שיעור 15 - חטאות ירבעם (י"ב, כה-לג; י"ג, לג-לד)

  • הרב אלחנן סמט

            י"ב,        כה           וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ

וַיֵּצֵא מִשָּׁם, וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל.

                           כו            וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד.

                           כז            אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם

וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי

וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה.

                           כח           וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ: וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם!

הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!

                           כט           וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.

                           ל              וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת

וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן.

                           לא           וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת

וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.

                           לב           וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה

וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ

כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה

וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.

                           לג            וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי

בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.

...

           י"ג,         לג            אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה

וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת

הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת.

                           לד           וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם

וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

 

א. מבוא: התפקיד הכפול של רשימת חטאות ירבעם

בשני הסיפורים הקודמים, זה שבפרק י"א על חטאי שלמה ועל עונשו, וזה שבפרק י"ב על פילוג הממלכה, מצטיירת דמותו של ירבעם – המשמש בשניהם כדמות משנית חשובה ביותר – כדמות מופת: איש ישר ואמיץ לב, אשר נבחר בנבואת אחיה השילוני למלוך על רובו של עם ישראל.[1]

על אף בחירתו זאת, אין הדרך אצה לו אל המלוכה: ראשית, הוא בורח למצרים מפני שלמה החפץ להרגו,[2] ומוצא בה מקלט מדיני אצל שישק מלך מצרים. הוא יושב בגלות במצרים תקופת זמן אשר נמשכה כמסתבר שנים אחדות. לאחר מות שלמה חוזר ירבעם לביתו, והוא נקרא על ידי כל ישראל לעמוד בראש הנושאים והנותנים עם רחבעם על המלכתו. לאחר פרישת שבטי ישראל ממלכות בית דוד, בעקבות דחייתו של רחבעם את תביעתם, הוא נקרא להיות מלך. אף בסיפור זה נוהג ירבעם ביושר ובמתינות, ואינו פועל שום פעולה כדי לקדם עצמו לתפקידו כמלך: המלוכה מוגשת לו מידי העם על מגש של כסף.[3]

והנה, בסיפור הגדול הבא לאחר מכן, זה שבפרק י"ג, שוב מופיע ירבעם כדמות משנית חשובה: כמי שמתעמת עם איש הא-לוהים שבא מיהודה לשאת נבואת פורענות על מזבח בית אל. אולם עתה אין הוא משמש כדמות מופת חיובית, אלא דווקא כדמות שלילית: הוא זה שעומד להקטיר על מזבח בית אל, המזבח שעליו נסובה נבואת הפורענות של איש הא-לוהים. אף שנבואת איש הא-לוהים אינה מכוונת כלפי ירבעם אישית, ברי שמעשיו באותה שעה הם בגדר עברה חמורה, שבגללה בין השאר באה נבואת הפורענות הזאת על המזבח.

לכששמע ירבעם את נבואתו של איש הא-לוהים, הוא שולח ידו לכיוונו ומורה לאנשיו "תִּפְשֻׂהוּ" (י"ג, ד), כאילו מדובר בפושע שיש להענישו. בכך מצטרף ירבעם אל שרשרת מלכים רשעים במקרא, המתעמתים עם נביאים שליחי ה' העומדים למולם.[4] ירבעם נענש באותו רגע – "וַתִּיבַשׁ יָדוֹ", ולאחר שאיש הא-לוהים מתפלל עליו וידו שבה אליו, מנסה ירבעם לפתות את איש הא-לוהים לבוא אל ביתו, לסעוד שם ולקבל מתת מן המלך. איש הא-לוהים דוחה הצעה זו והולך לדרכו.

ירבעם בסיפור זה אינו אותה דמות חיובית שהכרנו בסיפורים הקודמים שבפרקים י"א-י"ב. מתחייב קטע מגשר, שבו יינתן הסבר לקורא, כיצד הפך ירבעם, בחיר הנבואה – למתנגדה. ובכלל, יש צורך בהסבר שיבהיר מהו הרקע לקיומו של מזבח בלתי חוקי זה בבית אל, ולעמידתו של ירבעם על גביו להקטיר.

זהו תפקידה של פסקת הגישור המופיעה בסוף פרק י"ב, בפסוקים כה-לג. פסקה זו היא העומדת במרכז עיונינו בסדרה זו.

