שיעור 22- דין הסיקול וסיפור המסקל

  • הרב יונתן פיינטוך

מבוא

בשני השיעורים הקודמים בחנו את אגדת נחוניא חופר שיחין, שנמצאת בסוגיה על נזקי בור. בשיעור הנוכחי נבחן סיפור נוסף שנמצא אף הוא באותה סוגיה, דף נ ע"ב, ובכך נסכם את עיסוקנו בפן האגדי של סוגיית בור.

סיפור המסקל

1 ת"ר: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.

2 מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.

3 ומצאו חסיד אחד,

4 אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך!

5 לגלג עליו.

6 לימים נצרך למכור שדהו,

7 והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים,

8 אמר: יפה אמר לי אותו חסיד:

9 מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.

(בבלי בבא קמא, נ ע"ב)

 

 

ההקשר בסוגיה

חיבורם הראשוני של דין הסיקול וסיפור המסקל לסוגיית בור, נראה כטבעי פחות מזה של סיפור נחוניא. המשניות שדנות בפרק זה בנזקי בור, דנות רק בבור ממש. נזקים מסוג אחר ברשות הרבים, המזכירים את נזקי בור, נידונו בתחילת פרק ג' שבמשנת ב"ק. לשם השוואה, בתוספתא משובץ סיפור מקביל בפרק שעוסק ב'נזקי רשות הרבים'. הרצף שנוצר בתוספתא[1] הוא רציף והגיוני, שכן ההלכה שקודמת לסיפור עוסקת באופנים שונים של סיקול שדה ודרכים, ובמעמדם המשפטי:

הלכה יב

מסקלין דרך רשות הרבים דברי ר' יהושע...

ואם סיקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשים...

והמסקל נוטל מן האמצע ונותן לצדדין ואם בא אחר והוזק בהן הרי זה חייב אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מלפני בהמה ונותן לפני אדם...

המסקל נוטל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מתוך שאינו שלו ונותן לתוך שלו

הלכה יג

מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונתן לרשות הרבי' היה חסיד אחד רודפו...

 

הסיפור בתוספתא ממלא תפקיד פרשני. הוא מבאר את המשפט שמסיים את ההלכה הקודמת: "אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מתוך שאינו שלו ונותן לתוך שלו", שהוא משפט סתום, שהרי ההלכה מחייבת דווקא את מי שמסקל לתוך רשות הרבים, שלכאורה אינה שלו. בנוסף, הסיפור בתוספתא משמש כחתימה אגדית לנושא, שכן בפרק הבא עוברת התוספתא לדון בנושא אחר, נזקי שור. נושא סיפור המסקל זהה לנושא ההלכתי שנידון בהלכות שקדמו לו בתוספתא, ולכן הסיפור מתאים לשמש כחתימה לאותן הלכות.

בבבלי, סיפור המסקל אמנם חותם את הסוגיה, אך הוא אינו חותם את נושא נזקי בור, שהדיון בו נמשך גם בסוגיות הבאות. למעשה, התאמתו של הסיפור כחתימה לנושא ההלכתי שנדון לפניו מוטלת בספק, היות והוא אינו עוסק בדיוק באותו עניין. שיבוצה של הברייתא עם סיפור המסקל בסוגיית בור טעונה אפוא, בירור.

אמנם, ניתן לכאורה להסביר את החיבור בין ברייתת המסקל לסוגיה באמצעות התפיסה שרואה ב'נזקי רשות הרבים' תולדה של אב הנזיקין 'בור'. תפיסה זו מוזכרת ב'סתמא דגמרא' במסכת בפרק אחר,[2] ויתכן שהיא משקפת את עמדת עורכי המסכת. מאידך גיסא, ברייתת המסקל היא ההזכרה היחידה של 'נזקי רשות הרבים' בכל הסוגיות על משניות אב-הנזיקין 'בור' בפרק החמישי. ממילא, עדיין לפנינו חריגה הטעונה הסבר.

 

סיפור המסקל- ניתוח ספרותי

על ציר הזמן, סיפור המסקל מתחלק באופן ברור לשני חלקים, בעלי מבנה דומה: החלק הראשון הינו הסיקול והתוכחה עליו (ש' 1–5), והחלק השני הוא לאחר זמן, 'לימים', ההיתקלות באבן וההבנה אשר באה בעקבותיה (ש' 6–9).

