שיעור 22 - חביבין הגרים (ג)

  • הרב אליהו שי

חביבין הגרים (ג')

הקדמה

בשיעורים הקודמים עסקנו בדרשה הארוכה מהמכילתא דר' ישמעאל, העוסקת בענייני הגרים. חלקה הראשון של דרשה זו, בו עסקנו בשיעור הראשון, דן בהיבטים ההלכתיים של היחס לגר הנלמדים מן הפסוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). המשך הדרשה מרחיב מעט את היריעה, ועוסק בהיבטים אגדיים שונים הקשורים לענייני הגרים, בו עסקנו בשיעור השני. בשיעור זה נשלים את הדיון בהיבטים אלו, העולים בהמשך הדרשה.

הדרשה

כדי שלימודנו יהיה קרוב עד כמה שניתן ללימוד מתוך הספרים עצמם, מן הראוי שנציג שוב את הדרשה בשלמותה, כפי שהיא מוצגת במהדורות המכילתא.

הפסוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ) נדרש במכילתא דר' ישמעאל:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. לא תוננו, בדברים, ולא תלחצנו, בממון, שלא תאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי; ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך, תלמוד לומר כי גרים הייתם, מכאן היה רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחבירך.

חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם וגר לא תלחץ, וגר לא תונה ואהבתם את הגר, ואתם ידעתם את נפש הגר. רבי אליעזר אומר, גר לפי שסיאורו רע לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה. - רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וכי מי גדול מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר ואוהב גר.

חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל; נקראו בני ישראל עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ונקראו גרים עבדים, שנאמר לאהבה את שם יי' להיות לו לעבדים; נקראו ישראל משרתים, שנאמר ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, ונקראו הגרים משרתים, שנאמר ובני הנכר הנלוים על יי' לשרתו; נקראו בני ישראל אוהבים שנאמ' ואתה ישראל עבדי יעקב וגו' זרע אברהם אוהבי, ונקראו הגרים אוהבים שנאמר ואוהב גר; נאמר בישראל ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם, ונאמר בגרים ברית, שנאמר מחזיקים בבריתי; נאמר בישראל רצון, שנאמר לרצון להם לפני יי', ונאמר בגרים רצון, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; נאמר בישראל שמירה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ונאמר בגרים שמירה, שנאמר יי' שומר את גרים; אברהם קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם; דוד קרא עצמו גר, שנאמר גר אנכי בארץ, ואומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה, ואומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי.

חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים, שאלו מל בן עשרים או שלשים, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן שלשים, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים, וליתן שכר ימים ושנים, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר יי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר; וכן אתה מוצא בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם, ליי' אני, שנאמר זה יאמר ליי' אני וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה; ליי' אני, ואל יתערב בי חטא, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק וזה יכתוב ידו ליי', אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.

* * *

בשיעור זה נעסוק בחלק השלישי של הדרשה:

"חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל:
נקראו בני ישראל עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים',
ונקראו גרים עבדים, שנאמר: 'לאהבה את שם יי' להיות לו לעבדים';
נקראו ישראל משרתים, שנאמר: 'ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם',
ונקראו הגרים משרתים, שנאמר: 'ובני הנכר הנלוים על יי' לשרתו';
נקראו בני ישראל אוהבים, שנאמר: 'ואתה ישראל עבדי יעקב וגו' זרע אברהם אוהבי',
ונקראו הגרים אוהבים, שנאמר: 'ואוהב גר';
נאמר בישראל ברית, שנאמר: 'והיתה בריתי בבשרכם',
ונאמר בגרים ברית, שנאמר: 'מחזיקים בבריתי';
נאמר בישראל רצון, שנאמר: 'לרצון להם לפני יי',
ונאמר בגרים רצון, שנאמר: 'עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי';
נאמר בישראל שמירה, שנאמר: 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל',
ונאמר בגרים שמירה, שנאמר: 'יי' שומר את גרים';
אברהם קרא עצמו גר, שנאמר: 'גר ותושב אנכי עמכם';
דוד קרא עצמו גר, שנאמר: 'גר אנכי בארץ',
ואומר: 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה',
ואומר: 'כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי'".