אמנם לא כל הכלול בפסקה זו נחוץ להבנת הסיפור הבא בפרק י"ג: הפסוק הראשון בפסקה זו עוסק בענייניו המדיניים של ירבעם – בהחלפת עיר בירתו שכם בפנואל. תיאור 'חטאות ירבעם' בפסוקים כח-לג כולל מעשים אחדים שלו שאינם נידונים כלל בסיפור הבא לאחר מכן. למשל העמדת העגלים בבית אל ובדן, נושא מרכזי בחטאות ירבעם, אינה נידונה בסיפור שבהמשך.[5] אף החג שאותו העביר ירבעם מן החודש השביעי לחודש השמיני, חג הסוכות, אינו נידון כלל בסיפור שבפרק י"ג, אם כי מקישור העניינים בין פסוקי חטאות ירבעם לסיפור שבפרק י"ג נראה כי עמידתו של ירבעם על המזבח להקריב בסיפור זה התרחשה באותו חג בחודש השמיני.

נמצא כי פסקת גישור זו, לא נועדה ביסודה 'לשרת' את הסיפור הבא אחריה ולתת לו רקע נחוץ, אלא היא נועדה לתאר 'נפילתו' של ירבעם – את 'חטאות ירבעם' – לשם עצמן. חטאות ירבעם ילוו את ממלכת ישראל משעה זו ועד לחורבנה בעוד מאות שנים. חורבן זה יתרחש, בין השאר, מפני חטאות ירבעם ומפני שכל מלכי ישראל שבאו אחריו דבקו בהן.[6] תפקידה העיקרי של פסקה זו הוא אם כן לשמש הערכה מסכמת של מעשי ירבעם. הערכות מסכמות כגון זו מפוזרות בספר מלכים ביחס לכל מלך ומלך, על פי רוב בתחילת תיאור מלכותו. אולם יחד עם זאת, מיקומה של פסקה זו ואופן  העריכה שלה, הופכים אותה למבוא נחוץ לקראת הסיפור המתחיל מיד לאחריה.

הבה נדגים כיצד נועדה העריכה של פסקה זו להפוך אותה למבוא לסיפור הבא:

תופעה בולטת בפסקה זו, אשר לא זכתה לפירוש מניח את הדעת, היא הכפילות הבולטת בפסוקים לא–לג:

לא    (1) וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת

         (2) וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם...

לב1   (3) וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי

               בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ...

         (4) וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ

לב2   (1) כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל (- בית במות) לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה

         (2) וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.

לג     (4) וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל

         (3) בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי

                בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָאמִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

טעמה של חזרה זו הוא למקם את כל המעשים של ירבעם המתוארים בראשונה בפסוקים לא-לב1, בעיר בית אל דווקא, וזאת כדי להכיננו לסיפור הבא בפרק י"ג, שבו משמשת בית אל כזירת ההתרחשות. לפיכך חוזר הכתוב בפסוקים לב2-לג שלוש פעמים על שמה של בית אל כמקומם של אותם המעשים שעשה ירבעם.

על עובדת עלייתו של ירבעם על המזבח חוזרת הפסקה שלנו שלוש פעמים. פעמיים מופיעות בטבלה – "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ", ופעם שלישית במילים החותמות את הפסקה שלנו (פסוק לג): "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר". מילים אלו יוצרות קישור מכוון לפתיחת הסיפור שבפרק י"ג (פסוק א): "וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר", ומשם נלקח המשפט לפסקת המבוא.

עם סיום הסיפור על איש הא-לוהים שבא מיהודה לבית-אל, בפרק י"ג פסוק לב, חוזר הכתוב בפסוקים לג-לד אל הערכת דמותו של ירבעם ומתאר שוב את אחת מחטאות ירבעם שנידונו בפסקת הגישור שבסוף פרק י"ב – העמדת כהני במות מקצות העם.[7] חזרה זו אל חטאות ירבעם מתקשרת מצד אחד אל הסיפור הקודם (פסוק לג): "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה...",[8] ומאידך היא מכינה את הקורא לסיפור הבא מיד לאחר מכן בפרק י"ד – הסיפור על נבואת אחיה השילוני כנגד ירבעם וביתו. עמידתו של ירבעם במרדו, על אף נבואת איש הא-לוהים שבא מיהודה, העובדה שהמשיך את פולחן הבמות הפסול באמצעות כהנים מקצות העם – חורצת את גורל ביתו "לְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (פסוק לד). גזרה זו על ירבעם ועל ביתו תישמע בסיפור הבא בפרק י"ד מפי הנביא שמינה אותו למלך, מפי אחיה השילוני (י"ד, י): "הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם, וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ".

