שיעור 22 - מלכות חזקיהו בירושלים (ג) - לדמותו של חזקיהו (ב)

  • הרב יצחק לוי

מלכות חזקיהו בירושלים (ג): לדמותו של חזקיהו (ב)

בשיעור הקודם עסקנו בדמיון בין פועלו של חזקיהו ובין מעשיהם של דוד ושלמה ובמערכת היחסים בינו ובין הנביא. בשיעור זה נוסיף ונעסוק בדמותו של חזקיהו וביחסם של חז"ל אליו. לסיום ננסה לברר מדוע באה הפורענות דווקא בימי חזקיהו.

א. הערכה כוללת לדמותו של חזקיהו

1. הצדדים החיוביים בפועלו של חזקיהו

כבר מראשית מלכותו של חזקיהו אנו מוצאים מגמה חיובית ביותר: חזקיהו חונך מחדש את בית ה' ומבער את העבודה הזרה, עושה פסח עם פליטי ממלכת ישראל, ומקים מפעל לכתיבת התורה והחכמה.

הסרת הבמות וביעור העבודה הזרה תופסות בבירור מקום חשוב בהערכה החיובית כל כך של ספר מלכים כלפי חזקיהו:

וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן. בַּה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָּמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְהָיָה ה' עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא יַשְׂכִּיל (מל"ב י"ח, ג-ז).

הדבר אינו מפתיע לאור מנהגו הקבוע של ספר מלכים לשפוט את המלכים בסוגיית הבמות: הכתוב מתאר את פועלו של המלך, ואז מוסיף "אך הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (ראה למשל את האמור ביהושפט (מל"א כ"ב, מד), באמציהו (מל"ב י"ד, ד) ובעוזיהו (שם ט"ו, ד)). מימי שלמה ועד ימי חזקיהו הותירו המלכים את הבמות לעבודת ה', ולא אכפו את האיסור שחל על צורת עבודה זו למן הקמת המקדש ואילך. חזקיהו הוא המלך הראשון[1] שיוזם את הסרת הבמות ביהודה כולה, פעולה שדרשה, ככל הנראה, מאמץ מלכותי רב ונחישות גדולה אל מול החשיבות שייחס העם לפולחן זה.[2]

הכתוב שהבאנו לעיל מציין ארבעה פולחנים שהכרית חזקיהו: הסרת הבמות, שיבור המצבות, כריתת האשרה וכיתות נחש הנחושת. על עניינו של נחש הנחושת אמרו חז"ל:

כשחטאו ישראל שלח עליהם נחשים שרפים, כשצעקו אל משה אמר לו הקב"ה 'עשה לך שרף וגו' ויעש משה נחש' וגו' (במדבר כ"א, ח-ט). וכך היה עומד נחש הנחשת, כל זמן שאדם נישך, היה מסתכל בו ומתרפא. עד שעמד חזקיה וראה את ישראל זונים אחריו, אמר: עכשיו כל מי שהוא צריך להתרפאות יהא הולך אצל זה ומניח את הקב"ה, העבירו, שנאמר 'וכתת נחש נחשת' וגו' (מל"ב י"ח, ד). התחילו לומר: מה אתה עושה? מה שהתקין משה את סותר?! אמר להן: כל מי שצריך להתרפאות יסתכל בהקב"ה ויתרפא, שנאמר 'הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו' (תהילים ל"ד, ו), וכן הוא אומר 'בה' א-להי ישראל בטח ואחריו לא היה כמוהו' וגו' (מל"ב י"ח, ה) (אגדת בראשית פרק יא).

נחש הנחושת - שנועד, כדברי המשנה המפורסמת (ראש השנה פ"ג מ"ח), לשעבד את לב ישראל לאביהם שבשמים - הפך לנשוא עבודה עצמאי. לפיכך החליט חזקיהו לכתתו ולבטלו, תוך גילוי אומץ רב אל מול הטענה "מה שהתקין משה את סותר?!".

