שיעור 14 - לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' (ב)

  • הרב אליהו שי

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' (ב')

המקורות

בשיעור זה נמשיך לעסוק בפסוקים הפותחים את פרק כג' בספר דברים:

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם;
על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים,
ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך;
ולא אבה ה' א-לוהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' א-לוהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' א-לוהיך.
לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם."

בשיעור שעבר עסקנו בחלקה הראשון של הפיסקא, הדורש את המילים "על דבר", ובשיעור זה נלמד את הדרשות שבהמשך הפיסקא:

"'על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים': כשהוא אומר 'על דבר' - אף על העצה.
וכן הוא אומר: 'עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב'.
'בדרך' - בשעת טירופכם;
'בצאתכם ממצרים' בשעת גאולתכם." (ספרי דברים פיסקא ר"נ)

על טירוף וגאולה

לדרשה זו ישנן מקבילות בספרי לדברים בשני מקומות נוספים:

בפיסקא רע"ה, על הפסוק "זכור את אשר עשה ה' א-לוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (כ"ד, ט) נדרש: "'בדרך' - בשעת טירופכם; 'בצאתכם ממצרים' - בשעת גאולתכם".

ובפיסקא רצ"ו, על הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (כ"ה, יז), נדרש: "'בדרך' - בשעת טירופכם; 'בצאתכם ממצרים' - בשעת גאולתכם".

אולם, בדיקה של דרשה זו בהופעותיה השונות מעלה, שלא בכל המקומות דרשה זו מתאימה להקשר שבו היא מובאת.

בפיסקא רצ"ו, העוסקת בעמלק, הדרשה נראית מתאימה מאד: השעות בהן זינב עמלק בישראל מתוארות בתורה ובמדרש כשעות חולשה של ישראל: "אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע..."[1]; ובספרי שם: " 'אשר קרך' - אין קרך אלא שנזדמן לך; 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' - מלמד שלא היה הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום ונחשלו מתחת כנפי ענן". על כן, מתאים מאד לדרוש על המילה "בדרך" - בשעת טירופכם. נוסף לכך, עמלק תקף את ישראל בסמיכות ליציאה ממצרים, ועל כן מתאים מאד גם לדרוש על המילים "בצאתכם ממצרים" - בשעת גאולתכם. ולאור זה, מובן גם הציווי לזכור לנצח את מעשהו של עמלק.

לעומת זאת בסוגיתנו (פיסקא ר"נ) נראה שדרשה זו מתאימה באופן חלקי בלבד: מתאים לומר על הימצאותם של ישראל במדבר שהיא "שעת טירוף", וזה אף מחדד את הנורא שבמעשיהם של עמון ומואב, שהתעלמו משעת טירוף זו ולא סיפקו לישראל לחם ומים. אולם, לא כל כך מתאים לתאר שעה זו - "שעת גאולתכם", שהרי שעת הגאולה היתה ארבעים שנה קודם לכן[2].

יתר על כן, מיקומה של דרשה זו בפרשת מרים (פיסקא רע"ה) לא מובן כלל: מה עניין הטירוד והטירוף בדרך, לנגעי מרים?!

כדי לענות על שאלות אלו, ניזכר בעיקרון מרכזי במדרשי ההלכה עליו עמדנו בעבר. תופעה רווחת מאד במדרשי ההלכה, שדרשות רבות המופיעות במקורן במקום אחד, מועברות כלשונן גם למקום אחר, במידה שעורך המדרש רואה בכך צורך. למשל, אם יש גזירה שווה הנלמדת משני פסוקים משני מקומות שונים נמצא את אותה הדרשה בדיוק, על שני הפסוקים.

הרווח שלנו מהעמידה על תופעה זו, הוא בעיקר רווח פרשני: מודעות לאפשרות שדרשה מסויימת אין מקורה כאן, אלא היא הועברה לכאן ממקום אחר, יכולה לפתור קשיים רבים בהבנת לא מעט דרשות.

