שיעור 15 - תולדות השראת שכינה (ו) - הר המוריה והעקדה (א)

  • הרב יצחק לוי

תולדות השראת שכינה (ו): הר המוריה והעקדה (א)

בשיעור הקודם בחנו את עבודת ה' של אברהם אבינו עם כניסתו לארץ בבניית המזבחות ובקריאה בשם ה'. בשיעור זה ברצוננו להתבונן בגילוי השכינה השביעי שזכה לו אברהם אבינו, עקדת יצחק, ולגעת בכמה סוגיות הקושרות מעשה זה להר המוריה ובמשמעותו של קשר זה לדורות.

השיעור על שני חלקיו כבר הובא בזמנו בשיעורינו על ירושלים המקראית לשנת ה'תשס"ה (שיעורים 9-10) - מלבד פרק א של השיעור הנוכחי, שהוא חדש. חלק א עוסק בפרשת העקדה כרמז למקדש העתידי שיקום בהר המוריה, ומשווה אותה לשתי פרשות נוספות שבהן מתגלה מקום המקדש. חלק ב ידון בהיבטים נוספים של הנושא.

לשם הנוחות נביא תחילה את פרשת העקדה (בראשית כ"ב, א-יט) במלואה (הציטוטים בהמשך יהיו ללא הפניות):

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים: (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ: (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה: (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: (יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: (יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

א. ייחודה של העקדה כעליית מדרגה בעבודת ה' של אברהם אבינו

ראינו בשיעור הקודם כי לאורך הליכתו בארץ בנה אברהם מיזמתו מזבחות במקומות שונים וקרא בשם ה'. נפתח, אם כן, בכמה היבטים המייחדים את העקדה לעומת עבודת ה' של אברהם אבינו לפניה.

1. הניסיון הראשון והניסיון האחרון

עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו בימי חייו. ברם, דמיון מיוחד יש בין הניסיון הראשון ובין הניסיון האחרון:

וַיּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (שם י"ב, א).

קַח נָא... אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

מלבד הצירוף "לֶךְ לְךָ", המופיע במקרא בשני מקומות אלו בלבד, בולטים גם כמה קווי דמיון נוספים. ראשית, בשני המקרים נצטווה אברהם ללכת למקום שאינו ידוע מראש, אלא ה' עתיד להראותו לו - דבר המחייב את אברהם לאמונה ומסירות גדולה. שנית, בשני הציוויים נתבע אברהם לוותר על העולם המוכר לו עד כה: בניסיון הראשון - לעזוב את מולדתו, בית אביו, משפחתו ותרבותו ולהתנתק ניתוק גמור מעברו; ובניסיון האחרון, לוותר על ההבטחה המפורשת "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם כ"א, יב) ועל כל הדרך המוסרית והחינוכית בה צעד עד אז - "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אין זה מקרה, אם כן, שניסיונות אלו מהווים את המסגרת לניסיונותיו של אברהם, באופן המחדד מאוד את המעבר מארץ ישראל כולה אל מקום המקדש.[1]

הדמיון בין הניסיונות הביא את חז"ל לשאול:

אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב 'לך לך' - אין אנו יודעין איזו חביבה: אם הראשונה או השניה? מן מה דכתיב 'אל ארץ המוריה' הוי: שניה חביבה מן הראשונה.

כלומר: המבחן הנדרש בעקדה גדול יותר מן הדרישה ללכת אל ארץ ישראל - כנראה מפני שבניסיון העקדה נסוג כביכול הקב"ה מן ההבטחות שהבטיח הוא עצמו.

2. ציווי ובחירה

את המזבחות הקודמים בנה אברהם מיזמתו, ובמקומות בהם בחר הוא להתעכב; כאן מצטווה אברהם ללכת למקום מסוים, "אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה", ושם להעלות את יצחק לעולה.

3. מזבח וקרבן

בניגוד למזבחות שבנה לפני העקדה, שבהם - כפי שראינו בשיעור הקודם - אין נזכרים קרבנות, כאן בונה אברהם מזבח ומקריב עליו קרבן בפועל. המזבח והקרבן במקום זה מבטאים את שלמות הזיקה לקב"ה.