דרשה זו, בדומה לדרשה שלפניה, עוסקת אף היא בחביבותם של הגרים. אולם, בדרשה הקודמת הביטוי לחביבות הגרים היה בעובדה שהתורה מזהירה במקומות רבים על השמירה על כבודם; אך בדרשתנו הביטוי לחביבות שונה - הדמיון של הגרים לישראל.

הדרשן מונה שישה תחומים בהם הגרים דומים לישראל: עבדים, משרתים, אוהבים, ברית, רצון ושמירה. לכל תחום הדרשן מביא פסוק המראה את קיומו הן אצל ישראל והן אצל הגרים. לפני שנבחן את הדרשה לפרטיה, עלינו לשים לב לעובדה המעניינת, שרוב הפסוקים המובאים בדרשה ביחס לגרים שאובים מאותו מקור - ישעיהו פרק נ"ו:

"ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו (=משרתים), ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים (=עבדים), כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי (=ברית). והביאותים אל הר קדשי, ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי (= רצון), כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. נאום ה' אלוקים מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו". (שם, פס' ו-ח)

מבנה הדרשה

סדרת ההשוואות שבין הגרים לישראל מונה, כאמור, שישה מרכיבים. כזכור, עיקרון שנתקלנו בו פעמים רבות[1] מציע, שבכל פעם שאנו מוצאים במדרש רשימה או סדרה כלשהי - עלינו לבחון את האפשרות שהרשימה מסודרת על פי מבנה כלשהו.

בשלב ראשון, ננסה לזהות מבנה כלשהו על פי לשונה וסגנונה של הדרשה[2]. נראה שהסדרה מורכבת משתי קבוצות, בכל קבוצה שלושה איברים:

1. עבדים, משרתים ואוהבים 2. ברית, רצון ושמירה.

עבדים, משרתים, אוהבים - הם שמות תואר, המאפיינים את ישראל והגרים. נשים לב גם לניסוח המשותף בכל אחד מהאיברים שבקבוצה זו: "נקראו ישראל.... ונקראו הגרים....".

ברית, רצון, שמירה - הם ביטויי יחס שונים אל ישראל. כמו כן, גם לאברי קבוצה זו ניסוח משותף, השונה מקודמתה: "נאמר בישראל... ונאמר בגרים....".

לשון הדרשה מובילה, אם כן, לחלוקה פנימית של מרכיביה לשתי קבוצות. אם נבחן את החלוקה המוצעת, נשים לב שהיא מסתברת גם מן הבחינה העניינית[3]: הנושאים שבקבוצה הראשונה עוסקים ביחס של ישראל והגרים לה' - עבדים, משרתים ואוהבים, ואילו בקבוצה השנייה עוסקים הנושאים ביחס של ה' אל ישראל והגרים - ברית, רצון ושמירה. בניסוח חד יותר ניתן לומר, ששתי הקבוצות מבטאות שתי פרספקטיבות: מבט מלמטה למעלה, ומבט מלמעלה למטה.

יתר על כן. אם נבחן את כל אחת מן הקבוצות לגופה, נשים לב שכל אחת מהן בנויה באופן מדורג, על פי ציר של רמת הקרבה: בקבוצה הראשונה - משרתים קרובים לה' יותר מעבדים, ואוהבים קרובים יותר ממשרתים. וכן בקבוצה השנייה - רצון של ה' בקרבנות ("לרצון להם לפני ה'", "לרצון על מזבחי") הוא ביטוי של קרבה גדולה יותר מאשר שמירה, המרוחקת יחסית. ובברית יש כבר ביטוי לקירבה אינטימית, הרבה יותר מאשר גילוי של רצון גרידא.

אם נצרף נקודה זו לנקודה הקודמת, עולה שלפנינו שתי מערכות מקבילות: יחסם של ישראל והגרים לה' ויחסו של ה' לגרים, וכל אחת מהן מבטאת את היחס הנידון ברמות שונות ובאופן הדרגתי.