הסיפור המופיע בפרק י"ג בפסוקים א-לב, מוקף אפוא במסגרת, שבה מפורטים מעשיו של ירבעם: תשעה פסוקים לפני הסיפור ושני פסוקים לאחריו. פסוקי המסגרת הללו אינם חלק מן הסיפור. דבר זה ניכר הן מתוכנם של פסוקים אלו והן מסגנונם.[9] פסוקים אלה גם אינם מהווים סיפור בפני עצמו – אין בהם עלילה מתפתחת, וגם לא סממנים אחרים האופייניים לסיפור במקרא.[10] אם כן, פסוקים אלו הם חלק מהכרוניקה של מעשי המלכים והערכה מסכמת של דמותם, המהווה את שלד העריכה של ספר מלכים, אך תפקידם במקומנו הוא גם לקשר בין היחידות הסיפוריות העצמאיות הכלולות בספרנו במקום זה.

לפסקה זו נקדיש את סדרת העיונים הנוכחית, אף שאיננה 'סיפור', מפני חשיבותה היתרה להבנת התהליכים המתרחשים בממלכת ישראל וחשיבותה להבנת הסיפורים הבאים לאחריה.


ב. ערי הבירה של ירבעם

י"ב, כה     וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ

וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל.

בנבואת המינוי של ירבעם מפי אחיה השילוני נאמר לו:

           י"א, לז   וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ

וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

על כך שואל מלבי"ם: "הלא אם יאווה למלוך גם על שבט יהודה, לא ימלוך כפי מאוויי נפשו!" ועל שאלתו ענינו, כי פסוק זה מתייחס לעיר שבה יכונן ירבעם את בירתו: ירבעם הורשה כאן לקבוע לממלכתו עיר בירה חדשה, ולוותר בכך על ירושלים כעיר בירה מדינית של כל ישראל.[11] כך אכן נהג ירבעם, כשקבע את בירתו בשכם, עיר ותיקה ומרכזית בנחלת שבט אפרים. לעיר זו זימנו שבטי ישראל את רחבעם לשם ניהול משא ומתן עמו על המלכתו בה, ואף שהדבר לא נאמר במפורש, ברור שכאשר קראו כל ישראל לירבעם להמליכו עליהם, נעשה הדבר גם כן בשכם. לא ייפלא אפוא, כי לאחר שהפך למלך ישראל, 'בנה' ירבעם עיר זו, היינו ביצר אותה כראוי לעיר בירה, בנה בה את בית מלכותו 'וַיֵּשֶׁב בָּהּ'.

תמוה הדבר, שמִשְכֶם 'יוצא' ירבעם אל פנואל, ובונה אותה, כנראה כעיר בירה חדשה במקומה של שכם. פנואל נמצאת במרכז עבר הירדן המזרחי, על הגדה הדרומית של נהר יבוק,[12] בנחלת שבט גד. מה ראה ירבעם לעזוב את עבר הירדן המערבי, שבו מצויים רוב שבטי ישראל שעליהם הוא מולך, ואת העיר שכם המצויה בנחלת שבטו, ולקבוע מושבו בעיר בירה חדשה המצויה במזרחה של הממלכה, הרחק ממרכזה?

ואכן נראה כי לא ארכו הימים שבהם ישב ירבעם בפנואל: בפרק י"ד מתברר כי מקום מושבו של ירבעם כבר בתרצה, עיר בנחלת שבט אפרים צפונית מזרחית לשכם. כך נאמר שם:

           י"ד, יז    וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה

הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת – וְהַנַּעַר מֵת.

משמע כי שם ביתו של ירבעם ומשם שלח את אשתו אל הנביא אחיה היושב בשילה.

מכאן ואילך תרצה היא מקום מושבם של מלכי ישראל הבאים,[13] עד שעמרי יבנה בירה חדשה לממלכת ישראל – היא שומרון.[14]

ובכן, מה פשר יציאתו של ירבעם לפנואל, ובנייתו אותה כעיר בירה?

