שיעור 11 - כיבוד אב ואם (ג)

  • הרב אליהו שי

כיבוד אב ואם (ג')

בשיעור זה נלמד עקרונות חדשים שיסייעו לנו בלימוד של מדרשי ההלכה. את העקרונות הללו נוכל לצרף למאגר קטן של יסודות שכבר קיים ברשותנו, ששימוש משולב ושיטתי בהם יסייע לנו לחשוף את כוונתן ומשמעותן המקורית של הדרשות.

השוואה למקבילות

העיקרון הראשון עליו נעמוד הוא ההשוואה למקבילות.

ספרות חז"ל בנויה באופן כזה, שלקטעים רבים ישנן מקבילות הפזורות במקומות שונים. תופעה זו מוכרת לרבים מסוגיות הגמרא, שפעמים רבות יש להן מקבילות בסוגיות אחרות. תופעה דומה מצויה גם במדרשי ההלכה - לדרשות רבות ישנן מקבילות במדרשי ההלכה האחרים, במשנה, בתוספתא, ובתלמודים - הבבלי והירושלמי. מקבילותיהן של הדרשות לא תמיד זהות לדרשות עצמן: ייתכנו הבדלים הן בנוסח הדרשה, בשמות האומרים, בתוכן הדרשה, בהקשר שבו היא נאמרת, במשמעות ועוד. על כן, לאחר שאנו לומדים דרשה מסויימת, חשוב מאד להשוות אותה למקבילותיה במקומות אחרים, כדי לקבל תמונה רחבה ומלאה יותר.

ננסה ליישם עיקרון זה בדרשתנו, ונשווה את הדרשות אותן למדנו עד כה - בספרא, לדרשות דומות המופיעות במכילתא דר' ישמעאל. כזכור (ראו בשיעור הפתיחה), בתי המדרש של התנאים התחלקו לשני ענפים מרכזיים: בית המדרש של ר' עקיבא, ובית המדרש של ר' ישמעאל. כל בית מדרש יצר ספר מדרש משלו על כל אחד מארבעת החומשים - שמות, ויקרא, במדבר ודברים.

לספר שמות מצויים בידינו כיום שני ספרי מדרש הלכה: מכילתא דרשב"י - מבית מדרשו של ר' עקיבא, ומכילתא דר' ישמעאל - מבית מדרשו של ר' ישמעאל, בה נעסוק היום.

כיוון שבשיעור זה נערוך השוואה צמודה בין הספרא - בו עסקנו בשיעורים הקודמים - למכילתא, הרי שחיוני שהדרשות בהן עסקנו וההסברים שהצענו להן, יעמדו לנגד עינינו בשיעור זה.

הדרשות במכילתא בהן נדון מוסבות על הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" שבספר שמות (כ, יב). המכילתא כאן (יתרו, מסכתא דבחודש פרשה ח') מביאה רצף של דרשות, שנדון בהן על פי סדרן.

" 'כבד את אביך ואת אמך', שומע אני בדברים?
תלמוד לומר: 'כבד את ה' מהונך' - במאכל ובמשתה ובכסות נקיה."

דרשה זו מנסה לברר את היקפו של המושג "כבוד". בהווא אמינא הדרשן מעלה את האפשרות שבמושג זה כלול רק כבוד בדברים. אך למסקנה, הוא לומד מהפסוק "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט) שכבוד כולל דברים מעשיים, ביניהם - מאכל, משתה וכסות נקיה.

נשים לב, שהפסוק המצוטט בדרשה זו כבר מוכר לנו. פסוק זה שימש בספרא[1] לאחד מההיקשים בין הקב"ה להורים:

"נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' -
הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום."