4. הקרבן - חליפי האדם

האיל שהקריב אברהם בעקדה הנו תחליף לקרבן אדם, דהיינו, להעלאתו של יצחק על גבי המזבח, כפי שאמור היה להיות מעיקר העניין. הדבר תואם היטב את תפיסתו העקרונית של הרמב"ן (בפירושו לויקרא א', ט) באשר לקרבנות בכלל, ולפיה אמור בעצם האדם להיות קרב על המזבח, והקב"ה מאפשר לו להקריב בעל חיים כתחליף. הנה קטע מדבריו בעניין:

כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכֹפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו...

במובן זה, העקדה היא הדגם הראשון, והדגם בכלל, לקרבן עולה, העולה כליל לה', וכל מהותו - הקרבת בעל חיים במקום האדם. וכדברי המדרשים:

'וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו'. רבי בנאי אמר, אמר לפניו: רבון העולם, הוי רואה דמיו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני, אימוריו כאילו אימוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן: הרי זו תחת זו, הרי זו תמורת זו, הרי זו חלופי זו - הרי זו תמורה.

רבי פנחס אמר, אמר לפניו: רבון העולמים, הוי רואה כאלו הקרבתי את יצחק בני תחלה ואחר כך הקרבתי את האיל הזה תחתיו, היך מה דאת אמר 'וימלוך יותם בנו תחתיו' (מל"ב ט"ו, ז) (בראשית רבה נו ט).

'זאת תורת העולה' (ויקרא ו', ב), ומהו עולה? אלא שהיא עולה לפני הקב"ה ומכפרת על עונותיהם של ישראל. כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר', ומהו אחר? אלא אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות ליצחק בנו לעולה, ושלח לו האיל. אמרו חכמים כי מששת ימי בראשית נברא האיל להעלותו עולה תחת יצחק, וזה שכתוב 'והנה איל אחר וגו', ויקח את האיל' וגו'. שם הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד (תנחומא צו יג).

קרבן עולה בכלל, וקרבן זה בפרט, מבטאים את תכלית מסירות הנפש הגמורה: את ההתמסרות המוחלטת לקב"ה, מבחינה מעשית ומבחינה רוחנית-מהותית כאחד.[2]

ב. מעשה העקדה -

רמז למקדש העתידי במקום

במובנים רבים מאוד, פרשת העקדה היא המקום הראשון בתורה (לאפוקי הרמזים בתיאור גן העדן) שנזכרת בו מהותו העתידית של המקדש, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים":

- בראש ובראשונה: עצם הציווי להקריב עולה במקום שישמש בעתיד כמקום ההקרבה הבלעדי.

- הבחירה הא-לוהית במקום - "אשר אֹמר אליך". מובן שלא היה נגרע דבר ממסירות הנפש של אברהם לו העלה את יצחק לעולה באזור באר שבע, ובכל זאת הוא נצטווה ללכת למקום מסוים ביותר, שאותו בחר ה'.

- זהו המזבח הראשון בהר המוריה שהתורה מספרת עליו. חז"ל, ובעקבותיהם הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ב), יודעים לספר כי במקום הזה הקריבו את קרבנותיהם גם אדם הראשון, קין והבל ונח - מסורת המדגישה את היות המקום מקום נבחר להקרבת הקרבנות.[3]

- התגלותו של נושא היראה במעשה העקדה - "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" - קשורה באופן מהותי להר המוריה ולמצוות מורא מקדש.

- ההתגלות הא-לוהית של המלאך במקום זה דווקא רומזת לסגולתו ולייחודו.

- העלאת האיל תחת יצחק הינה דגם לקרבנות בכלל: הקרבת בעלי חיים במקום החוטא עצמו (כדלעיל).

- לשון התורה "אשר יֵאמר היום בהר ה' יֵראה" רומזת בבירור לעלייה העתידית לרגל אל המקום הזה, ככתוב: "שלוש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבֻעות ובחג הסֻכות ולא יֵראה את פני ה' ריקם" (דברים ט"ז, טז; וראה גם שמות כ"ג, יז; ל"ד, כג).[4]

יסודות הלכתיים רבים קשורים במעשה העקדה, ונזכיר כמה מהם:[5]

- הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"א) מזהה את מקום המזבח, שהוא "מכוון ביותר", כמקום מזבח העקדה.