 

תופעה דומה כבר מצאנו במקרא: שאול מלך על ישראל מעירו גבעת בנימין, המצויה על גב ההר, במרכז עבר הירדן המערבי. לעומת זאת, בנו יורש כסאו, איש בושת, מלך על ישראל (למעט שבט יהודה שעליו מלך דוד בחברון) מעיר בירה שבעבר הירדן המזרחי – מחניים הסמוכה לפנואל.[15] הסברו של הדבר הזה נרמז בשמואל ב ב', ח-ט:

                           וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם.

וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד...וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה.

העברת איש בושת למחניים אירעה מיד אחר מפלת שאול וישראל במלחמה עם פלשתים בגלבוע. בעקבות נצחונם הסוחף, השתלטו הפלשתים על עבר הירדן המערבי כולו (לפחות עד בית שאן). אבנר, החפץ להמשיך את שלטון שושלת בית שאול על ישראל, מבריח את הבן היחיד שנותר לשאול בחיים וראוי למלוכה, אל עבר הירדן המזרחי, מקום שאליו לא הגיע שלטונם של הפלישתים. ממחניים – עיר הבירה החדשה, הוא ממליך את איש בושת, תחילה אל הגלעד (שבו נמצאת מחניים), ולבסוף על כל ישראל.[16]

אף דוד, כאשר ברח מירושלים מפני אבשלום בנו שמרד בו, קובע את שבתו באופן זמני בעיר מחניים (שמואל ב י"ז, כד ואילך), וממנה הוא שב לירושלים לאחר מפלת אבשלום ביער מחניים.

נמצאנו למדים, כי מעברו של מלך מעיר בירה בעבר הירדן המערבי לעיר בירה (זמנית) בעבר הירדן המזרחי נעשה כמנוסה מאויב המאיים על שלטונו או על חייו. עבר הירדן המזרחי היה אזור ספר, והכובשים למיניהם התרכזו בדרך כלל בעבר הירדן המערבי (אלא אם כן ביקשו להילחם במלך הבורח מפניהם, כשם שהיה במרד אבשלום).

מסתבר אפוא, שגם ירבעם עזב את שכם לפנואל מתגרת ידו של כובש, שאיים על שלטונו בעבר הירדן המערבי. מי היה כובש זה?[17]

בהמשך ספרנו, בפרק י"ד, פסוקים כה-כח, מסופר על עליית שישק מלך מצרים על ירושלים בשנה החמישית לרחבעם (שהיא גם השנה החמישית לירבעם). על פי המסופר שם, שישק לא כבש את ירושלים, אלא לקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך. מסתבר שרחבעם הוא שנתן לו אוצרות אלו, ובכך הציל את ירושלים מכיבוש.[18]

מסע שישק לארץ ישראל הוא "המאורע ההיסטורי הקדום ביותר המתואר במקרא והנזכר באופן מפורש גם במקור חוץ מקראי".[19] כאשר חזר שישק לארצו, חקק כתובת זיכרון גדולה על אחד הקירות במקדש אמון בעיר כרנך. כתובת זו כוללת רשימת שמות של עשרות יישובים שנכבשו במהלך מסעו בארץ ישראל.

התמונה הגיאוגרפית העולה מרשימה זו היא כי "מסע שישק כוּון בראש ובראשונה אל ממלכת ישראל (הצפונית)".[20] ירושלים אינה נזכרת בכתובת של שישק, וכמעט ואין נזכרות בה ערים מיהודה.

האם כתובת זו עומדת בסתירה עם התיאור המקראי של מסע שישק? לאו דווקא.

העובדה שירושלים אינה נזכרת בכתובת דווקא תואמת את המסופר במקרא: בכתובת כלולים שמות היישובים שנכבשו בידי שישק, וירושלים אכן לא נמנית עמם. היישוב הקרוב ביותר לירושלים המוזכר בכתובת הוא גבעון שמצפון לירושלים.[21] הנה מסקנתו של נדב נאמן מהעיון בכתובת שישק ובתיאור המקראי:

הכתוב המקראי (– בספר מלכים) מאיר היבט של המסע שאין לו ביטוי מפורש בכתובות המצריות. בעת ניתוח הכתובת הטופוגרפית עמדתי על כך, שהחדירה לחבל ההר באיזור שמצפון לירושלים הייתה חריג בולט במהלך המסע, ובמקומות אחרים נמנע הצבא המצרי מצעד מסוכן זה.[22] דומה שקבלת מס הכניעה מן השליט שישב בירושלים מסבירה היטב סטייה חריגה זו. בעקבות קבלת המס ממלך יהודה נמנע שישק מלפשוט על ערי יהודה. ואכן פרט לגבעון וליישובים קטנים בשולי בקעת באר שבע אין נזכרות ערים מיהודה ברשימה הטופוגרפית. לעומת זאת פגע המסע המצרי ביישובים רבים מישראל, ובכלל זה בערים ששכנו בחבל ההר בגבולה הדרומי של הממלכה (בית חורון, צמרים, [ח]לץ). אין זאת, אלא שמלך ישראל נמנע מלהיכנע ולא שילם את מס הכניעה, ואת המחיר על כך שילמו יישובי ממלכתו.[23]

על דבריו האחרונים יש להוסיף: לירבעם לא היו בשנה החמישית למלכותו אוצרות כסף וזהב שאותם יכול היה לשלם כפדיון כיבוש ערי ממלכתו. האוצרות שהיו בידי רחבעם בבית ה' ובבית המלך נאספו שם בדורות הקודמים כשלל מלחמותיו של דוד וכרווחים ממסחרו של שלמה. אולם ירבעם היה 'מלך אביון'.

לעומת זאת, קשה להסביר את התעלמות המקרא ממסעו של שישק לאורך ממלכת ישראל תוך כיבושן הזמני של ערים רבות בה. חוקרים אחדים תמהו על כך: הרי מסע זה ברחבי ממלכת ירבעם יכול היה להתפרש בספר מלכים כעונש על חטאות ירבעם, כשם שריקון אוצרות בית ה' בירושלים התפרש בספר דברי הימים כעונש על חטאי רחבעם.[24]

האם אכן התעלם המקרא לחלוטין ממסע שישק בממלכת ישראל, ומהו ההסבר להתעלמות זאת?[25]

רמז למסעו של שישק בארץ ישראל אולי ניתן לנו בכל זאת בספר מלכים: יציאתו של ירבעם משכם אל פנואל רומזת על מנוסה מפני הכובש המצרי השוטף את ממלכת ישראל. יציאה זו נעשתה בעת שצבאו של שישק החל להתקדם צפונה, והרי היא כמנוסת אבנר ואיש בושת אל מחניים מפני הצבא הפלישתי וכמנוסת דוד לאותה עיר מפני צבא אבשלום.

ועדיין נשאלת השאלה מדוע לא מספר המקרא על מסע שישק בממלכת ישראל ועל תוצאותיו.

יציאתו של ירבעם לפנואל יכולה אולי לשפוך אור על מטרות שישק במסעו. החוקרים דנו בשאלה מה היו מטרות אלו, והעלו השערות אחדות. נאמן במאמרו סוקר את הדעות השונות, שולל את רובן, ומאמץ לבסוף את השקפתם של נות ושל רדפורד "שהמסע נערך לשם הפגנת כוח ולשם השגת שלל".[26]

אחת הדעות שנאמרו בעניין זה היא דעתו של בנימין מזר, במאמרו 'מסע שישק לארץ ישראל':

כנראה שמגמתו העיקרית של המסע היו חבלי הארץ העשירים של ממלכת ישראל, ונוסף על כך, אפשר שהתכוון שישק גם ללמד לקח את ממלכת ישראל, אולי מפני שסירב ירבעם, עם ביסוס השלטון בממלכת הצפון, לקבל את מרותו של פרעה, בניגוד למה שקיבל על עצמו בעת שהותו במצרים ובשעת המרד (– שמרד בשלמה).[27]

אמנם לא נאמר במקרא דבר מפורש על קבלות שקיבל ירבעם על עצמו בשהותו במצרים, אך מזר עומד על נקודה חשובה: ירבעם הרי קיבל אצל שישק מקלט מדיני מפני שלמה (י"א, מ), ומסתבר שהפך לבן חסותו. כיצד אפשר להסביר את המסע המלחמתי שעורך שישק כנגד בן חסותו לשעבר? מכאן כנראה הסיק מזר את מה שהסיק.[28]

לתפיסת מסע שישק כמסע עונשין נגד ירבעם ניתן אולי להביא ראיות משתי תעודות מצריות שכתב שישק. כך כותב נאמן, (אף שאינו מקבל את מסקנתו של מזר):[29]

