שיעור 18 - תולדות השראת שכינה (ח) - עבודת ה' של יצחק אבינו

  • הרב יצחק לוי

תולדות השראת שכינה (ח): עבודת ה' של יצחק אבינו

מבין שלושת האבות, על יצחק אבינו מקצרת התורה ביותר. לאברהם מוקדשות הפרשות הארוכות לך-לך ווירא ותחילתה של פרשת חיי שרה; על יעקב מסופר מפרשת תולדות ועד סופו של ספר בראשית; ואילו קורותיו של יצחק מצטמצמות בעיקרן לסופה של פרשת חיי שרה ולפרשת תולדות. מתוך תיאורים קצרים אלו ננסה בשיעור זה לדלות דברים על עבודת ה' של יצחק אבינו, העולה התמימה (בראשית רבה סד ג).

א. יצחק והעקדה

בניגוד מסוים לדברינו בהקדמה, חז"ל ראו בעקדה ניסיון ליצחק לא פחות מאשר לאברהם (ובפרט לדעות שיצחק כבר היה מבוגר באותו זמן), והבינו כי נודע לו בה תפקיד פעיל ומהותי,[1] ולא רק כמושא הסביל של מסירות הנפש של אברהם. נכונותו לעלות לעולה בעקבות דברי אביו אליו[2] ביטאה מסירות שלא נפלה מזו של אברהם, שנצטווה על כך בהתגלות א-לוהית ישירה.

בעקבות זאת ביססה העקדה זיקה מיוחדת, בעלת משמעות לדורות, בין יצחק לבין עבודת הקרבנות. הקב"ה רואה את יצחק כמי שאכן קרב לפניו על גב המזבח:

'וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו'. רבי בנאי אמר, אמר לפניו: רבון העולם, הוי רואה דמיו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני, אימוריו כאילו אימוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן: הרי זו תחת זו, הרי זו תמורת זו, הרי זו חלופי זו - הרי זו תמורה.

רבי פנחס אמר, אמר לפניו: רבון העולמים, הוי רואה כאלו הקרבתי את יצחק בני תחלה ואחר כך הקרבתי את האיל הזה תחתיו, היך מה דאת אמר 'וימלוך יותם בנו תחתיו' (מל"ב ט"ו, ז) (בראשית רבה נו ט).

ובלשונו הזהב של רש"י (בראשית כ"ב, יג-יד):

מהו 'תחת בנו'? על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן...

'בהר ה' יֵראה' - אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה.

בשיעור 15 כבר עמדנו על כך שהקרבת האיל כתחליף ליצחק משקפת היטב את התפיסה העקרונית, הידועה בעיקר בשם הרמב"ן (בפירושו לויקרא א', ט), כי הקרבן הוא תחליף לאדם, שהיה ראוי להיקרב בעצמו על המזבח. במובן זה עומד "אפרו של יצחק" - קרי: מסירות נפשו המוחלטת לקב"ה - בתשתית עבודת הקרבנות לדורות.

על זיקה ייחודית זו בין יצחק אבינו לעבודת הקרבנות בנויה גם זיקתו למזבח, וכדברי רבי יצחק נפחא בזבחים (סב ע"א) כי בימי שיבת ציון זיהו את מקום המזבח על פי אפרו של יצחק שראו שמונח בו.

ב. בניין המזבח בבאר שבע

וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ... (בראשית כ"ו, כג-כה).

כאברהם בשעתו, בונה גם יצחק מזבח בעקבות היראות ה' אליו, וכאברהם קורא הוא במקום בשם ה'. המזבח נבנה בבאר שבע,[3] ושמא היה זה בקרבת המקום בו נטע אביו אשל וקרא בשם ה' א-ל עולם (שם כ"א, לג) (אם כי הכתוב אינו מזכיר זאת).

בפשטות נבנה המזבח כאות תודה על ההיראות והבטחת ריבוי הזרע. המשך חכמה על אתר מסביר כי המזבח נועד לפרסם את הנבואה או את הנס, לשון אחר - לפרסם את שם ה' בעולם:[4]

הנה ענין בנין המזבח היה לפרסם הנבואה או הנס, אשר על זה בנה המזבח. וכן קראו שם המזבח 'ה' נסי' (שמות י"ז, טו) 'ה' שלום' (שופטים ו', כד) וכיוצא בזה. והנה במחזה הראשון אשר הנבואה היתה שיירש הוא וזרעו 'כל הארצות האל' (פסוק ד) לא פרסם אותם, כי היה מפחד מפני יושב הארץ פן תחרה קנאתם בו, ויצחק לא נלחם מימיו. ועוד, כי היה נגד דרכי המוסר אשר אנשי הארץ, שלמים הם אתו, יביט לנחול ארצם. לכן לא פרסם המראה הזה ולא בנה מזבח. לא כן במראה השניה אשר לא הזכיר לו הארץ, רק שאמר 'אל תירא... וברכתיך', בנה מזבח ופרסם המראה. לכן אמרו: הנה 'ראינו כי היה ה' עמך' (פסוק כח) - זה על התגלות כבוד ה' אליו, והבן.