אם נשווה את תפקידו של פסוק זה בספרא ובמכילתא, הרי שבספרא לפסוק זה תפקיד רעיוני בלבד: מטרתו רק להצביע על הדמיון שבין מצוַת כיבוד הורים למצוַת כיבוד ה', אך לא הוסקו מהיקש זה מסקנות מעשיות. המכילתא, לעומת זאת, מציגה גם את השלב הבא, המתבקש מהיקש זה, ולומדת גם הלכות מעשיות הנגזרות ממנו: כבוד ה', המתבטא באופן מעשי ("מהונך"), מלמד שאף את ההורים יש לכבד באופן מעשי - במאכל, במשתה ובכסות נקיה.

ניתן לחזק אבחנה זו, מכך שגם הספרא מסכימה ש"כבוד" משמעותו מאכל ומשתה:

"אי זהו כיבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.[2] "

אך בספרא תוכן הכבוד מופיע כעניין עצמאי בהמשך הדרשה, בנפרד ובמנותק מהפסוק "כבד את ה' מהונך", לעומת המכילתא בה מאכל ומשתה מופיע כנגזרת של ההשוואה העקרונית.

באשר לעצם הדרשה, יש לברר האם ההבדל בין כבוד בדברים ל"מאכל ומשתה וכסות נקיה" הוא הבדל כמותי בלבד, ואם כן - יש לראות אותם על רצף אחד של "כבוד". או שמא ישנו ביניהם גם הבדל מהותי? כלומר, כבוד בדברים הוא כבוד בעל אופי אחר לחלוטין מזה של כבוד מעשי. אם נפרש כך, הרי שמסקנת הדרשן נבדלת מההוא אמינא גם בתפיסה של משמעות הכבוד, ולא רק במספר הפרטים הכלולים בו. וצ"ע[3].

אשה טומטום ואנדרוגינוס

"דבר אחר, 'כבד את אביך ואת אמך',
לפי שנאמר 'איש איש כי יקלל אביו ואמו' - אין לי אלא איש; אשה טומטום ואנדרוגינוס מניין? תלמוד לומר: 'כבד את אביך ואת אמך' - מכל מקום;
מה כבוד לא חלק בו בין איש לאשה טומטום ואנדרוגינוס,
אף מורא לא תחלוק בו בין איש לאשה טומטום ואנדרוגינוס,
דברי ר' ישמעאל.
ר' יהודה בן בתירא אומר,
הרי הוא אומר: 'איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו' -
מה שבת לא חלק בו בין איש לאשה וטומטום ואנדרוגינוס,
אף מורא לא תחלוק בו בין איש לאשה טומטום ואנדרוגינוס."

בדרשה זו מופיעה מחלוקת בין ר' ישמעאל לר' יהודה בן בבא. הדרשה הראשונה - של ר' ישמעאל, באה להסביר את תפקידו של פסוקנו - "כבד את אביך ואת אמך": תפקידו הוא לבאר נקודה החסירה בפסוק המקביל שבספר ויקרא - "איש אמו ואביו תראו". מהפסוק שם, המשתמש בניסוח "איש", משתמע שדווקא איש מחוייב במצוה זו, אך לא אישה, טומטום ואנדרוגינוס, שאינם 'איש'. אך הפסוק שלנו, המנסח את החיוב באופן כללי - "כבד את אביך...", מלמד שכולם חייבים במצוה זו.

אגב הסברו של ר' ישמעאל לַצורך בפסוקנו, מובאת דעתו החולקת של ר' יהודה בן בתירא, הקובע שלא הפסוק שלנו - "כבד את אביך ואת אמך" הוא המלמד שאישה, טומטום ואנדרוגינוס מתחייבים, אלא המשכו של הפסוק עצמו בויקרא - "...ואת שבתותי תשמורו".

על גירסאות ונוסחים

לפני שננסה להבין דעות אלה כשלעצמן, נדון בנקודה כללית העולה מדרשה זו[4]. בקריאה של הדרשה ניתן לשים לב לחספוס מסויים בלשונה: מדברי ר' ישמעאל נראה שהפסוק המובא כרקע לפסוק שלנו הוא הפסוק "איש אמו ואביו תראו", ושהפסוק שלנו בא לבאר נקודה החסירה בפסוק שם: "תלמוד לומר: 'כבד את אביך ואת אמך'. מה כבוד לא חלק בו... אף מורא לא חלק בו". וכן מדברי ר' יהודה בן בבא: "מה שבת לא חלק בו... אף מורא לא תחלוק בו". אך מתחילתה של הדרשה עולה, שהפסוק שמעורר את השאלה הוא בכלל פסוק אחר "איש איש כי יקלל אביו ואמו"! והרי לאור המשך הדרשה נראה ברור שהפסוק המתחיל צריך להיות "איש אימו ואביו תראו"?!