- המקדש והתפילה בו מכוונים לרוח מערב, שבה קודש הקודשים, ולדעת הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ג פרק מה) דבר זה נקבע כבר על ידי אברהם, בקדשו את הר המוריה בזמן העקדה.[6]

- במקדש היו עוקדים את טלה התמיד "יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם" (תמיד לא ע"ב).

- העצים הראויים להקרבה ואופן סידור עצי המערכה נלמדים גם כן מהעקדה. על הפסוק "ויבקע עצי עֹלה" כותב מדרש הגדול "עצים הראויין לעולה", ואת עריכת העצים בעקדה (פס' ט) הוא משווה לעריכת העצים על המזבח: "כתיב הכא 'ויערך' וכתיב להלן 'וערכו עצים על האש' (ויקרא א', ז)".

נוכל אפוא לסכם כי העקדה מהווה תשתית למקדש הן בהיבטים הרוחניים הן בהיבטים ההלכתיים המעשיים.

ג. ההקבלה בין מעשה העקדה להתגלות בגורן ארוונה היבוסי

קיימת הקבלה ברורה ומקיפה בין מעשה העקדה לבין פרשת המפקד וההתגלות שבאה בעקבותיו בגורן ארוונה (הוא ארנן) היבוסי, המתוארת בשמ"ב כ"ד ובדה"א כ"א. נבחן את ההקבלות ואת הניגודים וננסה להבין את משמעותם. אך קודם לכן, הבה נראה את פרשת המפקד (מובאת כאן מדה"א כ"א - כ"ב, א):

(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל: (ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם: (ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: (ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב: (ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱ-לֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד:

(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר: (י) לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יא) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר ה' קַבֶּל לָךְ: (יב) אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב ה' וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ ה' מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר:

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל: (יד) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טו) וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי:

(טז) וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם: (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱ-לֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה' אֱ-לֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה:

(יח) וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי: (יט) וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם ה': (כ) וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים: (כא) וַיָּבֹא דָוִיד עַד אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה: (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל אָרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה' בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: (כג) וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל דָּוִיד קַח לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לַה' וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם: (כה) וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת: (כו) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה:

(כז) וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ: (כח) בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם: (כט) וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן: (ל) וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה':

(א) וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל:

1. ההקבלות

- בחירת מקום המשמש כמקום התגלות והשראת שכינה - הר המוריה.

- בניית מזבח במקום.

- הקב"ה הוא שבוחר במקום ומראה אותו לאדם: אצל אברהם - "על אחד ההרים אשר אֹמר אליך... וירא את המקום מרחֹק"; אצל דוד - גד הנביא הוא שמורה להקים את המזבח בגורן ארוונה היבוסי.

- הקרבן המקורי נמנע בעקבות מעורבות של מלאך: אצל אברהם קורא מלאך ה' "אל תשלח ידך אל הנער"; אצל דוד אומר ה' למלאך המשחית "רב, עתה הרף ידיך".

- בשתי הפרשיות מופיעות שתי הנהגות א-לוהיות - בשם א-להים ובשם ה': הציווי על העקדה ניתן בשם א-להים, ואילו מי שמונע את אברהם מלשחוט את יצחק מכונה "מלאך ה' "; במפקד נשלח המלאך המשחית בשם א-להים, אך עצירתו מתוארת בשם ה' (והוא עצמו מכונה שם "מלאך ה' ").

- הראייה (הן פיזית הן במובן של בחירת המקום) והיראה תופסות מקום משמעותי בשתי הפרשיות, ובפרט ההקבלה:

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה.

וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא... כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'.

- בשתי הפרשיות באה ההתגלות הא-לוהית וגילוי המקום בעקבות מסירות נפש: אברהם מוכן למסור את נפש בנו ולהעלותו לעולה; דוד מוכן למסור את נפשו ואת נפש בית אביו.