ההקבלה בין החלקים מודגשת על יד ניסוחה של הבנת המסקל המופיעה בחלק השני, באופן שחוזר על דברי החסיד בחלק הראשון.

בחלק הראשון החסיד מוכיח אדם שמסקל מתוך שדהו לרשות הרבים ויוצר בה מפגע, והמסקל לועג לאותו חסיד. באופן פשוט, לעגו של המסקל נובע מכך שדבריו של החסיד נראים לו כהפוכים למציאות. בשלב זה, גם לקורא הדברים עשויים להיראות כסתומים, ותפיסת החסיד את רשות הרבים כרשותו של המסקל ואת שדהו כרשות שאינה שלו, מעוררת תמיהה. אכן, ההיגיון שבדברי החסיד עתיד להתברר רק בחלק השני של הסיפור, לאחר שהמציאות תשתנה.

המילה 'רשות', החוזרת בסיפור שבע פעמים בהטיות שונות, היא מילת מפתח, וניתן להגדירה כ'מילה מנחה'. המילה המנחה 'רשות' מושכת את תשומת הלב ליחסן של הדמויות לרשויות השונות כתמה מרכזית בסיפור. לגלוגו של המסקל מלמד שתפיסתו את רשות הרבים הפוכה לתפיסת החסיד: הוא תופס את רשות הרבים כרשות שאיננה משתייכת אליו כלל. אמנם, תפיסה זו איננה נאמרת על ידו במפורש, אך היא עולה בעקיפין מן המסופר עליו: הסיקול לרשות הרבים מבטא אדישות מוחלטת כלפי מצבה של אותה רשות, אף שלכאורה דרך העולם היא שגם בעלי רכוש פרטי משתמשים ברשות הרבים. במעשהו מוציא עצמו המסקל, לפחות באופן סמלי, מאותה רשות ומֵחֶברָת ההולכים בה. אילו הרגיש כחלק מהחברה שרשות הרבים משותפת לה, לא היה ממהר לפגוע בה.

כאמור לעיל, בהמשך מקבלת תפיסתו של המסקל ביטוי בדבריו של החסיד: "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך". ממשפט זה, שמציג את היחס בין הרשויות כקוטבי, ומתגובתו של המסקל, ניתן להסיק בעקיפין את תפיסתו, המכילה את אותה קוטביות באופן הפוך: רשות הרבים היא לדעתו הרשות שאינה שלו.

בחלקו השני של הסיפור, אשר מתרחש מבחינה כרונולוגית כעבור זמן, נסגרים שני המעגלים שנפתחו בחלק הראשון: מעגל התוכחה המוסרית ומעגל המישור הנוסף, הסתום, שהיה מגולם בדברי החסיד. במישור המוסרי המסקל, שיצר מפגע ברשות הרבים ולגלג על תוכחת החסיד, מוצא את עצמו ניזוק על ידי אותו מפגע שיצר במו ידיו, בבחינת 'חופר גומץ בו יפול' (קהלת י). לשם כך היה יכול הסיפור להסתפק בתיאור קצר שבו המסקל הולך מסיבה כזו או אחרת ברשות הרבים ונתקל באבן. ברם, הסיפור חותר ליותר מכך. הוא מתאר שהמסקל נאלץ למכור את שדהו, ובכך נוצר מצב שהלה נותר ללא קרקע משלו, וממילא הרשות היחידה שיכולה להיקרא שלו ברגע זה היא רשות הרבים, ובכך  מתבארים דבריו של החסיד מהחלק הראשון. אכן, התהפכו היוצרות והרשות שהייתה שלו איננה עוד, בעוד שהרשות שחשב שאין לו שייכות אליה, התבררה כרשות היחידה אשר הוא שייך אליה באמת.