כאשר אנו נתקלים במקרה שכזה, מוטלת עלינו משימה כפולה:

1. לנסות לזהות את המקום בו הדרשה נאמרה במקורה, ואת המקום אליו היא הועברה. נוסף לכך, יש לבדוק האם חשיפת עובדה זו - שהדרשה שאנו עוסקים בה מקורה במקום אחר - פותרת גם קושי כלשהו בהבנת הדרשה.

2. לנסות להבין מהי הסיבה שהניעה את עורך המדרש לבצע העברה שכזאת.

ננסה להשיב על שאלות אלו בסוגיא שלנו. דומה שניתן להעריך באופן ברור למדי, שהדרשה במקורה נאמרה בפרשת עמלק (פיסקא רצ"ו) - שם היא מתאימה באופן החלק ביותר להקשר בו היא מובאת; מפרשה זו היא הועברה גם לפסוקים האחרים בהם נאמר "בדרך בצאתכם ממצרים" - זכירת מרים ואיסור עמוני ומואבי, שם היא פחות מתאימה.

אשגרה

מהי הסיבה לכך שהדרשות הללו הועברו מפרשת עמלק לשאר המקומות? דומה שכאן הסיבה לכך טכנית למדי, וקשורה לתופעה מדרשית נוספת הנקראת "אשגרה". תופעה זו היא אחת מההשלכות של הלימוד בעל פה שהיה נהוג לפני שהועלתה התורה שבעל פה על הכתב. כאשר הדברים נלמדים ונגרסים בעל פה, עלול לקרות לא אחת שביטויים, מילים או משפטים שרגילים להשתמש בהם, בגלל שגרת הלשון ישתמשו בהם גם במקומות שאינם מתאימים לעניין.

למשל, על המשנה במגילה (ב, ד) "הכל כשרים לקרוא את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן", אמר רב חסדא בירושלמי שם: "לית כאן חרש, אשגרת לשון היא". כלומר, התנא לא התכוון לומר שחרש דומה לשוטה וקטן ואינו כשר לקרוא את המגילה, אלא מכיוון שהביטוי "חרש שוטה וקטן" הוא ביטוי שגור בפיו של התנא, ולכן הוא השתמש בו גם כאן בשגרת לשונו.

דומה שתופעה דומה התרחשה גם כאן: הדרשה "'בדרך' - בשעת טירופכם; 'בצאתכם ממצרים' - בשעת גאולתכם", שבמקורה נאמרה על פרשת עמלק, היא דרשה מוכרת ושגורה על פי המשננים, ולכן גם במקומות נוספים בהם הם נתקלים בפסוק "בדרך בצאתכם ממצרים", באופן אוטומטי הם יגרסו גם את הדרשה על הפסוק, למרות שלא בכל המקומות היא מתאימה.

אולם, בדיקה מעמיקה יותר תגלה שיש כאן מעבר לכך. עד כה הסברנו, שהעברת הדרשה לפרשת מרים והעמוני והמואבי באשגרת הלשון נעשתה בגלל שבשלושתן מופיעות המילים: "בדרך בצאתכם ממצרים". אולם, נשים לב שהמשותף בין פרשת עמלק לפרשת מרים אינו רק במילים אלו, אלא גם במילים נוספות:

הפסוק בפרשת עמלק הוא: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים."

ובפרשת מרים: "זכור את אשר עשה ה' א-לוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים."

עולה, אם כן, שהאשגרה נגרמה לא רק מפני החזרה של המילים "בדרך בצאתכם ממצרים", אלא בשל דימיון גדול יותר בלשון הפסוקים.

אך לכאורה קשה על הסבר זה, שהרי בפסוק העוסק בעמוני ומואבי נזכרו רק המילים: "בדרך בצאתכם ממצרים", אך לא נזכרת בו זכירה, ואם כן, אין סיבה לכך שהדרשה תשתרבב לכאן, שהרי הפסוק כלל לא דומה!