בדומה לפועלו ביחס לבמות, גם בכיתות נחש הנחושת הייתה לחזקיהו זכות ראשונים. וכך אמרו חז"ל:

אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום? אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין ו ע"ב - ז ע"א).

הקשר נוסף שבו ניכרת דבקותו של חזקיהו בקב"ה הוא תפילותיו. בכמה מקומות אנו מוצאים את חזקיהו מתפלל:

- כבר בראשית מלכותו מסופר כי התפלל לכפרת העם על עשיית הפסח "בלא ככתוב" (דה"ב ל', יח).

- בעקבות דברי רבשקה ומלאכי סנחריב נושא חזקיהו בבית ה' תפילה שבה הוא מדגיש את מלכותו של הקב"ה על כל העולם כולו ומבקש ישועה על מנת ש"ידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' א-להים לבדך" (ראה מל"ב י"ט, טו-יט).

- בחוליו הוא שואל מעם ה': "אנה ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי" ובוכה בכי גדול (מל"ב כ', ב-ג).

- ובחיותו מחוליו הוא כותב תפילה נרגשת, "מכתב לחזקיהו מלך יהודה", המסתיימת במילים: "ה' להושיעני ונגנותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה'" (ישעיהו ל"ח, ט-כ).

התפילה מהווה, אם כן, מרכיב משמעותי בעבודת ה' של חזקיהו, והדבר מעיד על זיקתו הקרובה לקב"ה.

לסיום עלינו לעמוד על תכונה חיובית נוספת של חזקיהו - יחסו לנביא. בשיעור הקודם הרחבנו על מערכת היחסים בין חזקיהו וישעיהו ועמדנו על מורכבותה ונפתלותה. עם כל זאת, אין לשכוח כי כנראה עוד בטרם מלך עמד חזקיהו עם הנביא בקשר קרוב, אשר השפיע מאוד על מעשיו בראשית מלכותו, וכי אף שבהמשך לא פנה מיזמתו לנביא אלא פעם אחת, נראה שהתייחס ברצינות לדבריו וכיבדו מאוד (מסתבר ביותר שהדחת שבנא היא תוצאה ישירה של נבואת ישעיהו).

2. הצדדים השליליים במעשי חזקיהו

בשיעורים הקודמים עסקנו בהרחבה ובפירוט רב בהיבטים בעייתיים שונים בפועלו של חזקיהו: המרידה באשור והברית עם מצרים; הכניעה למלך אשור עם פלישתו ליהודה, קיצוץ דלתות בית ה' ושימוש באוצרותיו לתשלום המס; גבהות לבו; התייחסותו למשלחת הבבלית; והמציאות הרוחנית, החברתית והמוסרית בירושלים. מלבד ההשלכות החמורות שהיו לה על יחסו לקב"ה, הטילה בחירתו של חזקיהו להשקיע את ראשו ורובו בברית צבאית עול כבד על העם ואִפשרה לשרים שונים, וביניהם כנראה שבנא, להשחית את הנהגתם ולדרדר את ירושלים כמעט עד לרמתה של סדום. בכך נכשל המלך במילוי ייעודו להכין את הממלכה ולסעדה במשפט ובצדקה. המכנה המשותף לכל הנושאים הללו הוא ראיית המלך את מלכותו כמלכות עצמאית, שבה פועל המלך לפי השקפת עולמו, ללא קשר לנביא ולדבר ה' שבפיו, ומבטא את זיקתו לקב"ה ולנביא רק בעתות משבר, כשאין בידו פתרון מעשי משל עצמו. גם אצל מלך צדיק זה בולטת, אם כן, לכל אורך הדרך סוגיית הזיקה בין מלך בשר ודם ומלך מלכי המלכים (וגם בכך יש משום דמיון מה בין חזקיהו ושלמה).

ב. תפיסת חז"ל את דמותו של חזקיהו

בכמה מקומות מתייחסים חז"ל לדמותו של חזקיהו ולמעשיו. אנו נביא כאן רק שניים מהם, העוסקים בשבעה ממעשיו של חזקיהו, שחלקם נזכר במקרא וחלקם בא כנראה ממסורות אחרות. וכך שנינו במסכת פסחים:

ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו.

גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו, כיתת נחש הנחשת והודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו.

על שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו (פסחים פ"ד מ"ט).

באבות דרבי נתן מופיעים הדברים בניסוח אחר:

יחזקיהו מלך יהודה עשה ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום: גנז ספר רפואות והסכימה דעתו לדעת המקום; כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר 'עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן' (מל"ב י"ח, ד); והסיר את הבמות והמזבחות והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר 'יחזקיהו הסיר את במותיו ואת מזבחותיו ויאמר ליהודה ולירושלים לאמר לפני מזבח אחד תשתחוו ועליו תקטירו' (דה"ב ל"ב, י"ב); סתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר 'יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון וישרם למטה מערבה לעיר דוד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו' (שם, ל) (אבות דרבי נתן פ"ב ה"ד).

מלבד ההבדל בין הנוסח "הודו לו" (היינו: חכמים) ובין הנוסח "הסכימה דעתו לדעת המקום", נבדלים שני המקורות בכמה פרטים: המשנה בפסחים מזכירה שישה דברים שעשה חזקיהו, בעוד שבאבות דרבי נתן מנויים ארבעה, מתוכם אחד שלא נזכר בפסחים (הסרת הבמות והמזבחות); בפסחים יש ביקורת ושבח גם יחד, ובאבות דרבי נתן - שבח בלבד; ושני המקורות נחלקים בהערכת המעשה של סתימת מוצא מימי הגיחון.

הבה נדון עתה בפירוט בכל אחד משבעת המעשים המנויים בסך הכול בשני המקורות.

1. גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים

מעשה זה נזכר רק במשנת פסחים, ולא באבות דרבי נתן, וכבר עמדנו (בשיעור 17) על משמעותו כשלילת מלכות אחז על הרעות שהייתה כרוכה בהן: עבודה זרה, עבודת המולך, חיתום התורה ושלילת הנבואה. וכפי שביאר רש"י:

גירר עצמות אביו - משום כפרה, ולא קברו בכבוד בדרגש ומטה נאה, ומפני קידוש השם, שיתגנה על רשעו ויִוָּסְרוּ הרשעים (רש"י פסחים נו ע"א).

2. כיתת נחש הנחושת

כיתות נחש הנחושת נזכר לחיוב הן במשנת פסחים הן באבות דרבי נתן, וכבר עמדנו על עניינו לעיל.

3. גנז ספר רפואות

גם דבר זה נזכר בשני המקורות, וכן בגמרא בברכות:

'זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי' (ישעיהו ל"ח, ג). מאי 'והטוב בעיניך עשיתי'?... רבי לוי אמר: שגנז ספר רפואות (ברכות י ע"ב).

בהבנת עניינו של ספר רפואות מצינו שתי תפיסות שונות. לפי הבנה אחת היה זה ספר שביאר את התכונות הרפואיות של צמחי ועשבי מרפא, וחזקיהו גנזו כדי שאנשים יפנו לקב"ה ויבטחו בו - ולא בספר (ראה רש"י שם ובפסחים נו ע"א; נצח ישראל למהר"ל פרק ל). לפי ההבנה השנייה, אסור לגנוז ספר רפואה על פי הטבע, וחזקיהו גנז ספר שעסק ברפואה על דרך האסטרולוגיה או שיטות אסורות אחרות משהחלו להשתמש בו באופן מעשי (ראה פירוש המשניות לרמב"ם על המשנה בפסחים שם).

המכנה המשותף לכיתות נחש הנחושת ולגניזת ספר רפואות הוא המגמה להביא לביטחון ישיר בקב"ה, שלא דרך אמצעים חיצוניים שניתן לייחס להם בטעות משמעות עצמאית, מנותקת מהקב"ה.

4. הסיר את הבמות והמזבחות

דבר זה נזכר כאמור רק באבות דרבי נתן, וכבר עסקנו במשמעותו מרחיקת הלכת והחדשנית. גם בכך חיזק חזקיהו את אמונת העם בקב"ה ואת ביטחונו בו.