אולם, נשים לב שבקבוצה הראשונה ההדרגתיות של הקירבה היא ברמת קירבה הולכת וגוברת: עבדים - משרתים - אוהבים. ואילו בקבוצה השניה רמת הקירבה הולכת ויורדת: ברית - רצון - שמירה. עניין זה יובן יותר אם נציג את שתי המערכות הללו באופן כיאסטי:

    עבדים

            משרתים

                    אוהבים

                    ברית

           רצון

    ושמירה

בקצוות של הסדרה נמצאים הגורמים עם רמת הקרבה הנמוכה ביותר - עבדים ושמירה, על שני צידיה - מצידינו ומצד הקב"ה; משרתים ורצון המקבילים - הם הדרגה השניה של הקרבה בשתי הקבוצות; ובמרכזה של הרשימה - אוהבים וברית - שהם רמת הקרבה הגבוהה ביותר - שוב, על שני צידיה. מהצגה זו של המבנה עולה, שהסדרה כולה מובילה את שני חלקיה מרמת קרבה נמוכה יחסית, אל רמת הקרבה הגבוהה ביותר - אוהבים וברית, שבמרכזה של הסדרה. נקודה זו מהווה נקודת שיא של הסדרה כולה, שעל פישרה נעמוד בהמשך.

לאחר שעמדנו על המבנה הכללי של הסדרה, ננסה לבחון מספר פרטים שבה.

משרתים

הדרשן המשווה בין הגרים לישראל, ששניהם נקראו משרתים, מבסס זאת על פסוקים מישעיהו נו, ו: "ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו", וישעיהו סא, ו: "ואתם כוהני ה' תקראו, משרתי אלוהינו יאמר לכם".

בדיקה של הפסוק מפרק ס"א בהקשרו מעלה תגלית מעניינת:

"רוח ה' א-לוהים עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור, ולאסירים פקח קוח.
לקרוא שנת רצון לה', ויום נקם לא-לוהינו לחם כל אבלים.
לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקרא להם אילי הצדק, מטע ה' להתפאר.
ובנו חורבות עולם, שוממות ראשונים יקוממו וחידשו ערי חורב שוממות דור ודור.
ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכרכם וכרמיכם.
ואתם כהני ה' תקראו, משרתי א-לוהינו יאמר לכם, חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו.
תחת בושתכם משנה, וכלימה ירונו חלקם, לכן בארצם משנה יירשו, שמחת עולם תהיה להם.
כי אני ה' אוהב משפט[4] שונא גדל בעולה, ונתתי פעלתם באמת, וברית עולם אכרות להם.
ונודע בגוים זרעם, וצאצאיהם בתוך העמים, כל רואיהם יכירום, כי הם זרע ברך ה'".

דומני שהדמיון הרב בין הביטויים הנזכרים בפסוקים הללו לאלו שמרכיבים את דרשתנו, וריכוזם בפרק אחד, מקשים על ראיית תופעה זו כתופעה מקרית. יחד עם זאת, קשה להצביע על זיקה תוכנית בין נבואה זו בכללותה לעניינה המרכזי של דרשתנו. נראה, אם כן, שהביטויים הנזכרים שבפרק ס"א עמדו לנגד עיני הדרשן ושירתו את עיצובו של מאגר המוטיבים שלו, אך הזיקה היא אסוציאטיבית יותר, ופחות מוגדרת ומדוייקת.

נקודה נוספת שיש לשים אליה לב היא, שסדר האיברים בדרשה מתאים פחות או יותר לסדר פסוקי הראיה מישעיהו נ"ו:

"ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו... להיות לו לעבדים (=עבדים), כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי (=ברית). והביאותים אל הר קדשי, ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי (= רצון)".

יוצא הדופן היחיד - 'משרתים', שנלמד מהמילים "ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו". לו הדרשן היה ממשיך את המגמה לעקוב אחר סדר הפסוקים, 'משרתים' היו צריכים להופיע בסדרה לפני 'עבדים' - כפי שהם בפסוק, ולא לאחריהם. מדוע סטה כאן הדרשן מן הסדר הצפוי?

כפי שבארנו, סדרת ההשוואות בנויה באופן מחושב - שתי קבוצות, שבכל אחת מהם הדרגתיות פנימית. על פי מבנה זה, מקומו הראוי של 'משרתים' הוא לאחר ה'עבדים', שהרי מקומם גבוה יותר בהיררכית הקרבה לה'. על כן, לו הדרשן היה מתאים את רשימתו לחלוטין לסדר הפסוקים, הוא היה נאלץ למקם את 'משרתים' בתחילת הסדרה, אך דבר זה היה פוגע במבנה המבוקש.