ואמנם, רבים מן המפרשים - ובראשם הגר"א ב"איפת צדק" (הגהות המיוחסות לגר"א, מודפס במהדורת המכילתא עם פירוש הנצי"ב). הגיהו את הפסוק המובא בתחילתה של הדרש, וגרסו את הפסוק המתבקש - "איש אמו ואביו תראו".

נקודה זו מובילה אותנו לדון בעניין עקרוני נוסף הקשור ללימוד מדרשי ההלכה.

ספרות התורה שבעל פה מוגשת לפנינו כיום בצורת ספרים מודפסים, במהדורות חדשות ומפוארות. מצב זה יוצר אצל הלומד המודרני, שלא מודע דיו למציאות שנהגה בעבר, תחושה חזקה של יציבות ואמינות של הטקסטים המודפסים.

אולם, יש לזכור את העובדה הפשוטה שמציאות זו של ספרים מודפסים, שנוסחם פחות או יותר אחיד, היא מציאות חדשה למדי, בת מאות ספורות של שנים. לפני שהומצא הדפוס, מעת שהועלתה התורה שבעל פה על הכתב, לימוד התורה היה מתוך ספרים הכתובים בכתב יד. היו סופרים, שמלאכתם היתה העתקת ספרים, והם העתיקו בכתב ידם את הספרים השונים.

כאשר המציאות היא כזו, שהספרים מועתקים בכתב ידו של סופר, ולא מצולמים או מודפסים על ידי מחשב, הרי שהיווצרותן של טעויות בהעתקות היא בלתי נמנעת: דילוגים על מילים, מילים המועתקות באופן לא נכון וכו'. ופעמים רבות קורה שטעויות אלה משתרשות ומתגלגלות, עד שהן מגיעות אל הדפוס, ונשארות שם, באופן היוצר את הרושם המוטעה שכך היה נוסחו של הקטע מאז ומעולם. יתר על כן: לעיתים הסופר המעתיק היה גם תלמיד חכם, וכאשר תלמיד חכם נתקל בטקסט שנראה לו סתום ולא מובן הוא מתקן אותו מדעתו!

על כן, כאשר אנו נתקלים בבעיה מסויימת בהבנת דרשה, עלינו לבדוק קודם האם הבעיה לא מתחילה עוד ברמת הנוסח של הדרשה! כלומר, האם הטקסט המוצג לפנינו בספר המודפס הוא אכן הטקסט המקורי של המכילתא, או שמא הוא תוצאה של שיבוש מסויים שחל במהלך ההעתקות הרבות של הספר מדור לדור, ועל כן הבעיה היא רק טעות אופטית?

כיצד ניתן לדעת זאת? כיום, לכל ספר מספרות חז"ל ישנם בידינו מספר כתבי יד. חלק מכתבי יד אלו הם קדומים מאד ומדוייקים מאד, וניתן להיעזר בהם כדי לשחזר את נוסחה המקורי של המכילתא.

מכל האמור עולה מסקנה נוספת: עלינו להתרגל לבדוק תמיד את הנוסח של הדרשה המופיע בדפוסים לאורם של כתבי היד, לפני שאנו מנסים לפרש אותה, גם אם לא נתקלנו בבעיה מיוחדת. לא אחת קורה שאנו מבארים דרשה, בונים עליה תילי תילים של רעיונות, ומאוחר יותר מתברר שהנוסח המקורי שלה הוא שונה, וכל הבניין הגבוה שבנינו נופל. על כן, לפני שמפרשים ומסבירים, יש לברר קודם את הנתונים העובדתיים.