דברי החסיד התבררו כמבוססים על ראיה עמוקה וארוכת טווח של המציאות. לפי ראיה זו, הזיקה בין אדם לרשותו הפרטית הינה רופפת יותר משנדמה, שכן מה שנראה לאדם כרשותו ברגע נתון איננו בהכרח כזה לטווח הארוך. הרשות היחידה אשר אליה באמת משתייך האדם באופן קבוע היא רשות הרבים, שכן שייכותו אליה נובעת אינה מתוקף מצבו הממוני ויכולתו הקניינית, אלא מתוקף היותו חלק מהרבים. הוויה זו אינה משתנה, אף אם ניתן להתעלם ממנה באופן זמני, כפי שעשה המסקל.

בתיאור ההיפוך שחל בגורלו ובהבנתו של המסקל, משתמש המספר באירוניה, כאשר המסקל נתקל במפגע שיצר במו ידיו. אירוניה זו תורמת גם היא לסגירת מעגל בין חלקי הסיפור, שכן המסקל שלגלג בחלק הראשון, מבין בחלק השני שהאירוניה והלגלוג חוזרים ומופנים כלפיו.

דברי החסיד מכילים אפוא מסר כפול: מסר פילוסופי ואמירה מוסרית הנובעת ממנו. במישור הפילוסופי, האדם נקרא לבחון מחדש את הזיקה בינו לבין רכושו, כזיקה זמנית יותר ויציבה פחות משנדמה ברגע נתון. לעומת זאת, הזיקה הקבועה יותר לרשות הרבים העלולה להיתפס בעיני בעל רכוש פרטי רב כחלשה, מתבררת כזיקה היציבה יותר.

במישור המוסרי, מכילים דברי החסיד מסר לגבי זיקתו של האדם אל הכלל, שהוא מעבר לאמירה הטריוויאלית שאין ליצור מפגע שאנשים עלולים להינזק ממנו, או מאמירה בתחום הגמול, שאדם שיוצר מפגע סופו להינזק בו בעצמו בנסיבות בלתי צפויות. היותו של אדם חלק מהכלל הינה עובדה קבועה, אף אם האדם עשוי להתעלם ממנה באופן זמני, ולנסות לחיות במנותק מזיקה זו.

בשלב ראשון, החסיד מנסה להקנות למסקל מסר זה על ידי תוכחה מילולית. יתכן ולו היה המסקל מקשיב לו, היה חוסך מעצמו את הידרדרותו הכלכלית. ברם, המסקל, ביהירותו, מסרב להקשיב. את אותו לקח הוא לומד בדרך הקשה, כאשר תהפוכות הגורל משיבות לו בעל כורחו את ההבנה שהוא חלק מאותו כלל, ורשות הרבים הינה הרשות היחידה השייכת לו, ואם נדייק, נאמר שהוא משתייך אליה. כחלק מאותו כלל שהוא זלזל בו וראה עצמו כנפרד ממנו הוא נתקל באבן, שבעיני רוחו היוותה סכנה רק עבור השייכים לכלל, שבמחשבתו, הוא עצמו לא נמנה עמהם.

 

השוואה למקבילה בתוספתא

המקבילה התנאית בתוספתא דומה עד מאד לגרסת הסיפור בבבלי. ההבדלים ביניהם נראים דקים ועדינים, ואינם משנים, לכאורה, דבר מבחינת העלילה הבסיסית. ברם, עיון באותם הבדלים דקים בהקשר לסוגיית בור אשר בה הסיפור בבבלי משובץ, מעלה כי לפחות חלק מההבדלים אינם הבדלי ניסוח אקראיים: חלק מהמילים שמייחדות את הגרסה בבבלי, הן מילים חשובות ומרכזיות בסוגיה. נראה שהסיפור בסוגיה עוּבּד באופן עדין לעומת המקור בתוספתא, או מקור תנאי דומה שעמד לפני הבבלי, בכדי להתאימו לסוגיה, כפי שניכר בטבלה הבאה:

תוספתא בבא קמא פרק ב' הלכה יג

בבלי ב"ק נ' ע"ב

 

מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונתן לרשות הרבי'

היה חסיד אחד רודפו, אמ' לו מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך!

שחק עליו.

לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו מקום ונתקל

אמ': לא לחנם אמ' לי אותו האיש הרי אתה מסקל מתוך שאינו שלך לתוך שהוא שלך

ת"ר: לא יסקל אדם מרשותו לרה"ר.