- הצלת זרע אברהם וזרע דוד ובית אביו עם הקרבת התחליף על גבי המזבח: אצל אברהם - העלאת האיל; אצל דוד - העולות והשלמים.

- בשתי הפרשיות תופס עניין הזרע מקום מרכזי: אצל אברהם - ברכה לזרעו ולכל גויי הארץ בעקבות מעשהו; אצל דוד מנסה יואב למנוע את המפקד מחשש לפגיעה בעם, כפי שאכן קורה בפועל כעונש על המעשה.

- הברכה בסוף: אברהם נתברך "כי ברך אברכך... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ"; ודוד נתברך על ידי ארוונה "ה' אֱ-לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ" (שמ"ב כ"ד, כג).

- הצטיידות בצורכי ההקרבה: אצל אברהם - לקיחת עצי עולה, אש ומאכלת; אצל דוד - הבקר לעולות והמוריגים לעצים והחטים למנחה.

- אברהם אוחז את המאכלת, המלאך אוחז חרב.

- הניסיון: ה' מנסה את אברהם, דוד מוסת למנות את ישראל.

בין שתי הפרשות יש הקבלות לשוניות רבות:

- לשונות ראייה (ראה לעיל)

- "וישלח אברהם את ידו" - "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ" (שם, טז)

- "ביום השלישי" - "שלשת ימים"

- "וישכם אברהם בבֹּקר" - "ויקם דוד בבֹּקר" (שם, יא)

- אזכור באר שבע בחזרת אברהם ובמפקד יואב

- אברהם מזכיר השתחוויה בדבריו אל הנערים, ארוונה משתחווה לדוד

- העצים לעולה

- "וירא והנה איל... ויעלהו לעֹלה תחת בנו" - "ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו".

2. ההקבלות הניגודיות וההבדלים

פרשת העקדה

פרשת המפקד

ניסיון

הסתה

אין חטא[7]

חטא המפקד

אברהם מוכן למסור את בנו

בעקבות נגיפת 70,000 איש מבקש דוד "תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה"

המלאך מונע את הפגיעה ביצחק

המלאך הוא שמכה, והקב"ה אומר לו "הרף ידך"

ברכה של ריבוי זרע

פגיעה בריבוי הזרע

המקום מתגלה מכוח עמידה בניסיון ומסירות נפש

המקום מתגלה בעקבות המגפה ומסירות נפש

שלושת הימים הם משך ההליכה להר המוריה

שלושת הימים הם העונש לאחר המעשה

אברהם רואה את המקום מרחוק

דוד רואה את המקום לאחר העונש, בעמדו אצל הגורן

אברהם לא חיפש את המקום; הוא נצטווה ללכת לשם וראה אותו

דוד חיפש את המקום ומסר נפשו על כך, אך המקום נתגלה לו רק בעקבות המגפה

3. משמעות ההקבלות

משמעות ההקבלות היא בראש ובראשונה העיקרון "מעשה אבות סימן לבנים". אברהם אבינו גילה את המקום, והמקום נבחר על ידי הקב"ה בעקבות מסירות הנפש של אברהם. במעשיו הראה אברהם אבינו את הדרך לבניו הן במסירות הנפש הן בגילוי המקום. ואכן, מעשיו של דוד מקבילים למעשי אברהם הן בתוכנם (מסירות הנפש, בניין המזבח והקרבת האיל, ההתגלות הא-לוהית) הן בכך שבעקבותיהם נתגלו המקום ובחירתו.

בשתי הפרשיות התוצאה היא גילוי המקום: השראת שכינה, ובסופו של דבר - בניין המקדש. ההבדלים היסודיים ביניהן הם בדרך ההגעה למקום, בסיבות ובמגמות.

אברהם אבינו מתעלה בעקדה התעלות רוחנית אדירה, תוך ויתור לכאורה על הבטחה, על דרכו המוסרית ועל עולמו הרוחני, ומתוך יראה ואהבה עליונות וענווה מוחלטת. בעקבות זאת נשבע לו ה' ומברך אותו בריבוי הזרע ובהצלחתו, ומכוח אלה - בברכת כל גויי הארץ.