כדי לשחזר את תהליך היווצרותה של הדרשה, ננסה לחזור אחורה, ולצעוד ביחד עם הדרשן מתחילתה של הפיסקא:

"'על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים': כשהוא אומר 'על דבר' - אף על העצה.
וכן הוא אומר: 'עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב'.
'בדרך' - בשעת טירופכם;
'בצאתכם ממצרים' - בשעת גאולתכם."

נשים לב שהדרשה הקודמת לדרשתנו משתמשת בפסוק "עמי זכור נא...", שזו בדיוק החוליה החסירה כדי להבין איך נוצרה האשגרה גם כאן! הדרשן ציטט את הפסוק "עמי זכור נא...", ומיד לאחר מכן נתקל בפסוק "בדרך בצאתכם ממצרים". צירוף זה של זכירה של מעשה ו"בדרך בצאתכם ממצרים" מזמין גם את הדרשה על מילים אלו, בדיוק כפי מה שקרה בפרשת מרים!!

על נוי מנוול

"'ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור': הרי דבר נוי לבלעם."

דרשה זו אינה מובנת כלל: מה פירוש "דבר נוי לבלעם", וכיצד יש במעשהו של בלעם משום נוי כלשהו?! כזכור, באחד השיעורים האחרונים למדנו, שכאשר אנו נתקלים בבעיה בהבנת דרשה, הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא בדיקת הנוסח שלה. שהרי יתכן שמה שנראה כבעיה הוא כלל אינו בעיה, וכל העניין טמון בכך שנוסח הטקסט פשוט לא נכון. פעמים רבות, חשיפת הנוסח הנכון של הדרשה יכולה לחסוך הררים של פלפולים בניסיונות ליישב את הנוסח המשובש, או הגהות הנשענות על סברא אישית. את הבניינים שנבנה נשתדל לבנות על גבי יסודות מוצקים, ולא באוויר.

כיצד עושים את זה? כמובן שלא ניתן לנחש את הנוסח הנכון על פי שיקול דעתנו האישי. שיקול הדעת והסברא יכולים להיות סובייקטיביים, ולא אחת להוליך אותנו שולל. לשם כך אנו זקוקים לעוגנים אובייקטיביים. עוגנים אלו הם כתבי היד הקדומים והאמינים שישנם בידנו, שהם מעידים לנו על נוסחן הנכון של הדרשות.

כתבי היד הללו מצויים בספריות, ולא לכל אחד מאיתנו ישנה נגישות לספריות אלו. בינתיים יכול כל אחד לעשות שימוש במהדורות המדעיות שישנן כיום לרבים מספרי חז"ל. המוציאים לאור של מהדורות אלה מציגים במדור מיוחד בספר את כל שינויי הנוסחאות שישנן לנוסח המדרש, על פי כתבי היד הטובים המצויים כיום לכל ספר. שימוש במהדורות אלה ולא במהדורות המודפסות הרגילות, הוא צעד חיוני ראשון לכל מי שרוצה ללמוד את מדרשי ההלכה בצורה מדוייקת ונכונה.

אם נחזור לדרשתנו, מעיון במנגנון שינויי הנוסחאות עולה, שעל פי כתב יד רומי 32 - שהוא אחד מכתבי היד הטובים והמוסמכים שיש בידינו לספרי דברים[3], הגירסא היא "הרי דבר ניוול בלעם". על פי גירסא זו הכל מובן: העובדה שמואב שכר את בלעם כדי לקלל את ישראל, מהווה לדעת הדרשן, דבר ניוול = גנאי חמור לבלעם. ומכיוון שכתב יד רומי הוא כתב יד אמין ומשובח מאד לספרי, נראה שיש להעדיף את גירסתו על פני גירסת הדפוס[4] שכנראה השתבשה[5].