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר,

 

ומצאו חסיד אחד, אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך! לגלג עליו.

לימים נצרך למכור שדהו,

והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.

 

בתוספתא – מסקל מתוך 'שדהו' ל'רה"ר', ואילו בסוגיה – מ'רשותו' ל'רשות הרבים' (ש' 2), 'מרשות שאינה שלך לרשות שלך' (ש' 4). ניסוחים אלה קושרים את הסיפור מילולית למשנה ('החופר... ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים...) ובאופן כללי מדגישים את עניין שתי הרשויות, שהוא נושא הסוגיה. בהמשך מופיע גם 'מהלך באותו רה"ר' (ש' 7), שמדגיש את הרשות, וכן 'ונכשל באותן אבנים' (לעומת 'נתקל' גרידא בתוספתא), ניסוח שמדגיש את ה'מידה כנגד מידה', עניין שעלה בסיפור הקודם בדברי ר' חנינא בן דוסא.

זאת ועוד, המילה 'נכשל' בסיפור בבבלי, שמחליפה את 'נתקל' שבתוספתא, מתקשרת ישירות לניסוח ה'מידה כנגד מידה' בסיפור הקודם: 'דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?'. מכיוון שהפועל השכיח במסכת ב"ק בבבלי לנזקים ברה"ר הוא דווקא 'נתקל',[3] שאף מופיע בסיפור המסקל בתוספתא, ניתן לשער שהבחירה במילה 'נכשל' בסיפור המסקל שבבבלי איננה מקרית.

 

סיפור המסקל- הזיקות לסוגיה

כפי שראינו לעיל, המילה 'רשות' על הטיותיה השונות, ממלאת תפקיד תמאטי מרכזי במשנה הנדונה ובסוגיה שעליה, שעיקר דיונם נסוב סביב מעמדם של בורות הנמצאים ברשויות שונות. הופעותיה הרבות של המילה הזו בנקודות מרכזיות בסיפור המסקל, הן בדברי החסיד הממוקומים במרכז הסיפור ומהווים ציר מרכזי בו והן בשני קצותיו של הסיפור, הופכות אותה למילת מפתח, או למילה מנחה בסיפור. מילה מנחה זו, שמאפיינת את הסיפור בסוגיית הבבלי בניגוד למקבילה בתוספתא, יוצרת זיקה בולטת בין הסיפור למשנה ולסוגיה.

על פי הניתוח הספרותי של הסיפור, עניין הרשויות והחזרה המילולית על המילה 'רשות', קושר בין הסיפור והסוגיה מבחינה תוכנית ומילולית. כאמור, סיפור המסקל בוחן את זיקתו של האדם לרשויות השונות ובייחוד לרשות הרבים. שאלה זו היא מרכזית גם בחלק ההלכתי של הסוגיה, שם היא נבחנת כמובן באופן אחר, במישור המשפטי: הבעלות על הבור כאחד מן הפרמטרים בחיוב תשלומים על נזקי בור, נבחנת במשנה ובגמרא דרך מקרים שונים של חפירה ברשויות שונות. חלק מהדעות בדיון ההלכתי-משפטי הנ"ל פוטרות את החופר בור ברשות הרבים מתשלום הנזק, משום שמרכיב הבעלות על הבור חסר.

סיפור המסקל מתקשר לסוגיה גם בזיקה נוספת, מלבד עניין ה'רשויות'. כאמור לעיל, מקיים סיפור המסקל זיקה תמאטית ומילולית עם סיפור נחוניא, הצמוד לו בסוגיה. בשני הסיפורים מופיעה דמות של חסיד, שהיא המעמידה על העיקרון או על הלקח הדתי-מוסרי שבו. בין הסיפורים קיים מכנה משותף תמאטי: הינזקותו של אדם, או בני משפחתו, ממעשי ידיו הוא. בסיפור נחוניא מדובר בבתו, שנופלת לבור שהוא חפר, וניצלת משיקולי 'מידה כנגד מידה': לא יתכן שבתו של החופר בורות לשם מצווה ולטובת הרבים תיפגע בבור שכזה. באותה מידה, באופן הפוך, מודדין מידה כנגד מידה למסקל שיצר מפגע ברה"ר, שנמצא ניזוק בעצמו מאותו מפגע.[4]