לדוד, עם כל כיסופיו האדירים ועינוייו למציאת מקום המקדש (כמתואר בתהילים קל"ב), מתגלה המקום דווקא בעקבות חטא המפקד (הגם שנבע מהסתה), ששורשו בגאווה שבשליטה על צבא גדול ועצום; רק מכוח המגפה הנוראה בעם (70,000 איש) מגיע דוד לנכונות גמורה למסירות נפש וביטול מוחלט שלו ושל שושלת בית אביו (דהיינו: של המשך מלכותו), וזוכה לגילוי המקום. בפרשה זו (כבפרשות נוספות) מתגלה דוד כבעל תשובה שלמה, ומסירות הנפש, היראה והענווה שהביאו לגילוי המקום במקרה זה נובעות מתשובה גדולה ומקבלת אחריות בעקבות החטא (שלא כבאברהם, שגילה מידות אלו כבר מלכתחילה).

בשתי הפרשות מתגלה לבסוף מקום המקדש והשראת שכינה בעקבות מסירות נפש גמורה, יראה ואהבה וענווה. ההבדל הוא בגורם להופעתן של אותן מידות: האם היו כבר מתחילה, או שמא באו רק בעקבות נגף. ואפשר שכך הדברים גם לדורות: לגילוי המקום דרושה מסירות נפש, והמקום - בעזרת ה' יתגלה; אך מסירות הנפש יכולה לבוא מלכתחילה, מתוך הבנה שקרבת א-לוהים דורשת מסירות אינסופית, או ח"ו מכוח מחיר נורא של נגף - שבסופו של דבר יחייב אף הוא מסירות נפש.[8]

ד. ההקבלה בין העקדה בהר המוריה לבין ההתגלות ליעקב בבית אל

התורה רומזת לקשר התוכני בין שתי הפרשות,[9] והסיבה ברורה: בשתי הפרשות תוכן ההתגלות הוא בעצם מקדש, אלא שאצל יעקב זהו המקום המקודש לאבות, ואילו אצל אברהם - המקום המקודש גם לבנים, לדורות.[10] נראה תחילה את הפרשה עצמה (בראשית כ"ח, י-כב):

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

1. ההקבלות[11]

- קדושת המקום מתבררת בעקבות התגלות א-לוהית ישירה והופעת מלאכים.

- ההתגלות היא בשם א-להים ובשם ה' גם יחד.

- ברכת הזרע - ומכוחו ברכת גויי הארץ וכל משפחות האדמה.

- בשתי הפרשיות עולה יסוד היראה בעקבות ההתגלות וכחלק ממנה.

- הדגשת המילה "מקום", הרומזת למשמעותם המיוחדת של הר המוריה ובית אל.

- קריאת שם למקום בעקבות ההתגלות: "ה' יִראה", "בית אל".

- השכמה בבוקר.

2. ההבדלים

פרשת העקדה

פרשת ההתגלות בבית אל

הר המוריה

בית אל (ששמה לראשונה לוז)

"והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים"

"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"

מזבח

מצבה

איל לעולה

יציקת שמן

לאחר קריאת שם המקום באה הערת התורה "אשר יאמר היום בהר ה' יֵראה"

בעקבות קריאת שם המקום נודר יעקב: "...והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים "

גילוי המקום בא בעקבות ניסיון ייחודי עצום ומסירות נפש עילאית

גילוי המקום בא בדרכו של יעקב לחרן

3. משמעות ההקבלות וההבדלים

ההקבלה התוכנית העיקרית היא קדושתם של שני המקומות וההתגלות המיוחדת בהם. בשתי הפרשות עולים כל המאפיינים של מקדש (קדושת המקום וקריאתו בשם, התגלות, יסוד היראה, עבודה בעקבות ההתגלות).

ההבדל העיקרי הוא זהות המקום[12] וייעודו: בית אל, המקדש הטבעי של האבות, לעומת ירושלים - המקדש הבחירי של הבנים.

