רש"י. לפי ההסבר שלהם 'גדול' משמעו 'קודם' בפועל. השאלה הנידונה בגמרא היא מה לעשות כשצריך לבחור בין לימוד לבין מעשה, כשאז העצה מתפצלת: לבחור צעיר משיבים שצריך קודם כל ללמוד, כי אם לא ילמד המעשה שלו יהיה חלקי ופגום. לעומת זאת, מי שכבר מילא כרסו בתורה, עדיף שיעסוק במעשה בפועל[1]. השאלה הזו - מה קודם בפועל בכל שלב של החיים - היא כמובן שאלה אקטואלית מאוד לתלמידי ישיבות ההסדר, וללומדי התורה ככלל. כידוע, לומדי התורה הם האוכלוסייה שאחוז ההשתתפות שלה בהפגנות הוא הגבוה ביותר בעולם, והדבר צ"ע לאור דברי היש-מפרשים.

גם לפי הסבר זה מטרתו של הלימוד היא להביא לידי מעשה. אך צריך לדייק: היש מפרשים אינם טוענים שהלימוד מביא לידי מעשה כיוון שהידיעה חיונית, אלא משום ש"לא עם הארץ חסיד". הפירוש שלהם מרחיק לכת: לימוד מביא לידי מעשה כי לימוד מגדיל את יראת השמים של הלומד, ומביא אותו להתמסרות להלכה המעשית. באופן דומה פירש ר"י הזקן בקידושין, שהרחיב ופירט יותר בהקשר זה. קשה להבין למה לפירושם אין ערך ל'חסידות' זו כשלעצמה, בלי קשר לכך שהיא מביאה למעשה.

רבנו תם

לפי פירושו של רבנו תם אי אפשר להבין מה עמדתו בנוגע לשאלה העקרונית. הוא כותב שהתלמוד חשוב יותר כי הוא מביא לידי מעשה, אבל אפשר בהחלט להבינו כפי שכתב רש"י בקידושין: תלמוד חשוב יותר כי מלבד ערכו העצמי, הוא מביא למעשה. בולטת בשיטת ר"ת האמונה בבלעדיות של הלימוד, ובכך שאין לו תחליף. לפי ר"ת הגמרא מניחה שאם אומרים על מישהו שקיים מצוות, אפשר להניח בפשטות שגם למד, שכן אדם לא מגיע למעשה בלי שלמד תחילה. לפי פירוש זה הלימוד לא רק מועיל להגיע למעשה, אלא חיוני.

השאילתות

שיטת השאילתות חריגה בעיקר בנקודה אחת: לשיטתם לימוד לעצמו חשוב יותר מלימוד לאחרים, בניגוד לשיטת רש"י ור"ת. יש כאן תפישה של 'אנוכיות רוחנית', שגורסת שאדם קודם כל אחראי לעצמו, ורק אחר כך לאחרים. זו עמדה שאפשר לנמק אותה מבחינה מוסרית, אך היא בעייתית מאוד, כי היא מצדיקה התעלמות מצרכי הכלל בגלל טובת הפרט; והרבו להקשות עליה ממקורות שונים.

כאמור, אנו ראינו כדרך המלך בביאור הסוגיות את דברי רש"י בקידושין, שתלמוד גדול כי העוסק בתלמוד מרוויח גם את המעשה. לפי פירוש זה אין כאן בעצם הכרעה מי גדול יותר, אלא קביעה שבכל אופן לימוד עדיף, כי מלבד ערכו העצמי הוא גם מביא למעשה. אפשר להוכיח ממקורות רבים, שחז"ל לא סברו שערכו היחיד של הלימוד הוא שמביא לידי מעשה, אלא שערך זה רק מתווסף לערכו העצמי של הלימוד. כך למשל כתבו חז"ל בסנהדרין:

"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר... עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה - דרוש וקבל שכר... בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא.).