5. סתם מי גיחון

בעניין זה יש ליישב בין המשנה בפסחים, שעל פיה לא הודו לחזקיהו על כך, ובין הברייתא באבות דרבי נתן, הגורסת שגם בכך הסכימה דעתו לדעת המקום.

ייתכן שהמשנה בפסחים רואה במעשה זה, שנועד למנוע מים מחיילי צבא אשור אם יצורו על ירושלים, הבעת חוסר ביטחון בהבטחת הנביא "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (מל"ב י"ט, לד);[3] על פי הבנה זו, לוּ בטח המלך בקב"ה, לא היה צריך לנקוט פעולות צבאיות מעין זו. הברייתא באבות דרבי נתן, לעומת זאת, סוברת כי מעשה זה היה ראוי, שכן נקיטת פעולות הגנה מעשיות, על דרך ההשתדלות, אינה סותרת את הביטחון בקב"ה.

דרך אחרת לפתרון הבעיה היא להבחין בין הזמנים שבהם עוסקים שני המקורות: באבות דרבי נתן מדובר בשלב מוקדם של ההתארגנות, עוד לפני הברית עם מצרים, בעוד שהמשנה בפסחים מדברת על המצב לאחר כריתת הברית עם מצרים, שאז שיקף המעשה בבירור חוסר ביטחון בקב"ה תוך הישענות על מעצמה זרה. בהקשר זה מעניין לבחון את דברי הנביא "ומקוה עשיתם בין החֹמֹתַיִם למי הברֵכה הישנה ולא הבטתם אל עֹשיה ויֹצרה מרחוק לא ראיתם" (ישעיהו כ"ב, יא): אם נאמרו הדברים בשלב מוקדם, מסתבר שהביקורת סבה על הקמת הביצורים תוך התעלמות מן הזיקה לקב"ה ומתכניותיו של צופה הדורות מראש; אם מדובר אחרי כריתת הברית עם מצרים, כי אז משמעות הביצורים היא הישענות על הכוח העצמי, בלא כל קשר לקב"ה.

6. קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור

חומרת המעשה ברורה: בבקשו מקורות לתשלום המס העצום שהטיל עליו מלך אשור לאחר שכבש את יהודה, מקצץ חזקיהו את דלתות היכל ה' ואת הארונות שהוא עצמו ציפה (מל"ב י"ח, יג-טז).

ציפוי דלתות ההיכל והאוֹמְנוֹת היה תיקון גדול למעשי אחז: שליחת הכסף והזהב שבבית ה' למלך אשור (שם ט"ז, ח), ובהמשך קיצוץ כלי בית ה' ועריכת שינויים במבנה המקדש ולבסוף סגירתו "מפני מלך אשור" (ראה שם, יז-יח; דה"ב כ"ח, כא, כד) (אמנם לא נאמר במפורש שאחז קיצץ את דלתות ההיכל, אך כך משתמע מעצם העובדה שחזקיהו נזקק לצפותן). והנה עתה מידמה חזקיהו לאביו אחז, וחוזר בו כביכול ממגמתו הראשונית - תיקון בית ה' וחנוכתו מחדש.

יתר על כן, מעשה זה מייצג באופן סמלי בעיה כללית יותר במלכות חזקיהו, שכבר הצבענו עליה הן באשר ליחס בין ראשית מלכותו של חזקיהו להמשכה הן באשר ליחס בין מלכותו ומלכות ה' בכלל. קיצוץ דלתות ההיכל משמעו שימוש בחלק ממבנה בית ה' על מנת להשתעבד למלך אשור ולשלם לו מס: כביכול שִעבד חזקיהו את מקום מלכותו של הקב"ה למלך אשור כדי שיוכל הוא עצמו להמשיך להתקיים.

