שיעור 20 - מלכות חזקיהו בירושלים (ב) - `הוי היורדים מצרים לעזרה... ואת ה' לא דרשו`

  • הרב יצחק לוי

מלכות חזקיהו בירושלים (ב): "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה... וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ"

בשני השיעורים הקודמים תיארנו בסדר כרונולוגי את עיקרי המאורעות שהתרחשו בימי חזקיהו. מכאן ואילך נעסוק בכמה סוגיות כוללות יותר להערכת תקופת חזקיהו ודמותו.

א. חזקיהו ומצרים

לסוגיה זו יש להתייחס בשלושה הקשרים: א. הפסח שנעשה בשנה הראשונה לחזקיהו; ב. הברית עם מצרים נגד אשור; ג. הישועה מצבא אשור, שהכתוב מתאר אותה כמקבילה לפסח מצרים.

1. פסח חזקיהו[1]

מהותו של הפסח היא היציאה ממצרים - מן השעבוד ומן העבודה הזרה - וקבלת אדנותו של הקב"ה שהוציאנו משם; ואין זה מקרה שיציאת מצרים היא אבן יסוד למצוות רבות בתורה, המוגדרות כזכר ליציאת מצרים. כפסח מצרים, שבא לאחר ביעור העבודה הזרה על ידי בני ישראל השקועים במ"ט שערי טומאה, באה גם כריתת ברית הפסח המחודשת בימי חזקיהו לאחר ביעור העבודה הזרה של ימי אחז. התחלת מלכותו של חזקיהו בפסח המאחד את ממלכת ישראל ויהודה בחידוש הברית עם הקב"ה לאחר ימי אחז מהווה ניגוד מהותי להנהגתו של אחז מבחינה רוחנית.

2. הברית עם מצרים

על פי הצעתנו, ברית זו נכרתה ככל הנראה בשלב מוקדם של מלכות חזקיהו. על מנת להבין את משמעותה של ברית זו - שיש בה, במובן מסוים, נסיגה מן המצב של "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - עלינו להתייחס למקורות בתורה המתייחסים לחזרה למצרים.

לפני קריעת ים סוף אומר משה לעם:

אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם (שמות י"ד, יג).

על המלך מצווה התורה:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (דברים י"ז, טז).

ובפרשת התוכחה היא מזהירה:

וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה (שם כ"ח, סח).

ואומרת המכילתא על שמות שם:

'כי אשר ראיתם את מצרים', בשלשה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים שנאמר 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם', ואומר 'וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים י"ז, טז), ואומר 'והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה' (דברים כ"ח, סח). בשלשתם חזרו שם ובשלשתם נפלו, הראשונה בימי סנחריב שנאמר 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א), השנית בימי יוחנן בן קרח שנאמר 'והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והחרב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו' (ירמיהו מ"ב, טז), והשלישית בימי טורנינוס. בשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו הדא הוא דכתיב 'אפרים יונה פותה אין לב' וגו' (הושע ז', יא) (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דויהי בשלח פרשה ב).

רמב"ן על שמות שם (י"ד, יג) מבאר, על פי המכילתא, כי החזרה למצרים נאסרה במצוות לא-תעשה הנוהגת לדורות:

'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד' - על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות. ואם כן יאמר הכתוב: אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב"ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן 'ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים י"ז, טז), שהיא מצוה באמת, לא הבטחה.

על האמור בפרשת המלך מציע רמב"ן (דברים י"ז, טז) כי זהו איסור נפרד על מלך ישראל שלא להשיב את העם מצרימה:

'לא ירבה לו סוסים'... והוקשה לי בזה, כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) 'לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ', ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב - סחורה היא זו, ומותר!

ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר 'לא ירבה לו סוסים' - אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם א-להיו. ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס, כענין שנאמר בשלמה 'ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב' וגו' (מל"א ט', יט), וכן היו לו במצרים כמו שאמר 'ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך' וגו' (שם י', כח)...

בהמשך דבריו דן רמב"ן היכן אסר הקב"ה לשוב למצרים ונותן טעם לאיסור זה:

...וטעם 'וה' אמר לכם' - כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים, וכן 'כאשר צוך ה' א-להיך' (דברים ה', טז), שהוא מצוה אותך כן. או 'אמר לכם', שאמר לי כן לצוות אתכם, כדרך 'ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה' וגו' (שמות י"א ד). ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) 'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' (שמות י"ד, יג) - מצוה, ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, וכבר פירשתיו (שם).

וטעם המצוה הזאת, מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען' וגו' (ויקרא י"ח, ג), והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם, והכרית בכנענים כל נשמה (דברים כ', טז) ואמר 'לא ישבו בארצך' (שמות כ"ג, לג), והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו בארצם.

השיבה למצרים מסמנת בראש ובראשונה הישענות על מלך זר במקום על ה' (אם כי מבחינה זו אין הבדל בין מצרים ובין מלך זר אחר).