במצבה שבורה שהציב שישק במקדש אמון בכרנך (– אותו מקדש שבו נמצאת הכתובת הנידונה) יש אזכור של "הדברים הרעים שנעשו" ובעקבותיהם נערך מסע צבאי. אבל אין ודאות שמדובר במסע לארץ ישראל... בתפילת שישק שנכתבה לאל אמון במקדשו בכרנך, וששרדה רק בחלקה, הוא מזכיר...תשלומים ששולמו "כאשר עשיתי זאת בתור המס שלך (– של אמון) מארץ חורו, אשר פנתה ממך". חורו הוא כינוי ארכאי לארץ כנען. [30]

לשתי התעודות הללו ולראיה הנסיבתית שעליה הסתמך מזר (– שהותו של ירבעם במצרים כבן חסותו של שישק) יש להוסיף את העובדה שירבעם יוצא משכם לפנואל. אם אכן יציאה זו היא מנוסה מפני התקרבותו של שישק לממלכת ישראל, יש בכך ראיה מסוימת לכך ששישק מחפש את ראשו של ירבעם. נראה כי מסע שכל מטרתו היא השגת שלל אינו מחייב את בריחתו של המלך מעיר בירתו. אף איש בושת ודוד ברחו למחניים מפני סכנה לראשם.

ולכך נוסיף עוד שיקול: הנקודות המזרחיות הרחוקות ביותר המוזכרות בכתובת שישק, אלו הערים פנואל ומחניים שעל נהר יבוק![31] מדוע חצה שישק את הירדן, ומה חיפש בפנואל? אפשר כי חיפש את ירבעם, אך כנראה שלא מצאו, שכן הלה המשיך למלוך עוד שנים רבות לאחר אותו מסע.

אם צודק מזר בהשערתו כי מסע שישק היה בין השאר מסע עונשין נגד ירבעם על כך שהעדיף את חובתו לעמו על פני נאמנותו לנותן חסותו המצרי לשעבר,[32] אפשר שכאן טמון ההסבר לשתיקתו של המקרא ביחס למסע שישק בארץ ישראל: התנהלותו של ירבעם שהביאה עליו את מסע שישק כעונש נגדו הייתה התנהלות ראויה, מתוך נאמנות לעמו, ועל כן אין המקרא חפץ להבליט מסע זה, ובוודאי שלא להציגו כעונש לירבעם על חטאותיו.[33]

 



[1] על הטעמים לבחירתו, ראה בסדרת העיונים 'חטאי שלמה ונבואת העונש' עיון ה1 תת-סעיף א.

[2] בסדרת העיונים שהוזכרה בהערה הקודמת עיון ה1 תת-סעיף ב שיערנו על סמך הכתוב בפרק י"א כי יציאתו של ירבעם מירושלים נועדה להמריד את בני שבטו כנגד שלמה, ובעקבות נבואת אחיה הוא נמנע מכך וברח למצרים מפני שלמה.

[3] ראה על כך בהרחבה בסדרת העיונים הקודמת 'פילוג המלוכה', עיון ג4 תת-סעיף ג.

[4] לדוגמה: פרעה ומשה (שמות י', כח-כט); אחאב ומיכיהו (מל"א כ"ב, כו-כט); אחזיהו ואליהו (מל"ב א').

[5] הטעם לכך הוא בכך שנבואת איש הא-לוהים מכוונת לעתיד הרחוק, בעת שיאשיהו יפעל להריסת המזבח בבית אל. באותו זמן, דורות אחדים לאחר חורבנה של ממלכת ישראל, כבר לא עמדו העגלים בבית אל ובדן, שכן מסתבר שנלקחו על ידי האשורים, ובאמת לא מצאנו שיאשיהו פעל כנגדם.

[6] ראה מל"ב י"ז, טז ושם כא-כג.

[7] אמנם חטא זה של ירבעם במינוי כהנים שאינם מבית לוי לא נזכר כלל בסיפור שבפרק י"ג (אף שהנבואה של איש הא-לוהים מכוונת נגד כהני הבמות), אולם בהזכרת חטא זה בפסוק לג נשמע ממילא, שהפולחן האסור על המזבח בבית אל נמשך גם לאחר הנבואה הקשה בפי איש הא-לוהים.