7. עיבר ניסן בניסן

לאחר טיהור המקדש מן הטומאה והעבודה הזרה בראשית מלכותו, מחליט חזקיהו, מתוך רצון לשתף את מלכות ישראל בחידוש הברית עם הקב"ה, לדחות את הפסח. הכתוב נותן שני נימוקים לדחייה (המספור שלי, י"ל):

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא (1) כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי (2) וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם (דה"ב ל', ב-ג).

המאמצים אכן נשאו פרי, ועם רב נאסף לירושלים (שם, יג). ואולם, למרות הנימוקים החשובים לדחיית הפסח ולעיבור השנה ולמרות הצלחתו בהבאת עם רב לעשות את הפסח, ביקרו חז"ל את חזקיהו על כך שעיבר ניסן בניסן ולא הספיק לעבר באדר - בניגוד להלכות עיבור - ולא הודו לו על כך.

ג. מדוע באה הפורענות בימי חזקיהו?

אין ספק כי דמותו של אחז קשה ביותר מכל הבחינות: כזכור, אחז הכניס עבודה זרה למקדש, התנתק מן הנבואה, חתם את התורה, עבד למולך - ומכל זאת נבעה מציאות רוחנית ומוסרית קשה של שעבוד מוחלט לאשור תוך הריגת ושביית מאות אלפי יהודים מממלכת ישראל. חזקיהו השתדל לתקן את מעשי אביו: ביער עבודה זרה, חנך מחדש את בית ה', חיזק את התורה, התייחס בכובד ראש לדברי הנביא, התפלל, הסיר לראשונה את הבמות מנחלת יהודה, וחידש את הברית עם ה' בעשיית הפסח יחד עם ממלכת ישראל.

לאור כל זאת זועקת השאלה, מדוע דווקא בימיו של חזקיהו - מלך צדיק בכל קנה מידה (כפי שמעיד עליו הכתוב במלכים), וודאי וודאי בהשוואה לאחז - מדוע זה דווקא בימיו באות הפורענויות הגדולות ביותר: צבא אשור פולש ליהודה ומחריב את יהודה כולה, פרט לירושלים; לראשונה בתולדות הנבואה מנבא נביא מפורשות על חורבן העיר ובית ה' (מיכה ג', יב); ולראשונה בתולדות המלכות מנבא נביא מפורשות על גלות לבבל (מל"ב כ', יז-יח)?![4]

אפשרות אחת היא שהפורענות החלה עוד בימי אחז ובגלל מעשיו, והמשיכה בימי חזקיהו, שאחז במקצת מעשי אביו. אכן, כבר בימי אחז ניבא ישעיהו על בוא מלך אשור:

יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר (ישעיהו ז', יז).

וְלָכֵן הִנֵּה אֲ-דֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵ-ל (שם ח', ז-ח).

אפשרות שנייה היא שהעונש בא על מעשי חזקיהו עצמו: אם בגלל המציאות הרוחנית החברתית הפנימית הקשה, ההוללות והשחתת השלטון, אם בגלל הברית עם מצרים וההישענות עליה, שיש בה מעין עבודה זרה ומשום חילול ה'. כך או כך, עדיין צריך כיוון זה עיון גדול: הלוא בימי אחז התרחשו עוונות קשים הרבה יותר - ולא נענש עליהם?!

דומני שהתשובה הנכונה היא שאת הפורענות גרמו שני המלכים יחדיו, וצירוף מעשיהם הרעים הוא שהביא בסופו של דבר לפלישת מלך אשור ולנבואות על חורבן ירושלים והמקדש (שנדחה בזכות תשובתו של חזקיהו) ועל גלות לבבל. אחרי הימים הקשים כל כך של אחז, נתן הקב"ה לחזקיהו אשראי, בציפייה שיממש את הסיכוי לתקן את הממלכה ולסעדה במשפט ובצדקה. ואולם, מעשי חזקיהו - הברית עם מצרים תוך כניעה למלך אשור ותשלום המס מבית ה' מחד גיסא, והמציאות הרוחנית המושחתת ביהודה ובירושלים מאידך גיסא - מעשים אלו מנעו את מימוש הציפיות, והפורענות באה בימי חזקיהו.