מסקנה נוספת הנגזרת מכך היא, שאם כתבי היד הטובים תומכים בגירסא מסויימת כגירסא הנכונה, יש להיזהר מאד מלהגיה נוסח זה על פי שיקול דעתנו, בניגוד לכתבי היד: שיקול דעת הוא פעמים רבות עניין סובייקטיבי, ועלול להשתנות או להתברר בעתיד כשגוי; אך כתבי היד מספקים עוגן אובייקטיבי יותר. על כן, עלינו להתאים את הסברות והרעיונות שלנו לנתונים, ולא להתאים את הנתונים לסברות. פעמים רבות דרשות מוגהות על ידי מפרשים שונים מחמת קושי בהבנתה, משפטים סתומים וכו', אך לאחר שנים באים מפרשים חדשים וחושפים פירוש המיישב את הדרשה ומקיים אותה עם נוסחה שנראה בעבר כמוקשה.

חשוב לציין, שמפרשי המדרש שנהגו להגיה בכל זאת, פעלו ברובם בעולם בו כתבי היד לא היו נפוצים, ועל כן לא היתה בידם האפשרות לבחון את הנוסח העולה מתוך הדפוס; הכלי היחיד שנותר בידם היה ההגהה. אולם על דורנו - שזכה לגילויים של כתבי יד רבים יחסית, ולקטעים רבים מאד מן הגניזה הקהירית - להימנע מהגהות מסוג זה.

בחזרה לדרשה

נחזור לדרשתנו. על פי האמור לעיל, לפני שננסה למצוא הסבר כלשהו לקושי בפסוק המצוטט בראשיתה של הדרשה, נבדוק האם נוסחה של הדרשה כפי שהיא לפנינו הוא הנוסח הנכון, או שמא הנוסח כאן משובש.

ואכן, בדרשה זו, כל כתבי היד הטובים גורסים כמו נוסח הדפוס, ואם כך, מסתבר שנוסח זה הוא הנוסח המקורי של הדרשה. על כן עלינו לחפש הסבר אחר כדי לפתור את הבעיה.

מסיבה זו, נראה קשה לקבל את הגהתם הנזכרת של המפרשים, כיוון שהגהה זו נוגדת את הנוסח העולה מכתבי היד.

יחד עם זאת, לא הצלחתי למצוא לבעיה זו הסבר אחר המניח את הדעת; מי שמוצא הסבר כזה מוזמן להאיר את עיני[5].

ננסה כעת להבין את מחלוקתם של ר' ישמעאל ור' יהודה בן בבא.

המחלוקת היא, בזיהוי המקור ממנו אנו לומדים שמצוַת "איש אימו ואביו תיראו" נוהגת גם באשה, טומטום ואנדרוגינוס: ר' ישמעאל לומד זאת מ"כבד את אביך ואת אמך", ואילו ר' יהודה בן בבא לומד זאת מ"ואת שבתותי תשמורו".

נראה שר' ישמעאל מעדיף ללמוד מפסוק הקשור לאותו הנושא - היחס להורים. לכן כדי ללמוד על מורא אב ואם הוא משתמש בפסוק של כיבוד אב ואם. ר' יהודה בן בתירא, לעומת זאת, מעדיף לפרש מצוה זו בהקשר רחב יותר - לאורה של מצוַת השבת.

לכאורה, דעת ר' ישמעאל נראית פשוטה יותר: כדי לפרש פסוק סתום במצווה מסויימת - הגיוני יותר ללכת לתחום הקרוב ביותר, ולבאר על פיו. מדוע, אם כן, בוחר ר' יהודה בן בתירא להפליג למחוזות רחוקים יחסית?