ג. יצחק והבארות

וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר... וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר... וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ... וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה (בראשית כ"ו, ו-לג).

סוגיית חפירת הבארות היא מן הסוגיות המעניינות בחיי האבות. על דרך הפשט, היא מבטאת את ההתיישבות וההיקבעות של האבות בארץ. במובן זה יש משמעות מיוחדת להתמקדותו של יצחק בחפירת בארות - בניגוד לאברהם ויעקב, שעיקר עיסוקם היה ברעיית צאן.[5] גדולתו של יצחק היא בהמשכת מעשיו של אברהם אבינו.[6] אברהם חידש את עצם העלייה לארץ וההשתרשות בה, ויצחק מעמיק את האחיזה בארץ - ודווקא באזורה הדרומי, בו נדרש מאבק עם פלשתים.[7]

הרמב"ן בפירושו לפס' כ, "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים", מבאר את עניין הבארות כרמז נסתר לשלושת בתי המקדש:

...אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי 'באר מים חיים' ירמוז לבית א-להים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר 'באר מים חיים' כמו שאמר 'מקור מים חיים את ה' ' (ירמיהו י"ז, יג). וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו 'ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם' (עזרא ד', ו), וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו, והוא יעשה בלא ריב ומצה, והא-ל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר 'ואם ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר' וגו' (דברים י"ט, ח) שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי 'ורחבה ונסבה למעלה למעלה' (יחזקאל מ"א, ז), ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.

דומני כי הקשר בין הבאר כמקור מים חיים לבין המקדש נעוץ בכך שהבאר היא מקום בו מתגלים, על ידי פעולת האדם, המים החיים השופעים במעבה האדמה.[8] והמקדש - הרי הוא מקום התגלות הנוכחות הא-לוהית כמקור מים חיים בעולם;[9] זה המקום ממנו התחילה הבריאה וממנו התפשטה, וממילא מקור הברכה הגשמית והרוחנית גם יחד לעולם כולו.[10]



[1] ראה למשל שמות רבה מד ה: "זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו על גב המזבח לישחט על שמך". רעיון זה חוזר במדרשים רבים אחרים (ובעקבותיהם בכמה מפיוטי העקדה), המייחסים ליצחק שותפות בשלבים שונים של העקדה, כגון בניין המזבח, עריכת העצים, עקדתו על מנת שלא תיפסל השחיטה ועוד.

[2] עיין רש"י על הפסוק "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כ"ב, ח): " 'יראה לו השה' כלומר: יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה - 'לעולה בני'. ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט - 'וילכו שניהם יחדו', בלב שוה".

[3] מיקום זה (לעומת מזבחותיו של אברהם בשכם, בחברון ובהר המוריה ומזבחותיהם של אברהם ושל יעקב בבית אל) מאפיין את עיקר מקום יישובו של יצחק בארץ: בנגב - באזור באר שבע, גרר וארץ פלשתים.

[4] פירוש זה עולה בקנה אחד עם פשטות המקראות, כי מזבח זה - בדומה לרוב המזבחות של האבות (ראה שיעור 14) - לא נועד להקרבת קרבנות.

[5] אמנם אברהם אבינו עסק בשני הדברים; ואין זה מקרה שיצחק ממשיך את עיסוקו בבארות, ויעקב - את רעיית הצאן. (ובמובנים רבים יעקב אבינו הנו המשכו של אברהם, ועשו - המשכו של יצחק.) ואכמ"ל.

[6] החזרה על מעשי אברהם המאפיינת כל כך את קורותיו של יצחק היא ביטוי למידת הדין והגבורה המתגלה בדמותו.

[7] ומובן כי יש כאן הרבה מה להרחיב מעניין "מעשה אבות סימן לבנים".

[8] בעולם החסידות הרחיבו רבות על משמעות עמוקה זו של חפירת בארות (ראה למשל שפת אמת פרשת תולדות שנת תרמ"ב).

[9] מוטיב זה עולה בכמה וכמה מקורות, כגון בדברי הנביאים על המים החיים שיצאו לעתיד לבוא לעולם מן המקדש או מירושלים (ראה יחזקאל מ"ז; יואל ד', יח; זכריה י"ד, ח; וראה מידות פ"ב מ"ו; וראה שיעור 12), או באגדת חז"ל על מי התהום שפרצו ואיימו לשטוף את העולם כשכרה דוד את יסודות המקדש (סוכה נג ע"א - נג ע"ב; ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב; וראה שיעור 17).

[10] וכהמשך לכך מאפשרת עבודת האדם במקדש את גילוי אדנות ה' על העולם, בבחינת "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דה"א כ"ט, יד) (ראה שיעור 1).