שיעור 18 - הקרבנות האסורים בהקרבה - מבנה ומשמעות (א)

  • הרב אליהו שי

הקרבנות האסורים בהקרבה - מבנה ומשמעות (א')[1]

טביעות אצבע

אחד העקרונות המתודולוגיים עליו עמדנו מספר פעמים בעבר הוא 'טביעת אצבעותיו של העורך'. כלומר, מעבר לליבון הדרשות עצמן לגופן, ניסינו להתבונן בהן גם ב'מבט על': האופן בו הן סודרו ונערכו יחד על ידי עורך המדרש. לפני עורך המדרש ישנו מאגר של דרשות, מתוכו הוא מלקט דרשות שונות ומסדר אותן על סדר הפסוקים. נוכחנו לראות, שבאופן שבו העורך מסדר ומעצב את חוליות היסוד הוא לא אחת גם טובע להן משמעות נוספת, חדשה. בדיקה יסודית מראה שלעיתים העורך מותיר אחריו רמזים ו'טביעות אצבע' למעשה העריכה שלו, אותם אנו מנסים לחשוף.

עיקרון מתודולוגי זה ניתן ליישום בדרשות רבות שאנו לומדים: לאחר שסיימנו ללמוד את הדרשות עצמן לגופן, ננסה להתבונן על היחידה כולה במבט כולל יותר, ולחפש את 'טביעות אצבעותיו של העורך', ולעמוד על משמעותן.

בשיעור זה ננסה לבחון את אופן סידורה של פרשה מסויימת בספרא. לא נעסוק בדרשות עצמן, הזוקקות ליבון והעמקה רבה, אלא נדון בהן מנקודת מבט כללית יותר - הזיקה המבנית ביניהן. מתוך כך יתבארו לנו גם כמה תופעות מעולמו של מדרש ההלכה.

המקורות

בפתיחת ספר ויקרא מצוה התורה:

"(א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור:
(ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם,
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.
(ג) אם עולה קרבנו, מן הבקר זכר תמים יקריבנו..." (ויקרא א, א-ג)

פסוקים אלו נדרשים בספרא (דיבורא דנדבה פרשה ב'):

(ז) 'מן הבהמה' להוציא את הרובע ואת הנרבע,
והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח,
הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח?
הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח.
(ח) לא, אם אמרת כשחרש שור עם החמור שאינן חייבי מיתה תאמר ברובע ונרבע שכן חייבין מיתה?
טול לך מה שהבאת, אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין?
אמר רבי ישמעאל, הריני דן: ומה אם בעל מום שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה,
הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלת מן האכילה אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה?
אמר לו רבי עקיבא: לא, אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי? הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מעל גבי המזבח!
תלמוד לומר מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע.
(ט) 'מן הבקר' להוציא את הנעבד,
והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין, פסולין מעל גבי המזבח,
נעבד שצפויו איסורין אינו דין שיפסל מעל גבי המזבח?
או חילוף: ומה אתנן ומחיר שהן אסורין על גבי מזבח צפוייהן מותרין,
נעבד שהוא מותר אינו דין שיהו צפוייו מותרים?
אתה ביטלת לא תחמד כסף וזהב עליהם ואני אקיימנו לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך בדבר שאין בו רוח חיים,
אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהו צפוייו מותרין?
תלמוד לומר 'מן הבקר' להוציא את הנעבד.
(י) וכשהוא אומר 'מן הבקר' למטן (=פסוק ג) שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה,
והלא דין הוא: ומה אם בעל מום שהוא מותר בחולין פסול מעל גבי המזבח,
טריפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?
חלב ודם יוכיחו שהן אסורים בחולין וכשרין על גבי המזבח,
לא אם אמרת בחלב ודם שהן מדבר מותר, תאמר בטרפה שכלה אסורה?
מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח,
לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה,
והואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תפסל מעל גבי המזבח?
הא אם השבתה וכשהוא אומר מן הבקר למטן שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה.
(יא) 'מן הצאן' להוציא את המוקצה,
'ומן הצאן' להוציא את הנוגח,

אמר רבי שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח, ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע?
לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע:
רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון,
נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.
יש ברובע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין ברובע רובע בין שלו בין של אחרים אסור, נעבד שלו אסור של אחרים מותר,
רובע צפוייו מותרין ונעבד צפוייו אסורין,
לפיכך צריך הכתוב לומר את כלם.

הפסולים להקרבה

בפרשה זו, הדרשנים דנים ברשימת סוגי הקרבנות הנזכרים בפסוק, וממעטים באמצעותה סוגים אחרים של קרבנות שאינם ראויים להקרבה על גבי המזבח: רובע ונרבע, נעבד, טריפה, מוקצה (= לעבודה זרה) ונוגח.