בהקשר זה מעניין הניסוח השונה של ברכת הזרע: אצל אברהם "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", ואילו אצל יעקב - "כעפר הארץ". אצל אברהם, בהר המוריה - המקום שעתיד להיות מקום השראת שכינה לעולם - מבטא דימוי הזרע את החיבור השלם בין שמים לארץ, מן הכוכבים ועד החול. אצל יעקב, במקדש האבות, מצטמצם הדימוי לעפר הארץ: לצד הגשמי והטבעי של עבודת ה', המופיע אצל האבות.

לאור זאת מובן מדוע בונה אברהם בהר המוריה מזבח, שיהיה דרך העבודה העיקרית של עם ישראל במקדש הקבוע, בעוד שיעקב לוקח את האבן ושם אותה מצבה - צורת עבודה טבעית יותר, האהובה על האבות אך אסורה על הבנים (דברים ט"ז, כב). גם בהקשר זה מבטא יעקב את המציאות הטבעית הראשונית והזמנית, בעוד שאברהם מבטא את המציאות הקבועה והנצחית.[13]

למעשה, יש כאן ביטוי גם להבדל בין אברהם ויעקב עצמם. בחינת בית אל תתגלה בתקופת האבות עצמם, שבה יתקיים במקום מקדש, ויעקב ישוב אליו (פרק ל"ה); ובהמשך היא תתגלה בגבול בנימין ואפרים, בני רחל - אשתו האהובה של יעקב (שראה ביוסף את בכורו ממשיכו, ונתן לו נחלה כפולה בארץ ישראל). הבחינה שרואה אברהם, לעומת זאת, תתגלה בשלמותה בירושלים בהר המוריה: במקום המחבר את יהודה ובנימין, את לאה ורחל.

סיכום

ראינו כי פרשת העקדה מהווה למעשה את האזכור הראשון בתורה למקדש, למקומו ולאופיו, וכי היא רומזת בתוכנה לשתי התגלויות עתידיות של מקום מקודש: ההתגלות ליעקב בבית אל, המבטאת את הבחינה הטבעית והזמנית של עבודת ה' על ידי האבות; וההתגלות לדוד בהר המוריה, המבטאת את הבחינה הבחירית של עבודת ה' הקבועה של הבנים.[14]



[1] זהו נושא רחב ומקיף, הקשור, בין היתר, בעניין מעגלי הקדושה בארץ בכלל (כלים פ"א משניות ו-ט), ביחס בין מלכות ומקדש, בהבדל בין היתר התבואה החדשה בכל ארץ ישראל על ידי העומר ובין היתרה במקדש על ידי שתי הלחם, ועוד. אלו שני מעגלים שונים המשלימים זה את זה, וכמובן, לא נוכל להרחיב על כך במסגרת זו.

[2] בכך יש בוודאי גם רמז להוויה הקבועה של הקרבנות במקדש העתידי במקום. הקדמנו נושא זה בגלל ההשוואה למזבחות הקודמים, שבהם אין הקרבה בפועל.

[3] התורה עצמה אינה מספרת כלל כי אדם הראשון הקריב קרבן; בפרשת קין והבל אין התייחסות למקום ההקרבה; ובאשר לנח, פשטי הכתובים מורים כי הקריב בהרי אררט.

[4] ספורנו מפרש את המילים "אשר יֵאמר היום בהר ה' יֵראה" כך: "המקום שבו ישראל אומרים ביום כתיבת התורה ש'בהר ה' יֵראה' - כאשר יגלה אותו הא-ל יתברך, כאמרו 'והיה המקום אשר יבחר' (דברים י"ב, יא), וזה היה בימי דוד - אותו המקום קרא אותו אברהם 'ה' יִראה' ". לפי פירושו, "היום" היינו: יום כתיבת התורה.

שאלה מעניינת בהקשר זה היא עד כמה ידע אברהם בעצמו שמקום זה ישמש בפועל כמקום המקדש. שאלה זו תלויה בהבנת המילים "ה' יראה" ובהבנת המילה "היום". במדרש הגדול (בראשית כ"ב, יד ד"ה אשר יאמר היום) מובאת דעה שאברהם אכן ידע זאת: "מגיד הכתוב שכבר ידע בו אברהם אבינו שהוא בית עבודה לדורות. וכן את מוצא שלא נעצרה מגפה מישראל בימי דוד אלא בזכות בית המקדש דכתיב 'וכהשחית ראה ה' וינחם' (דה"א כ"א, טו). מאי 'ראה'? ר' יוחנן אומר: בית המקדש ראה, שנאמר 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' ".