חז"ל קובעים שישנם דינים שמראש ברור שלעולם לא יתיישמו בפועל, ונכתבו בתורה רק בשביל שילמדו אותם; מכאן ברור שערך הלימוד אינו מתמצה במעשה, שהרי כאן אין כל מעשה שאליו הלימוד צריך להביא. ישנו עוד מדרש דומה, המתייחס לדינים שאמנם בעבר התיישמו ובעתיד עתידים להתיישם, אך בהווה הם תיאורטיים לחלוטין:

"אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' ו'זאת תורת האשם' - כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות קי.).

גם מכאן עולה שללימוד יש ערך גם כשאינו מביא למעשה. אך כל זה אם נבין 'מביא למעשה' במובן הפשטני ביותר, היינו: הלימוד מוביל לידיעה, שהיא חיונית למעשה. ראינו כבר שה"יש מפרשים" הסבירו שהלימוד מביא למעשה ברמה עמוקה הרבה יותר, כיוון שהלימוד מביא ליראת שמים ולמחויבות להלכה. לפי ההסבר הזה המקורות הנ"ל אינם סותרים את התפישה שערכו של הלימוד רק בכך שמביא לידי מעשה, כיוון שגם לימוד הלכות שאינן מקוימות כיום מביא למחויבות לעולם ההלכה ככלל. אך כבר אמרנו, שלפי הבנה זו קשה מאוד להסביר שערכו של הלימוד גלום רק בכך שהוא מביא למעשה; שהרי ליראת שמים יש חשיבות גם מעבר לכך שהיא מובילה למעשי המצוות. נביא כעת הוכחה חד משמעית וברורה לכך שהמעשה אינו תכליתו היחידה של הלימוד:

"משנה - אלו דברים שאין להם שיעור: הפיאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבריו ותלמוד תורה כנגד כולן...
גמרא - 'ותלמוד תורה' - רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין, חד אמר: אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה (פני משה - שלומד אותו והוגה בו)" (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

אם כל המצוות אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ברור שערכו של לימוד תורה אינו נובע - בשום מובן - מכך שהוא מביא למעשה.

ונסיים בדבריו של 'בית הלוי', שהתייחס לשני ההיבטים של לימוד תורה:

"והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים: אחד - כדי לידע היאך ומה לעשות, ואם לא ילמד היאך יקיים, ולא עם הארץ חסיד; וגם הנשים שאינם מחויבות בלימוד התורה, מכל מקום מחויבות ללמוד במצוות הנוהגות בהן, וכמו דאיתא בבית יוסף סי' מ"ז בשם הרוקח, דמשום הכי מברכות ברכת התורה. אמנם, באנשים יש עוד מעלה אחת על הנשים, דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מצוות עשה, רק הווי מבוא לקיום המצוות. ונמצא דהלימוד אצלם הווי מבוא להתכלית, שהוא קיום המצוות, ולא הווי תכלית בעצמו. אבל באנשים הווי הלימוד גם מצוות עשה מעצמו, וכמו הנחת תפילין וכדומה. ונמצא הווי שתי בחינות: בחינת מבוא להמצוות, וגם תכלית בפני עצמו" (שו"ת בית הלוי, הקדמה).



[1] דיון בשאלת העדיפויות במקרה של התנגשות מעשית, מופיע במו"ק ט:. הגמרא שם מכריעה שבמקרה שאפשר לעשות את המצווה על ידי אחרים - לא יפסיק מלימודו; ואם אי אפשר לעשותה על ידי אחרים - יפסיק מלימודו. לפי היש מפרשים אצלנו מדובר בהתנגשות שאינה כל כך ספציפית, אלא עקרונית יותר: למה אדם צריך לייעד את הפרק הזה בחייו. הקריטריון של "אפשר לעשות ע"י אחר" אינו תמיד מועיל (האם השתתפות בהפגנה אפשר לעשותה ע"י אחר? מה משקל התועלת שבהשתתפותי מול הנזק?); ולכן יש תועלת רבה לעתים בקריטריון האלטרנטיבי המוצע כאן, שהוא כללי יותר באופיו.