[8] המילים "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" אמנם מסמנות בדרך כלל פתיחה פורמלית לסיפור חדש, אך כאן נראה שכוונתן היא כמשמען, 'אחר האירוע המתואר בזאת'. והשווה למקרה דומה בבראשית ל"ט, ז.

[9] מבחינת התוכן: כפי שהזכרנו לעיל, תוכנם של פסוקים אלו כולל פרטים רבים שאין להם קשר עם הסיפור הבא בפרק י"ג. בנוסף, נושא הפסוקים הללו הוא ירבעם ואילו הסיפור שבפרק י"ג אינו עוסק בירבעם: נבואת איש הא-לוהים במקורה אינה מכוונת נגדו ואינה עוסקת בגורלו ובגורל ביתו, וירבעם משמש בסיפור הזה דמות משנית. מבחינה סגנונית נבדלות שתי היחידות זו מזו בצורה בולטת.  

[10] לדוגמה, אין ניכר בהם מבנה ברור, אין בהם עימות בין דמויות שונות, והפסוק הראשון (כה) אינו קשור להמשך הפסקה.

[11] ראה בסדרה 'חטאי שלמה ונבואת העונש' עיון ה3 הערה 4. הוספנו שם כי במלים "בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ" נרמז לירבעם, כי עיר הבירה שיבחר בה לא תהיה עיר נבחרת לה' כירושלים. דבר זה עולה מהשוואת הביטוי שבפי אחיה לדברים י"ב, כ-כא. ואכן, ערי הבירה של ירבעם שכם, פנואל ותרצה (ומאוחר יותר גם שומרון) לא שימשו מרכזים לעבודת ה'.

[12] מקומה של פנואל עולה בבהירות מסיפור יעקב בבראשית ל"ב: במעבר יבוק מצפון לדרום נאבק יעקב עם המלאך (שם כג-כו), ומיד לאחר מכן קורא יעקב את שם המקום 'פניאל' (שם לא), כלומר, דורש את שם העיר הסמוכה, שעליה נאמר בהמשך (לב) "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל".

[13] בעשא – ט"ו, כא ושם פסוק לג; אלה – ט"ז, ח ואילך; זמרי – ט"ז, טו; עמרי בתחילת מלכותו – ט"ז, כג.

[14] ראה ט"ז, כד ואילך.

[15] אף היא בסביבות נחל יבוק, ואף היא מוכרת מסיפור שיבת יעקב לארץ כנען – בראשית ל"ב, ב-ג.

[16] אף צאצא אחר לבית שאול – מפיבושת בן יהונתן – הוברח מן הגבעה ביום מפלת שאול בגלבוע אל עבר הירדן המזרחי, והוסתר (מפני הפלישתים) בעיר לו דבר – ראה שמ"ב ד', ד וט', ד.

[17] בפרק י"ד, ל נאמר "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים", ובפרק ט"ו, ז נאמר "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּם (– בן רחבעם) וּבֵין יָרָבְעָם". בדהי"ב י"ג מסופר בהרחבה על מלחמה גדולה בן אבים לירבעם "בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם", שבה ניצח אבים, ואף הרחיב את צפון ממלכתו על חשבון השטחים שבדרום ממלכת ירבעם. אולם אין נראה הדבר, שמפני מלחמת הממלכות האחיות יהודה וישראל, מלחמה שנמשכה דורות אחדים, ברח ירבעם משכם אל פנואל. ואם אכן הלחץ מיהודה גרם לו לברוח, מדוע שב  לאחר מכן לתרצה? הרי מלחמה זו נמשכה כל הימים.

[18] מקבילה מורחבת לסיפור עליית שישק על ירושלים נמצאת בדהי"ב י"ב, ב-יב.

[19] נדב נאמן, 'מסע שישק לארץ ישראל בראי הכתובות המצריות, המקרא והממצא הארכיאולוגי', ציון סג, תשנ"ח, עמוד 248.

[20] שם עמוד 261.

[21] לפי המספור המקובל במחקר זהו היישוב מספר 23 בכתובת.

[22] כך כתב נאמן בעמוד 262 במאמרו: "הצבא המצרי נמנע באופן מכוון מלהיכנס אל חבל ההר, פרט למסע לאורך ציר בית חורון שהגיע לאזור שמצפון לירושלים... יחידות צבא מצריות מיעטו להיכנס לחבל ההר המרכזי."