מהי משמעותם של הקרבנות הפסולים הנזכרים בדרשות? מדוע דווקא פסולים אלו הם שנבחרו להיות ממועטים מן הפסוקים הראשונים שבספר ויקרא?

נשים לב, שרוב הפסולים שבפרשה זו תואמים לקטגוריות חז"ליות מוכרות: עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים!

עבודה זרה - מוקצה ונעבד.

עריות - רובע ונרבע.

שפיכות דמים - נוגח.

מסתבר שהדרשנים תפסו שהסוגים הראשונים של קרבנות שיש לפסול מהקרבה על גבי המזבח, הם אלו שחומרת המעשה הנקשר אליהם היא גדולה מאד; מעשה שמקבילתו בעולם האנושי הוא המעשה החמור והמתועב ביותר.

יוצא הדופן היחיד בקבוצה זו הוא הטריפה, שלא משתייך לאף אחת מן הקטגוריות הנ"ל. אמנם, הזכרת הטריפה ברשימת הפסולים להקרבה היא מובנת ואף מתבקשת, אך יחד עם זאת, עלינו לנסות להבין יותר את משמעות מיקומה של הטריפה בתוככי קבוצת הפסולים הנזכרת, ואת טיב היחסים ביניהם.

אם ננסה לבחון את מבנה היחידה הזו בספרא, נשים לב שסדרת המיעוטים השונים מאורגנת במבנה כיאסטי[2]:

    רובע ונרבע

          נעבד

               טריפה

          מוקצה

    נוגח

רובע ונוגח הם מעשי עבירה חמורים שמעורבת בהם הבהמה באופן פעיל[3]; נעבד ומוקצה קשורים שניהם לעבודה זרה. ובקודקוד המבנה הכיאסטי - הטריפה.

להצעה זו, שהיחידה המדרשית כאן מאורגנת באופן כיאסטי, ניתן למצוא רמזים בלשון המדרש עצמו. בסוף הפרשה (הלכה יא), לאחר שהוצגו כל המיעוטים הנלמדים משני הפסוקים הראשונים, מובאת דרשה המבארת את הצורך בכל המיעוטים, ומדוע לא ניתן ללמוד ממיעוט אחד על רעהו:

"אמר רבי שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח, ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע?
לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע:
רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון,
נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.
יש ברובע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין ברובע:
רובע בין שלו בין של אחרים אסור, נעבד שלו אסור של אחרים מותר,
רובע צפוייו מותרין ונעבד צפוייו אסורין,
לפיכך צריך הכתוב לומר את כלם".

נשים לב לסדר הצריכותות שנוקט הדרשן: בשלב ראשון הוא מבאר את הצורך בין רובע לנוגח (ובין נוגח לרובע). ובשלב השני - בין רובע לנעבד (ובין נעבד לרובע). סדר זה מובן טוב יותר אם נניח שבבסיסה של היחידה עומד מבנה כיאסטי: תחילה בוחן הדרשן את היחס בין הקצוות של המבנה - רובע ונוגח, ולאחר מכן הוא בודק את היחס בין הגורם שבקצה - רובע, לגורמים הפנימיים - נעבד.

המבנה הכיאסטי

אם נכונה הצעה זו, יש לברר מהו פשרו של ארגון המיעוטים הללו באופן כיאסטי?

למבנה כיאסטי יכולות להיות כמה תכליות. לעיתים מטרתו להדגיש את קצוות המבנה דווקא, ולעיתים את הקודקוד שבמרכזו. אולם, פעמים רבות מטרתו לרמוז גם לזיקה שבין הקצוות למרכז.

בהנחה שמבנה זה אכן רומז לקשר כלשהו שבין הגורמים החיצוניים לבין קודקודו - הטריפה, מה טיבו של קשר זה?

בפתיחת השיעור הצענו לראות זיקה בין קבוצת הפסולים מעל המזבח לשלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים. אולם, למרות שכל אחד מן הפסולים הנזכרים הולם קטגוריה אחרת, המשותף לכולם הוא היותם פסולים הנובעים מפגם מוסרי או רוחני כלשהו בבהמה: קלונה של הבהמה, שהיתה מעורבת - בין באופן פעיל ובין באופן סביל - במעשה עבירה שכזה, דבק בה, והופך אותה לבלתי ראויה למזבח. במילים אחרות, ניתן לראות בפסולים הללו מום מוסרי של הבהמה.

אם כך הוא, הרי שהזיקה בין פסולים אלו לטריפה מתבהרת: טריפה היא מום פיזי בבהמה, ושאר הפסולים הם מום מוסרי. וייתכן שעורך המדרש מבקש באמצעות סידורה הכיאסטי של פרשתינו לקשור בין שני הסוגים הללו של פסול, ולהבין אותם על פי ציר אחד משותף - של מום - הן מום מוסרי והן מום גופני: גם זה וגם זה לא ראויים להיקרב לפני המזבח[4].