הנביא מדמה מציאות זו לעבודה זרה:

הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה' לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת. הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה. כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ. כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה (ישעיהו ל', א-ה).

יתר על כן, החזרה למצרים נעשית במסלול הפוך ממסלולם של בני ישראל ממנה, דרך המדבר, לארץ ישראל:

מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ. וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת (שם, ו-ז).

במסע במדבר עם הבהמות הטעונות מנחה למצרים יש מעין חזרה מן הברית שנכרתה ביציאת מצרים - מעין קניית אדון אחר (ראה רש"י שמות כ"א, ו) ועזיבת הקב"ה.

וכמובן, הנביא מבקר את עצם ההישענות על עצמתה הצבאית של מצרים במקום על ה', תוך שימוש בסוסים ובפרשים שבשבילם יורדים למצרים כמשל להסתמכות על עצמה צבאית בכלל:

הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ (שם ל"א, א).

הסוסים שבשבילם יורדים למצרים משמשים בנבואה זו כמשל להישענות על עצמה צבאית בכלל במקום על ה'.

למעשה לא הניבה ההישענות על מצרים כל רווח ממשי: אשור - מעצמת העל - הגיעה בסופו של דבר ליהודה, והוכיחה כי מצרים אינה אלא משענת קצה רצוץ, כדברי רבשקה (שם ל"ו, ו).

ביקורתו של הנביא חריפה בייחוד לאור העובדה שהכתוב מעיד על חזקיהו כי "בה' א-להי ישראל בטח ואחריו לא היה כמֹהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו" (מל"ב י"ח, ה).

מלבד הבעיה המיוחדת שבחזרה למצרים, יש כאן גם בעיה עקרונית אחרת. חזקיהו יועד לעסוק בתיקון הרוחני הפנימי של הממלכה - לסעדה במשפט ובצדקה - ולא להתמקד במדיניות חוץ ובכריתת בריתות מדיניות למרידה באשור. והקב"ה רומז לכך בהביאו את הישועה באופן נסי לחלוטין:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (מל"ב י"ט, לה).

בכך מראה הקב"ה למלך כי כל האמצעים שנקט בהם להגן על ממלכתו לא הועילו כלום: הבריתות לא הרחיקו את אשור, וגם הביצורים לא נצרכו, שהרי העיר נושעה בדרך נס.

3. הישועה מאשור כפסח

הישועה מאשור הרי היא אפוא כישועת פסח מצרים - "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו": "ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא אדם תאכלנו ונס לו מפני חרב ובחוריו למס יהיו" (ישעיהו ל"א, ח). השימוש בשורש פס"ח באותה נבואה הוא יותר מרמז לדמיון זה:

כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָ-אוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט (שם, ה).

דרישת הנביא

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם. כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ (ישעיהו כ"ו, כ-כא).

דרישה זו מקבילה למה שנאמר ביציאת מצרים:

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (שמות י"ב, כב-כג).

והנה פסוק נוסף האמור בישועה מאשור ונדרש על ליל פסח:

הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ל', כט).

מפסוק זה דורש רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כי פסח ראשון טעון הלל באכילתו - "לילה המקודש לחג טעון הלל" (פסחים צה ע"ב). ופירש רש"י שם: "כליל התקדש חג - כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג, ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו". וביאר רד"ק בפירושו לפסוק זה:

באותו היום שתהיה המגפה במחנה אשור יהיה לכם יושבי ירושלים שיר ושמחה כמו הלילה שמתקדש בו החג והוא הלילה של חג ששמחים בו ואומרים בו שיר כן יהיה לכם זה ביום מפלת מחנה אשור שתשמחו ותשירו ותהללו לאל שעשה לכם נס גדול.

בשמות רבה (יח ה) מפורש שהישועה הייתה בפועל בליל פסח:

והיו ישראל וחזקיהו יושבין ואומרין את ההלל שהיה ליל של פסח והיו מתייראים לומר עכשיו ירושלים מתכבשת בידו. כיון שהשכימו בבקר לעמוד ולקרות קריאת שמע ולהתפלל מצאו אויביהם פגרים מתים.

ומעניין שחזקיהו חלה בשחין (מל"ב כ', ז; ישעיהו ל"ח, כא) - ממכות מצרים.

האירוע טבול אפוא כולו בזיקה לפסח: הוא מתרחש, על פי חז"ל, בליל פסח; וכך גם אופיו ומהותו - פסיחה על ישראל והכאת אשור בחרב לא-איש.

4. סיכום

המכלול של שלושת האירועים הללו - הפסח שעשה חזקיהו בראשית מלכותו במגמה לכרות ברית מחודשת של יהודה וישראל עם הקב"ה, הברית עם מצרים על משמעותה הרוחנית כשלילת יציאת מצרים והיפוכה, וישועה מאשור המקבילה בכול ליציאת מצרים ומהווה פסח מחודש - מכלול זה מגבש את הפסח כציר מרכזי ביותר במלכות חזקיהו: בתחילה רצון לכרות ברית; בהמשך שלילת הברית הזאת; ובעקבות תשובתו ותפילתו - תיקון וישועה מחודשת, 'פסחית' במהותה.