אפשרות נוספת להשיב על הבעיה גלומה בהתבוננות כוללת על התקופה. ראשית יש לזכור כי בשנה השישית לחזקיהו נופלת ממלכת ישראל מרוב חטאיה הגדולים. ממלכת יהודה מצויה אף היא באותה העת בתהליך של הידרדרות אטית, שראשיתה כבר במלכות עוזיהו, שבימיו החל סילוק שכינה מן המקדש (ישעיהו ו'), והוא עצמו לקה בצרעת עד יום מותו לאחר שההין להקטיר קטורת במקדש בגבוה לבו עד להשחית (דה"ב כ"ו, טז-כא). המציאות שיצר אחז בן יותם בן עוזיהו - עבודה זרה במקדש, עבודת המולך, התכחשות לנבואה וחיתום התורה - מציאות זו הטביעה, ככל הנראה, את חותמה על ממלכת יהודה באופן משמעותי מכדי להשתנות מן הקצה אל הקצה בימי חזקיהו, עם כל גדולת השינוי שנעשה בהם. הראיה הטובה ביותר לכך היא אופיים של ימי מנשה בן חזקיהו, שבהם שבו העבודה הזרה ועבודת המולך למקדש ולירושלים, והעיר מלאה דם נקי. עם כל צדקתו לא הצליח חזקיהו להטות את הכף לטובה, ואף שירושלים ניצלה, נפגעה ממלכת יהודה בכללותה פגיעה אנושה. למרות ההבדל המהותי בינו ובין אחז אביו, לא הצליח חזקיהו להתעלות על מכלול התקופה, וימיו מהווים אפוא מבוא לסופה של ממלכת יהודה בימי יהויקים, יהויכין וצדקיהו.

* * *

בשיעור זה אנו מסיימים את עיסוקנו במלכות חזקיהו. בשיעור הבא נדון בע"ה בסיבות לחורבן הבית הראשון ובסופה של הממלכה.



[1] לאחר ימי מנשה בן חזקיהו שב יאשיהו והסיר את העבודה הזרה ואת הבמות גם יחד. במובן זה הולך יאשיהו בדרכו של חזקיהו, והכתוב אכן מתייחס אליו בלשון דומה מאוד: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאול" (מל"ב כ"ב, ב); "וכמֹהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאֹדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמֹהו" (שם כ"ג, כה). דבר זה מצטרף לקווי דמיון אחרים בין שני יאשיהו וחזקיהו (כגון עשיית הפסח עם פליטי ממלכת ישראל), אך לא נוכל כמובן להתייחס במסגרת זו להשוואה בין שני המלכים.

[2] על כך ניתן אולי ללמוד מדברי רבשקה: "וכי תאמרון אלי: אל ה' א-להינו בטחנו! - הלוא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו ויאמר ליהודה ולירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם" (מל"ב י"ח, כב). סביר להניח שבדברים אלו ביקש רבשקה לחזק אצל השומעים את ביקורתם כלפי המלך על הסרת הבמות, שאליהן היה העם קשור מאוד.

[3] אמנם יש מקום לדון אם הביצורים וסתימת מי הגיחון נעשו רק עם פלישת סנחריב, או שמא כבר בתקופה מוקדמת של ימי חזקיהו, עוד זמן רב לפני המצור - וממילא גם זמן רב לפני הבטחתו של ישעיהו. ואפשר שזהו פתח להצעה נוספת לפתרון הסתירה: הברייתא באבות דרבי נתן עוסקת בהשתדלותו של חזקיהו להגן על בירתו בדרך הטבע לפני הבטחת הנביא, בעוד שבפסחים מדובר בהמשך אותו מפעל לאחר הבטחת ישעיהו.

[4] עסק בבעיה זו בהרחבה הרב יובל שרלו במאמרו "מסע סנחריב", בתוך: מים מדליו, שנתון המכללה הדתית למורים על שם ליפשיץ, ירושלים תש"ן, עמ' 156 ואילך. להלן נביא את תמצית דבריו.