ראשית, יש להצביע על כך שהלימוד של ר' יהודה - היקש בין שני חלקי הפסוק שבספר ויקרא: "איש אמו ואביו תיראו" ל"ואת שבתותי תשמורו" - מוכר לנו כבר מהספרא. בדרשת הספרא היקש זה בא ללמד שמצוַת מורא אב ואם לא דוחה את השבת - במקרה שאביו ואימו מורים לו לחלל שבת. ר' יהודה בונה אף הוא על סמיכות זו, אולם מסיק ממנה מסקנה נוספת - שגם אישה, טומטום ואנדרוגינוס חייבים במצוַת מורא אב ואם, כפי שהם חייבים בשבת.

נוסף לכך, בשיעור שעבר ראינו שבעולמם של הדרשנים בספרא ישנו קשר הדוק בין מצוַת השבת למצוַת מורא אב ואם, ובמעגל רחב יותר גם למצוַת מורא מקדש[6]. יתכן מאד שגם ר' יהודה בן בתירא מקבל משהו מתפיסה זו של הדרשנים בספרא, ועל סמך תפיסה זו הוא לומד הלכות נוספות מסמיכות זו שבין השבת למורא אב ואם.

חביב כיבוד אב ואם

"רבי אומר: חביב כיבוד אב ואם לפני מי שאמר והיה העולם, ששקל כבודן ככבודו, ומוראן כמוראו וקללתן כקללתו.
כתיב 'כבד את אביך ואת אמך', וכנגדו כתיב 'כבד את ה' מהונך' -
הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום.
כתיב 'איש אמו ואביו תיראו', וכנגדו כתיב 'את ה' א-לוהיך תירא' -
הקיש מורא אב ואם למורא המקום.
כתיב 'ומקלל אביו ואמו', וכנגדו כתיב 'איש כי יקלל א-לוהיו' -
הקיש קללת אב ואם לקללת המקום.
בוא וראה מתן שכרן:
נאמר 'כבד את ה' מהונך', וכנגדו כתיב 'וימלאו אסמיך שבע',
ואמר 'כבד את אביך ואת אמך', וכנגדו 'למען יאריכון ימיך';
'את ה' א-לוהיך תירא' - 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה',
'איש אמו ואביו תראו', מה אמור בשבת? 'אם תשיב משבת רגליך... אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ'."

דרשה זו דומה מאד לדרשה שראינו בספרא[7]: גם כאן מופיעה סדרת ההיקשים שבין היחס לאב ולאם לבין היחס לקב"ה. אולם, כדי שנבין דרשה זו לעומקה, יש לערוך השוואה מדוקדקת בינה לבין הדרשה המקבילה לה בספרא. לשם כך נציג את הדרשות זו מול זו לפי מרכיביהן.

מכילתא דר' ישמעאל

ספרא 

רבי אומר: חביב כיבוד אב ואם לפני מי שאמר והיה העולם, ששקל כבודן ככבודו, ומוראן כמוראו וקללתן כקללתו.

 

כתיב: "כבד את אביך ואת אמך", וכנגדו כתיב: "כבד את ה' מהונך" - הקיש כיבוד אב ואם לכבוד המקום.

נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' א-להיך תירא'

הקיש מורא אב ואם למורא המקום. 

כתיב: "איש אמו ואביו תיראו", וכנגדו כתיב: את ה' א-לוהיך תירא" - הקיש מורא אב ואם למורא המקום.

נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' - הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. 

כתיב: "ומקלל אביו ואמו מות יומת", וכנגדו כתיב: "איש כי יקלל א-לוהיו" - הקיש קללת אב ואם לקללת המקום.

נאמר 'מקלל אביו ואימו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו'

הקיש קללות אב ואם לקללת המקום. 

 

אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי למעלה.

 

וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו  

בא וראה מתן שכרן: נאמר "כבד את ה' מהונך", וכנגדו כתיב: "וימלאו אסמיך שבע"; ואמר "כבד את אביך ואת אמך", וכנגדו "למען יאריכון ימיך".

"את ה' א-לוהיך תירא" - "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה";

"איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו", מה אמור בשבת? "אם תשיב משבת רגליך... אז תתענג על ה'."

 

ניתן להבחין במספר הבדלים בין המקורות השונים, שננסה לעמוד על משמעותם.