ב. חזקיהו לא אמר שירה

אומרים חז"ל בגמרא בסנהדרין צד ע"א:

ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?!... מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר 'מכנף הארץ זְמִרֹת שמענו צבי לצדיק' וגו' (ישעיהו כ"ד, כז)... תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה.

לאחר ישועה נסית כל כך והשמדה מלאה של צבא אשור, מתבקש היה שחזקיהו יודה לקב"ה בשירה, אך הוא אינו עושה כן. הוא אמנם מודה לקב"ה על הצלתו האישית מחוליו (בישעיהו ל"ח), אך לא על ישועת כלל ישראל. אי-אמירת שירה יכולה לבטא אחת משתיים: אי-הכרת טובה לקב"ה על החסד שעשה, או אי-הכרה בגודל הנס.

מדוע, אם כן, לא אמר חזקיהו שירה?

כיוון אחד להשיב על הבעיה הוא שלא היה בכוחו לעשות כן. ממלכת יהודה כולה הוכתה מכה אנושה, ולמעט ירושלים, שניצלה הצלה נסית, חרב יתר הממלכה כליל. על המצוקה וחוסר האונים שחש חזקיהו באותה עת אנו למדים מדבריו לישעיהו לאחר שנמסרו לו דברי רבשקה:

יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה (מל"ב י"ט, ג).

בכיוון זה הולך המדרש בפתיחתא ל של איכה רבה:

זבדי בן לוי פתח: 'לא האמינו מלכי ארץ' וגו' (איכה ד', יב). ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו.

דוד אמר: 'ארדוף אויבי ואשיגם' וגו' (תהילים י"ח, לח), אמר לו הקב"ה: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם' (שמ"א ל', יז)...

עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו: אני עושה, שנאמר 'וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו' (דה"ב י"ד, יב), לפני אסא אין כתיב כאן, אלא 'לפני ה' ולפני מחנהו'.

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר 'ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר' וגו' (דה"ב כ', כב).

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר 'ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' וגו' (מל"ב י"ט, לה).[2]

כיוון אחר, המתאים לדברי הגמרא בסנהדרין שהובאו לעיל, עולה מן האמור בדברי הימים לאחר תיאור המצור וההצלה (דברים שכבר נידונו בהרחבה בשיעור הקודם):

וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף ה' בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ (דה"ב ל"ב, כה-כו).

ייתכן שגבהות לב זו מתבטאת גם בדרך שבה מקבל חזקיהו את המשלחת הבבלית שבאה לבקרו:

וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּו ֹ (מל"ב כ', יג).

והלוא רק זמן קצר יחסית קודם לכן נתן חזקיהו לסנחריב את כל הכסף שבאוצרות בית המלך ובית ה' (מל"ב י"ח, טו) - ואם כן מנין לו כל מה שהראה עתה באוצרותיו?! מסתבר שמקור הכסף הזה בביזת מחנה אשור, כדברי המדרש: "מהו 'בית נכתה'? אמר ר' אימי: נכיתה שנכת מסנחריב ובִזה שבזז מסנחריב" (שיר השירים רבה ג ד). חזקיהו, שמיראתו את מלך אשור קיצץ לפני כן את דלתות בית ה' ושלחן אליו, לוקח עתה לעצמו את שלל הניצחון הנסי, ובכך מייחס בעקיפין את הישועה לעצמו במקום לומר שירה, דהיינו: במקום לייחס את הישועה לקב"ה.

* * *

התייחסנו בשיעור זה לשני היבטים בימי חזקיהו המטביעים את חותמם על התקופה כולה ומהווים פתח להבנת דמותו ואופן הנהגתו. בשיעור הבא נמשיך בע"ה להתבונן בדמותו של המלך חזקיהו ובמעשיו.



[1] על משמעות הפסח כחידוש הברית עם הקב"ה, על הזיקה בינו ובין ביעור עבודה זרה וחידוש הברית ועל משמעותו ודרך עשייתו בימי חזקיהו כבר הרחבנו בשיעור 18, וכאן נכתוב בתמציתיות רבה את עיקרי הדברים בלבד. גם לא נעסוק כאן בסוגיית עיבור ניסן בניסן ועשיית הפסח באייר.

[2] אף שכאן מדובר בשירה כהשתתפות בהצלה ולא כתודה עליה, מסתבר שיש קשר בין מדרש זה ובין הגמרא בסנהדרין, ומגמת הפתיחתא תואמת את דברי הגמרא. ומכל מקום, אין ספק שהמדרג של ארבעת המלכים על פי מידת פעילותם בהבאת הישועה, יש בו ביקורת סמויה כלפי חזקיהו.