לסיום דרשה זו, נשים לב לנקודה מעניינת. הדרשה אומרת: " 'ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור' - הרי דבר ניוול בלעם". כזכור, המילה "דבר" היתה מילת מפתח משמעותית מאד בדרשה הקודמת, שבנתה על מילה זו את היסוד לפסול הקהל של עמון ומואב. ויתכן מאד, שהשימוש החוזר במילה "דבר" גם בדרשה זו אינו מקרי, ושמא ישנה כאן רמיזה נוספת לכך שמילה זו אכן משמעותית בעיני הדרשנים, וצ"ע.

על בומרנג

"'ולא אבה ה' א-לוהיך לשמוע אל בלעם' - מלמד שהמקלל הוא המקולל.
'ויהפוך ה' א-לוהיך לך את הקללה לברכה' - מלמד שאף המקלל מתקלל,
מפני מה? 'כי אהבך ה' א-לוהיך'."

קריאת דרשות אלה מעוררת מספר קשיים. ראשית, נראה שיש כאן שתי דרשות נפרדות, על שני חלקים שונים של הפסוק. אולם נראה שהן אומרות בדיוק אותו הדבר! האם ישנו הבדל ביניהן? ואם לא, מה צורך יש בשתיהן?!

נוסף לכך, לא ברור כיצד הדרשות הללו נלמדות מהפסוק? בפסוק נאמרים בעצם שני דברים: שהקב"ה לא שעה לקללתו של בלעם, וגם שהפך בסופו של דבר את הקללה לברכה לישראל. אולם הדרשן מפיק מן הפסוק אמירה נוספת: לא רק שהקללה הפכה לישראל לברכה, אלא היא גם הופנתה חזרה לבלעם, כמעין 'בומרנג'. וזאת מנין לו?![6]

אין בידי תשובה טובה לשאלות אלו. באשר לשאלה הראשונה אוכל רק לשער, שכנראה אלו שתי דרשות שאכן אומרות אותו הדבר, והן הובאו כאן יחד על ידי העורך מפני שהן לומדות זאת ממילים שונות של הפסוק. האם הבדל זה נשקף גם הבדל עקרוני יותר? צ"ע.

לתגובות, הארות והערות: [email protected]


[1] דברים כ"ה, יח.

[2] אלא אם כן נסביר ש"שעת הגאולה" הגאולה ממצרים היא תהליך שכולל גם את הנדודים במדבר, וזה קצת קשה.

[3] כתב יד זה מכונה כך על שם הספריה המחזיקה בו - ספריית הוטיקן, ו-32 הוא מספרו הסידורי. כינויים אלו מאפשרים לנו להתמצא בכתבי היד השונים ובמיקומם, כדי שנוכל לאתרם בקלות.

[4] הסיבה שאנו מעדיפים את גירסתו של כתב יד רומי על פני הנוסח שבדפוסים היא דווקא מפני איכותו הגבוהה של כתב יד זה. על כן, חשוב לדעת שלא בכל מקרה נעדיף את נוסח כתב היד דווקא; הדבר תלוי בטיבו של כתב היד, איכותו ובשיקולים נוספים ואכמ"ל.

[5] יתכן שמה שקרה הוא - שה-ל' במילה "ניוול (בלעם)" נשמטה בטעות באחת ההעתקות, והוצמדה ל"בלעם", כך שנוצר "נוי לבלעם".

[6] הדרשה השניה מובנת מעט יותר: היא מבוססת על המילים "ויהפוך ה' א-לוהיך לך את הקללה לברכה". ההפיכה המדוברת בפסוק מתייחסת אמנם לקללה עצמה - הפיכה שלה לברכה; אולם ניתן לקבל שהדרשן מרחיב מעט את משמעותה, גם ביחס לכיוון שלה - מקללת ישראל לקללת בלעם. אולם הדרשה הראשונה לא מובנת כלל: כיצד הדרשן לומד מן המילים 'ולא אבה ה' א-לוהיך לשמוע אל בלעם', שבלעם גם המקולל בעצמו?!