א. סדרת ההיקשים דומה בשתי המקבילות. אולם, בספרא הסדרה פותחת בהיקש של מצוַת "מורא", ואילו במכילתא היא פותחת במצוַת "כיבוד". ניתן להסביר הבדל זה בצורה פשוטה: המכילתא היא על ספר שמות, והפסוק עליו הדרשה מוסבת הוא הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", לכן מתבקש שהסדרה תתחיל בפסוק זה. לעומת זאת, בספרא הפסוק הנדון הוא "איש אימו ואביו תראו" לכן פסוק זה ישמש גם כנקודת המוצא של הסדרה שם.

מעבר להסבר טכני זה, דומה שלפחות בספרא, למיקומו של פסוק זה בפתח הדרשה ישנה סיבה עקרונית יותר: בשיעור הראשון עמדנו על כך שסדרה זו בנויה באופן מתוחכם, על פי שני קריטריונים השלובים זה בזה. ומסתבר שמבנה זה עומד אף הוא ברקע של מיקומו של היקש זה בפתיחתה של הסדרה שם[8]. (במכילתא אין מבנה - גם מכֵה לא נמצא)

ב. דרשת המכילתא פותחת בדברי רבי: "חביב כיבוד אב ואם לפני מי שאמר והיה העולם, ששקל כבודן ככבודו, ומוראן כמוראו וקללתן כקללתו". אך לדרשה המקבילה בספרא אין פתיחה דומה.

נוסף לכך, הנימוק המופיע בסופה של דרשת הספרא "וכן בדין מפני ששלושתן שותפין בו" לא קיים בדרשת המכילתא. האם יש משמעות להבדלים אלה?

נראה ששני ההבדלים הללו קשורים זה בזה. כפי שבארנו בשיעור הראשון, המשפט המובא בסופה של דרשת הספרא טומן בחובו את יסודה הרעיוני של סדרת ההיקשים כולה: שורשה של מצוַת כיבוד אב ואם נובע מהעובדה שאנו רואים את ההורים כ'בוראים', ובכך הם משתווים לרבונו של עולם. העובדה שנימוק זה לא מופיע בדרשת המכילתא מעלה את החשד שמא משמעותם של ההיקשים במכילתא שונה מאשר בספרא.

אך אם כך, מהי תפיסתה של המכילתא עצמה? כאן יתכן מאד שהתוספת של המכילתא בפתיחת הדרשה משלימה את התמונה, וחושפת את התפיסה האלטרנטיבית שהיא מציעה: ההיקשים בין כיבוד אב ואם לכיבוד ה' נועדו כדי להדגיש את חביבותה של מצוה זו בעיני הקב"ה. כלומר, לפי הספרא, ההיקשים רק משקפים את העובדה הקיימת שישנו דמיון בין הקב"ה להורים בעניין זה. אך לפי המכילתא, ההיקשים הללו הם כלי בידי הקב"ה באמצעותם הוא מעלה מצוה זו בדרגה, מפאת חביבותה הגדולה בעיניו.


[1] פרשת קדושים פרשתא א' הלכות ד - ז.

[2] שם, הלכה י'.

[3] מבחינה מתודית, כדי לתת תוקף להצעה זו עלינו לבדוק במקומות נוספים האם חז"ל ראו בכבוד בדברים כבוד מסוג שונה.

[4] יש לשים לב לכך שלדרשה זו אין דרשה מקבילה בספרא.

[6] להרחבה בטיבו של קשר זה ומשמעותו, ראו בשיעור הקודם.

[7] פרשת קדושים פרשתא א' הלכות ד - ז.

[8] במכילתא, לעומת זאת, לא נראה שההיקשים הללו מסודרים לאורו של מבנה כלשהו. יתכן שישנו חיזוק לקביעה זו מהעובדה שהמכילתא לא מונה את "מכה אביו ואמו" ברשימת ההיקשים, כפי שעשה הספרא. ובספרא, כזכור, ל"מכה" ישנו תפקיד בעיצוב מבנה הסדרה.