אישוש מסויים להצעתנו לראות את תכלית המבנה הכיאסטי כאן ביצירת זיקה בין הטריפה לשאר הפסולים, ניתן למצוא בתוך הדרשות עצמן. כשהדרשן מבקש למעט את הרובע והנרבע (הלכה ז) המצויים, כזכור, בקצה המבנה הכיאסטי, הוא מציע ללמוד זאת מבעל מום:

"והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח,
הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח"?

הצעה דומה עולה גם בדרשת המיעוט של טריפה (הלכה י):

"והלא דין הוא: ומה אם בעל מום שהוא מותר בחולין פסול מעל גבי המזבח,
טריפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח"?

עולה, אם כן, שישנו גורם משותף לקצה של הכיאזמוס ולקודקוד שלו: הצעת המיעוט מבוססת בשני המקומות על קל וחומר מאותו גורם; וייתכן שזה רומז לזיקה כלשהי ביניהם. ומעניין שגורם זה הוא דווקא בעל מום!

אולם, דומה שהתמונה בסוגיה זו מורכבת יותר. נשים לב, שהדרשות על רובע ונרבע, נעבד, מוקצה ונוגח הן דרשות על סדר הפסוק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" (פסוק ב). ואילו הדרשה הממעטת טריפה נלמדת מהפסוק בהמשך[5] (פסוק ג): "אם עולה קרבנו מן הבקר...". עולה, אם כן, שטריפה נמצאת שלא במקומה על פי סדר הפסוקים, ובכך היא בעצם קוטעת את רצף המיעוטים מהפסוק הקודם![6]

אופן הלימוד

כדי להבין יותר את העניין, עלינו לתת את הדעת לשאלה נוספת: כיצד למד הדרשן מן הפסוקים את המיעוטים הנזכרים? בפסוקים נאמר: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"; בפסוקים אלו אין כל רמז למיעוטים הללו, ולא ברור על סמך מה הסיק הדרשן מפסוקים אלו את אותם המיעוטים. כיצד, למשל, נרמז במילים "מן הבהמה" שאין לכלול בתוכן רובע ונרבע?!

ניתן אמנם לקבל שישנה איזושהי הנחה דרשנית בסיסית שהמילים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מן הבקר" באים למעט משהו. אולם, כיצד יודע הדרשן מה למעט מכל מילה?

ננסה להבין את ההיגיון של הדרשן במדרשי הלכה מסוג זה. מסתבר, שבדרשות כאלו המסקנות נובעות מאינטראקציה בין הגיונו של הדרשן ושיקול דעתו, לניתוח הפסוקים. הדרשן ניגש לפסוקים אלו כאשר לפניו עומדים שני נתונים:

1. הנחה הדרשנית שמילים אלו בפסוק באות כדי למעט.

2. מאגר של קטגוריות של קרבנות שלא יעלה על הדעת שיוקרבו על גבי המזבח. למשל, ברור לדרשן שלא ייתכן לקבל להקרבה בהמה שהיתה מעורבת בפעולה של רביעה.

ואם כן, מסתבר ש"מן הבהמה", שכאמור ההנחה היא שבא למעט קרבן כלשהו, ממעט את רובע ונרבע. הדרשן משדך בין פסוק שמזמין פסול של קרבן כלשהו, לסוג הקרבן שראוי לדעתו להיות פסול[7].

סדר העבודה

אם תיאור זה נכון, ניתן להסיק ממנו את המהלך הדרשני כולו: לפני הדרשן עומדות בעצם שתי 'רשימות': הפסוקים על פי סדרם, ורשימת הקטגוריות שיש למעט אותן מהקרבה. עם כל רשימה הדרשן עובד לפי הסדר: בפסוקים - לפי סדר הפסוקים, ובקטגוריות - קודם ממועטים הקרבנות שמיד מתבקש לפסול אותם מהקרבה, ולאחריהם קרבנות שהפסול שלהם פחות חד משמעי. הדרשן, שמשדך בין שתי הרשימות, מתאים למילים הראשונות בפסוק את הפסולים המובהקים, ולאחר מכן את המילים הנותרות הוא מייחד לפסולים המובהקים פחות. בדרך זו הוא מבסס בפסוק את כל הפסולים שבמאגר שלו.

על כן, קודם כל הוא ממעט רובע ונרבע - שזה הדבר המתועב ביותר, והסוג הראשון של קרבן שלא יעלה על הדעת שיקרב על גבי המזבח. בדרך זו ממעט הדרשן את כל סוגי הקרבן הקשורים באופן כזה או אחר לעבירה כלשהי שמעורבת בה הבהמה. על פי הסדר הזה, בסופו של דבר הוא מגיע ל"מן הבקר" הנוסף שבפסוק ב' וממעט ממנו גם טריפה.