במילים אחרות, העובדה שהדרשן עיצב את רשימתו באופן השונה מעט מן הסדר הצפוי[5], מחזקת את ההנחה שיש לרשימה זו מבנה פנימי, שהוא היה השיקול המרכזי בסטייה מסדר הפסוקים[6].

אוהבים

הדרשן מבסס את הקביעה שהגרים נקראו אוהבים, על הפסוק "ואוהב גר". אולם, פסוק ראיה זה מעורר קושי כפול:

1. הפסוק כלל לא מוכיח את הטענה: הדרשן מעוניין להוכיח שהגרים אוהבים את ה', אך הפסוק לא עוסק כלל בעניין זה, אלא באהבתו של ה' את הגרים?!

2. כפי שהערנו לעיל, חלק גדול מן הפסוקים עליהם מתבסס הדרשן כשהוא משווה את הגרים לישראל מקורם בישעיהו פרק נ"ו. בפסוק ו' שם נזכרת גם העובדה שהגרים הם אוהבים: "ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו, לאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים". מדוע, אם כן, סטה כאן הדרשן מהמגמה הכוללת בדרשה לצטט את הפסוקים מישעיהו נ"ו, ולא נעזר בפסוק זה, שהוא מאד מתאים לעניין? ובמקום להביא פסוק זה, בחר בפסוק אחר שכלל לא מוכיח את טענתו!

אין בידי תשובות טובות לשאלות אלה, מי שמצליח להבין את פשר העניין מוזמן להאיר את עיני[7].

למשמעות המבנה

לאחר שדנו בחלק מההשוואות הללו, נשוב לעיין במבנה של דרשה זו ובמשמעותו.

כאמור, הצענו להבין את הסדרה כבנויה משתי קבוצות, המקבילות זו לזו באופן כיאסטי. מרכזה של התקבולת - 'אוהבים' ו'ברית', הוא גם נקודת השיא שלה. מה פישרו של שיא זה?

נשים לב לפסוקים המצוטטים במרכזה של התקבולת - הן הפסוק המוכיח את היותם של ישראל אוהבים, והן הפסוק המוכיח שנאמר בישראל ברית - מזכירים את אברהם:

"נקראו בני ישראל אוהבים, שנאמר: 'ואתה ישראל עבדי יעקב וגו' זרע אברהם אוהבי'".

"נאמר בישראל ברית, שנאמר: 'והיתה בריתי בבשרכם'".

הפסוק השני מקורו בבראשית י"ז פס' יג, בו ה' מצווה את אברהם על ברית המילה:

"וירא ה' אל אברם ויאמר אליו... המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם".

נשים לב, שאברהם מוזכר - באופן ישיר וגם באופן אגבי - לכל אורכה של דרשתנו:

"ואתה ישראל עבדי יעקב וגו' זרע אברהם אוהבי".

"נאמר בישראל ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם".

"אברהם קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם".

"חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים, שאלו מל בן עשרים או שלשים, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן שלשים, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים, וליתן שכר ימים ושנים, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר יי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

מרכזיותו של אברהם בדרשה כולה, ומיקומו במרכזה של הסדרה, מובילים למסקנה שאברהם הוא הוא שיאה של התקבולת הכיאסטית שבדרשתנו, המשווה בין הגרים לישראל. מהי משמעותה של נקודת שיא זו?

קביעה מתמודדת

כדי לבאר זאת, עלינו לנסות להבין את מטרתה של הדרשה בכללותה. כאמור, הדרשן מביא סדרה של ראיות כדי להראות שהגרים מכונים בכל מקום כישראל; מטרת הראיות הללו נאמרת במפורש: "חביבין הגרים". אולם, ממספרן הרב של הראיות (שש!) מתקבלת תחושה שהדרשן מקדיש מאמץ מיוחד כדי לבסס חביבות זו של הגרים. מה יכול לגרום לדרשן להקדיש תשומת לב כה רבה לניסיונות ביסוס אלה?