[5] הרחיב על כך הרב י' אריאל, מחזור המקדש לראש השנה, עמ' 53-52. כאן מובאת בקיצור נמרץ תמצית הדברים.

[6] זוהי סוגיה רחבה ומעניינת, הראויה לשיעור בפני עצמו. נזכיר רק כי בסוגיה בבבא בתרא כה ע"א מובאים שני נימוקים לכך: א. שלא כעובדי עבודה זרה, המשתחווים מזרחה לשמש (ולפי זה אין חשיבות למערב דווקא, ומה שחשוב הוא רק להימנע מתפילה מזרחה); ב. נאמר (נחמיה ט', ו) "וצבא השמים לך משתחוים", כלומר, בעלוֹתם במזרח משתחווים גרמי השמים לקב"ה - ונמצא אפוא ששכינתו במערב.

הרמב"ם (במורה הנבוכים שם) מזכיר סוגיה זו, אך הוא מדגיש ביותר את ייחודו של המערב דווקא - כניגוד לעבודה זרה: "וטעם הדבר לדעתי כיון שהיתה ההשקפה המפורסמת בעולם אז עבודת השמש ושהיא האלוה, ואין ספק שהיו כל בני אדם פונים למזרח, ולפיכך פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי שיהו אחוריו לשמש".

[7] למעט הבנת רשב"ם (בראשית כ"ב, א), שאברהם נענש בעקדה על כריתת הברית עם אבימלך.

[8] בספרו עוז מלך הקדיש הרב אריאל פרק להשוואה זו (עמ' 249-246). הבנה זו תואמת כמובן את תפיסת הרמב"ן, שלפיה (וכן איתא במדרש תהילים י"ז) הנגף בא בגלל התרשלותו של העם בדרישת מקום המקדש. נרחיב על כך בע"ה בשיעור שיעסוק במפקד ובתוצאותיו.

[9] חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ה ועוד) מזהים (בדרכים שונות) את בית אל זו עם הר המוריה. אנו, על דרך הפשט, מזהים את ההתגלות ליעקב בלוז היא בית אל שבצפון נחלת בנימין (המזוהה במקום הנקרא כיום בורג' ביתין).

[10] בחלק מן הדברים עסקנו בשיעורים על הדרך לירושלים בשנת ה'תשס"ה (שיעורים 1-3). הקבלה זו היא חלק מהקבלה כללית יותר בין בית אל לירושלים, שעליה נרחיב בע"ה בשיעור על נחלת בנימין.

[11] אנו נדגים כאן את ההקבלות וההבדלים על פי ההתגלות הראשונה בבית אל. ברם, יש לדעת כי קיימות הקבלות רבות גם בהתגלות השנייה ליעקב בבית אל, בשובו מחרן (בראשית ל"ה, א-טו): הוא מצטווה לבנות מזבח לא-ל הנראה אליו בברחו מפני עשו אחיו; ה' נראה אליו ומברך אותו בברכת הזרע והארץ; ויעקב מציב מצבה, נוסך עליה נסך ויוצק עליה שמן, וקורא את שם המקום בית אל.

[12] ההבדל בין המקומות שב ועולה במשמעויות העתידיות שלהם: בית אל תשכון בגבול אפרים ובנימין ויוצב בה עגל; ואילו ירושלים תימצא בגבול בנימין ויהודה, ובה ייבנה להבדיל בית המקדש.

[13] מעניין לבחון אם הבדל עקרוני זה מתבטא גם בסוגי הקרבן: איל לעולה לעומת יציקת שמן, הרומזת לנסכים. לרעיון זה יש תימוכין בדיני הקרבנות לדורות, שאז מופיעים הנסכים כנלווים לעבודת הקרבנות, שהיא העיקר, ואכמ"ל.

[14] יש בדברינו כאן השלמת מה והרחבה לשיעורינו על הדרך לירושלים (ראה הערה 10).