מכל האמור עולה, שעל פי סדר העבודה הדרשני הרגיל, סדר המיעוטים הנלמדים שונה מזה המוצג לפנינו: על פי סדר זה, מקומה של הדרשה הממעטת טריפה הוא בסופה של רשימת המיעוטים ולא באמצעה! בפרשתנו ישנה סטיה מסדר טבעי זה, שעלינו לנסות לעמוד על פישרו.

הדרשן והעורך

דומה ששורשו של פער זה בשתי פרספקטיבות שונות על סדרת המיעוטים - של הדרשן עצמו, ושל עורך המדרש: סדר העבודה של הדרשן הוא טכני למדי - לימוד סדיר של הפסוקים עצמם, ומיצוי כל ההלכות שניתן להסיק מן הגלום בהם. על פי סדר זה, מיקומה של הטריפה הוא, כאמור, בסופה של רשימת המיעוטים. אולם מנקודת מבטו של עורך המדרש, המופקד על הכנסת כל הדרשות תחת קורת גג אחת, ישנם שיקולים נוספים המשפיעים על אופן הסידור. במקרה זה, דומה שהשיקול הוא רצונו של העורך להצביע על הזיקה האמורה שבין סוגי הפסול השונים - המוסריים והפיזיים, הנחשבים כולם כמום של הבהמה. מנקודת מבט זו, לטריפה ישנו תפקיד מפתח בעיצוב המסר החדש של העורך. לשם כך הוא מסדר את רשימת המיעוטים באופן שונה מהמבנה המקורי שלה: את הטריפה הוא מעלה מתחתית הרשימה למרכזה, ויוצר מבנה כיאסטי שקודקודו - הטריפה - מעצב את הרשימה כולה על הציר של מום[8].

ניתן לראות, אם כן, שהעורך לוקח את החומר שמקבל מהדרשנים, ומעבד אותו מחדש. עיבוד זה מוסיף לחומרי הבסיס נופך רעיוני מחודש, שלא היה קיים קודם לכן.

לשאלות, תגובות והארות: [email protected]


[1] הדברים האמורים בסוגיה זו מקורם בלימוד משותף עם הרב אברהם וולפיש, וחלק מן המשוקע בשיעורים אלו - משלו הוא.

[2] תקבולת כיאסטית היא תקבולת בה אברי יחידה ספרותית כלשהי ערוכים בהקבלה, בסדר הפוך: א, ב, ג, ג1, ב1, א1.זהו אמצעי ספרותי שהיה נפוץ ביותר, ומופיע פעמים רבות כבר במקרא.

[3] נרבע אמנם אינו מעשה עבירה פעיל של הבהמה, אולם דומה שבצמד זה המרכזי הוא הרובע. ראה בצריכותות שבהלכה י"א, שם נזכר הרובע בלבד: "רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה".

[4] מעין דרשת חז"ל על הפסוק "והבאתם את הגזול ואת הפיסח" בריש פרק ג מסוכה (ל ע"א), המקישה בין גזול לפיסח, עיין שם.

[5] על כך מעיד הדרשן בעצמו: "וכשהוא אומר 'מן הבקר' למטן שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה". הדרשן מדגיש שהכוונה ל'מן הבקר' שלמטה - בפסוק ג', ולא ל'מן הבקר' העליון שבפסוק ב', ממנו כבר מיעטנו נעבד (בהלכה הקודמת).

[6] בעיה זו של השינוי מסדר הפסוקים, עשויה להתעורר במקומות נוספים. ומבחינה מתודולוגית כדאי לזכור, שדרשות במדרשי ההלכה בדרך כלל הן על סדר הפסוק. על סטיה או שינוי מסדר זה להדליק נורה אדומה, ולעורר את הלומד לנסות להבין את פישרו של השינוי מהסדר הרגיל.

[7] כמובן שאין לשלול את האפשרות שהמיעוט אין מקורו בסברתו של הדרשן, אלא במסורת קיימת אותה מסמיך הדרשן לפסוק.

[8] אמנם, יתכן שהשיקול של עורך המדרש להזיז את הטריפה ממקומה על הפסוק הבא היה אחר: טריפה, בדומה לנעבד שנזכר לפניה, נלמדת אף היא מהמילים 'מן הבקר'; העורך, משיקולים אסוציאטיביים, הסמיך שתי דרשות הנלמדות ממילים דומות (למרות שהן מילים משני פסוקים שונים). אולם, דומה שהמבנה הכיאסטי שנוצר בעקבות העברה זו של הטריפה, מחזק את ההנחה ששיקול דעתו של העורך נבע מהרצון ליצור מבנה כזה, ולא משיקולים אסוציאטיביים גרידא.