מסתברת ההשערה, שהקביעה ש"חביבין הגרים" אינה קביעה נייטרלית, אלא קביעה 'מתמודדת': כלומר, קביעה המתמודדת עם הלך רוח מסויים שהוא בעייתי בעיני הדרשן, ומבקשת לשלול אותו. הלך רוח זה רואה את הגרים כנספחים לא רצויים לישראל, ואולי גם כפחותי דרגה ומעמד. כדי לשלול מחשבה אפשרית שכזו[8], הדרשן מנסה לבצר את מעמדו של הגר, ומאריך בהבאת ראיות לכך שבין ישראל לגרים ישנו שוויון מוחלט - בתחומים שונים וברמות שונות.

יתר על כן: כאמור, הציר המרכזי של רשימה זו הוא ציר הקרבה בין האדם לה' ובין ה' לאדם. דומה שמבנה מדורג זה של ההשוואות בין הגרים לישראל נועד להדגיש שהגרים שווים לישראל לא רק במעמדם החברתי והלאומי, אלא גם במעמדם לפני ה'.

על פי זה נוכל להבין גם את מרכזה של הרשימה בו נזכר אברהם. אברהם מבטא את שני הצדדים הללו: מצד אחד הוא 'ישראל' - ולא סתם 'ישראל' אלא אבי האומה הישראלית, אך מצד שני הוא גם גר[9]. זהותו הכפולה של אברהם משמשת ביד הדרשן כדוגמא מרכזית לטענתו שהגרים אינם פחותי דרגה, שהרי אברהם בכבודו ובעצמו היה גר.

ניתן לנסח זאת באופן חד יותר ולומר, שאברהם הוא גם ה'ישראל' הראשון וגם ה'גר' הראשון, ואם כן, לגרים ולישראל ישנו שורש קדום ומשותף, שבו זהותם נפגשת!


[1] ראה למשל בשיעור הקודם - "חביבין הגרים (ב')", ובשיעורים נוספים בעבר.

[2] במשפט זה ישנו עיקרון מתודולוגי חשוב: כשאנו מבקשים לנתח מבנה של יחידה מסויימת, אמת המידה בה נשתמש היא בראש ובראשונה אמת מידה לשונית-סגנונית. זוהי אמת מידה אובייקטבית יחסית, ומוצקה יותר, ושימוש בה מגביר את סיכויינו לקלוע לכוונת הדרשן. לעומת זאת, ניתוח המבנה על פי פרמטרים של תוכן הוא ספקולטיבי יותר, ועל כן הוא כרוך בסיכון מסויים - שהמבנה אותו אנו 'חושפים' לא עלה כלל על דעת הדרשן, אלא רק על דעתנו, שרוצה למצוא מבנה שכזה! על כן, ניעזר בחלוקה תוכנית-עניינית רק בשלב שני, לאחר שהתאמצנו לבססה על לשון הדרשן.

[3] ראה הערה קודמת.

[4] מעניינת הזיקה שבין פסוק זה לדברים י, יז-כ: "כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים... עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"!

[5] אני טוען שסדר הפסוקים כאן הוא הסדר ה'צפוי', לא כי כך אני חושב שהיה ראוי להיות, אלא כי הדרשן עצמו בשאר הרשימה התאים את סדר האיברים לסדר הפסוקים.

[6] ככלל, בכל פעם שאנו חושפים מבנה פנימי של סדרה כלשהי, חיזוק משמעותי להצעתנו יימצא אם נצליח להראות שהמבנה משנה מעט את הסדר המתבקש והצפוי: שהרי אלמלא השיקול המבני, איזו סיבה יש לדרשן לשנות את הסדר המתבקש?

[8] יש לבדוק האם הלך רוח זה עימו הדרשן מתמודד הינו הלך רוח אפשרי בלבד, או שמדובר בהלך רוח ריאלי ממשי בזמנו של הדרשן, ואם כן התמודדותו של הדרשן היא עם מציאות קיימת.

[9] כפי שנאמר במפורש בהמשך - "אברהם קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם...", ובדרשה הבאה - "חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים, שאלו מל בן עשרים או שלשים, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן שלשים, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים...".