לסיכום, בקריאת הסיפור בהקשר הסוגיה, הזיקה המילולית הבולטת 'רשות' מצטרפת לזיקה התמאטית בנושא הרשויות, ויחד הן תורמות לסוגיה מסר רעיוני: הדגשת האיסור המוסרי שביצירת 'בורות' ברשות הרבים, דווקא לאור הבעייתיות שקיימת מבחינה משפטית-פורמאלית בחיוב תשלומין על נזקי בור ברשות הרבים, בשל חיסרון מרכיב הבעלות של החופר על הבור.

אמנם, לנקודת המבט הרעיונית-מוסרית שתורם הסיפור לסוגיה אין בהכרח השלכות הלכתיות כלשהן. ברם, הדיון בשאלה זו מרחיב ומעשיר את התמונה בכך שהוא מעמיד את הקורא על אמיתות אנושיות פשוטות ועל מסרים מוסריים חשובים שמלווים לפעמים את המציאות ההלכתית. יתר על כן, הסיפור רומז שאף מי ש'פטור בידי אדם', מפני שמבחינה משפטית לא ניתן לחייבו בתשלומין, עוד עשוי לקבל את עונשו בידי שמים, כפי שקורה למסקל.

יתכן שסיפור המסקל מאיר פנים חדשות גם בסיפור נחוניא שמופיע לפניו, בשל הזיקה התמאטית והמילולית ביניהם שהצבענו עליה לעיל. הסוגיה מספרת שנחוניא פוטר את עצמו מאחריות פורמאלית על הבורות שהוא חופר, על ידי מסירתם לרבים. לאור הפרשנות שניתנה לעיל לסיפור המסקל, ניתן היה לכאורה לקרוא גם את המעשה של נחוניא כמעין יצירת חיץ נפשי בינו לבין הכלל. ואכן, בדומה למסקל שנתקל בעצמו באבנים שסיקל, בתו של החופר נופלת בבור שהוא עצמו חפר. ברם, בשונה מהמסקל- הבת ניצלת. דבריו של החסיד רבי חנינא בן דוסא מפרשים הצלה זו כנובעת מכוונותיו הטהורות של נחוניא וממסירותו לרבים. בניגוד למסקל, במעשיו של נחוניא אין התנכרות לרבים, אלא להיפך- עשייה למענם. המסר העולה מדברי החסיד הוא כי במישור הגמול הא-לקי, שהתוודענו אליו בסיפור המסקל, לא המעשה הפורמאלי ומעמדו המשפטי הציל את הבת, אלא כוונתו הדתית-מוסרית של העושה, ויחסו לרבים. כשם שהפטור מתשלומין בחפירת בור ברשות הרבים אינו נוטל מהחפירה את משמעותה המוסרית החמורה, ואינו מציל את החופר מעונש בידי שמים, כך מסירת בור לרבים כשלעצמה, שפוטרת מבחינה משפטית פורמאלית את החופר, איננה מספקת מבחינה מוסרית. אילו מאחורי מסירת הבורות הייתה קיימת אצל נחוניא תחושת ניכור כלפי הרבים, כפי שאפיינה את המסקל, יתכן שבתו לא הייתה ניצלת מנפילתה באחד הבורות שחפר.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

[1] ב"ק פ"ב הלכות יב-יג, מהד' ליברמן עמ' 9.

[2] ראו ב"ק ג' ע"א–ע"ב.

[3] משנה ב"ק פ"ג מ"א ומ"ד, ובדיוני הגמרא על הדינים הללו; בבלי ב"ק כח ע"ב – כט ע"א; שם מח ע"ב; נ ע"א; לעומת השורש כש"ל, שמופיע רק בסוגיה זו ובהקשר אחר באגדה דרשנית בדף טז ע"ב.

[4] החריג בסוגיה לכלל ה'מידה כנגד מידה' הוא הבן שמת בצמא, המעלה תמיהה וגורר הבאת מימרות 'תיאולוגיות' שונות בכדי לתרצו, כאמור לעיל.