[23] שם עמודים 269-270.

[24] עלייתו של שישק על ירושלים נתפסת שם כעונש: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּה'" (דהי"ב, י"ב ב). הצלת ירושלים מידי שישק מתוארת שם כתוצאה של כניעת רחבעם ושרי יהודה בעקבות נבואת שמעיה, אך העונש לא בטל לגמרי והתבטא בלקיחת האוצרות בידי שישק.

אף בספר מלכים נרמז אולי קשר של סיבתיות דתית בין "וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי ה'..." (י"ד, כב-כד) לבין תיאור עליית שישק מיד לאחר מכן (שם כה).

[25] הסברו של נאמן ושל חוקרים נוספים, כי מחבר ספר מלכים כתב את ספרו דורות רבים לאחר האירועים הללו, ולא ידע כלל על מסעו של שישק בממלכת ישראל, אינו נראה לנו מסיבות אחדות.

[26] עמודים 264-267.

[27] המאמר התפרסם בקובץ 'היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא' הוצאת 'מערכות' תשכ"ד עמודים 182-189, והדברים המצוטטים למעלה באים שם בעמוד 186.

המאמר חזר והתפרסם בספר 'כנען וישראל – מחקרים היסטוריים', ירושלים תשל"ד עמודים 234-244 והציטוט שם עמוד 240.

[28] מלחמות כנגד בן חסות, שעם עלייתו לגדולה פנה עורף למיטיבו לשעבר, היא תופעה נפוצה. זה היה טיבה של מלחמת הפלשתים בדוד, בראשית מלכותו על כל ישראל בירושלים (שמ"ב ה', יז-כה), לאחר שבעת בריחתו מפני שאול היה דוד בן חסותו של אכיש מלך גת (שמ"א כ"ז).

[29] "אין בסיס של ממש לכל ההנחה על מגמת ענישה ועל פגיעה מכוונת באחת משתי הממלכות" (נאמן, עמוד 267).

[30] נאמן, עמוד 264.

[31] לפי המִספור המקובל, מחנים היא מספר 22 ופנואל מספר 53. ישנם ספקות רבים ביחס למסלול מסעו של שישק, ולדעת נאמן אין לדבר כלל על מסלול שיטתי, אלא משהגיע שישק למגידו חנה בה עם מטהו, וכוחות צבא נשלחו ממנה לאזורים שונים של הארץ (עמוד 261). ברם מזר וחוקרים אחרים ניסו לשרטט תוואי מסע הגיוני. מן המפה שמשרטט מזר (עמוד 185 בספר 'היסטוריה צבאית', ראה הערה 31), נראה כאילו מטרת המסע הייתה הערים שעל נחל יבוק, ומשהגיע לשם החל במסעו חזרה דרך בית שאן ועמק יזרעאל אל שפלת החוף.

[32] ראה בקשר לכך את מאמרו של יהודה אליצור ז"ל 'פלישת שישק במקרא: היסטוריוגרפיה נבואית מול מציאות', ישראל והמקרא, עמודים 152-156.

[33] כדאי גם לשים לב לדבריו של נדב נאמן בסיום מאמרו:

יש להניח שהמסע המצרי היה כרוך באבדן ניכר של רכוש, אבל ספק אם השאיר אחריו שובל ארוך של חורבן והרס...היישובים  במרכז הארץ ובצפונה, התגברו על המשבר, ועד מהרה התאוששו והמשיכו להתפתח. אף ייתכן שהמסע האיץ את צמיחת ממלכת ישראל, בשל הלקח שנלמד על חשיבותו של הליכוד והגיבוש הפנימי, ועל הצורך בביצור ובהקמת צבא קבע. דומה אפוא שמסע שישק היה אפיזודה חולפת בדברי ימיהן של ממלכות ישראל ויהודה, ולא הותיר חותם עמוק על התפתחותן בשנים שלאחר מכן.

אולם בניגוד לחוסר ההבלטה של מסע שישק ותוצאותיו בממלכת ישראל, דווקא בממלכת יהודה מבליט המקרא את החותם שהותיר מסע שישק: ריקון אוצרות המקדש בירושלים הוא הנזק שמעוניין המקרא להבליט, מפני משמעותו הדתית הסמלית – ירידת בית דוד בדורו של רחבעם, וביטול חלק מן ההישגים של דוד ושלמה כעונש על חטאי שלמה.