שיעור 22 - תחנות המשכן בארץ ישראל (א)

  • הרב יצחק לוי

תחנות המשכן בארץ ישראל (א)

פתיחה

זמן רב חלף מאז כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ועד לזמן בו מצא המשכן והארון מקום מנוחה. עם כניסת בני ישראל לארץ, נמצא המשכן בגלגל, ולאחר כמה זמן מועבר לשילה.

עם חורבן שילה, התרחש פיצול בתוך המשכן בין הבמה הגדולה לארון:

הבמה הגדולה, נמצאת תחילה בנב עיר הכהנים עד עזיבתה לאחר חורבן העיר והריגת שמונים וחמישה הכהנים. לאחר מכן, הועברה הבמה לגבעון, ותחנתה הבאה הייתה בית המקדש בירושלים.

על הארון לעומת זאת עבר מסלול שונה לחלוטין, ומפותל הרבה יותר. תוך כדי הקרב עם הפלשתים באבן העוזר נלקח הארון על ידיהם. לאחר מכן הושב הארון לבית שמש, אולם לאחר המגפה הגדולה הועלה הארון לקריית יערים. לאחר עשרים שנה בקרית יערים, העלה דוד את הארון לעיר דוד, כאשר במהלך מאורע זה נפל הארון ומת עוזא, והארון שהה עוד שלושה חודשים בבית אדום הגיתי. מכאן, מועלה הארון, יחד עם הבמה הגולה להר המוריה אל בית ה'.

בשיעורים קודמים[1] עסקנו בהיבטים שונים של משמעות איסור הבמות לדורות וביחס בין מיקום הארון לבין הבמה הגדולה. ברצוננו עתה לבחון את יחס המקראות למשכן על תחנותיו השונות, ולמשמעות הנדודים שלו ממקום למקום.

נציין תחילה כי תחנות אלו, כפי שהזכרנו, מפורשות בחז"ל, אך אין הן מפורשות כלל בפסוקים - לא התחנות עצמן[2], לא המעבר בין תחנה לתחנה וגם לא משך הזמן בו המשכן שוהה בכל אחת מן התחנות (כפי שמיד נראה).

מסגרת הזמנים

פרק הזמן מיציאת מצרים עד התחלת בנין בית ה' בימי שלמה, הינו ארבע מאות ושמונים שנה, וזאת על פי הפסוק במלכים:

"ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'" (מלכים א, ו', א).

אם נוריד ממספר זה 40 שנה בהם שהו בני ישראל במדבר, נותרו 440 שנה מן הכניסה לארץ עד תחילת בנין הבית. כפי שכבר ציינו, בפסוקים עצמם אין כל התייחסות לזמנים השונים בהם נמצא המשכן בכל אחת מן התחנות, וחשבון זה נעשה על ידי חז"ל (ואף נפסק על ידי הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א, הלכה ב):

"תנו רבנן - ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת.

ימי אהל מועד שבגלגל - ארבע עשרה, שבע שפרשו ושבע שחלקו.

ימי אהל מועד שבנוב וגבעון - חמשים ושבע.

נשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת"

(זבחים קיח: על פי סדר עולם רבה פרק יא).

אם נסכם, נקבל כי חשבון שנות המשכן מהר סיני להר המוריה הוא כך:

    * במדבר - 39 שנה, המתוארים מסוף ספר שמות ועד תחילת יהושע (המשכן הוקם בניסן של השנה השניה לשהותם במדבר).

    * בגלגל - 14 שנה, 7 שנות כיבוש ו-7 שנות חלוקה. תקופה זו מקבילה לתקופה המתוארת ביהושע פרקים ה-יז.

    * בשילה - 369 שנה המתוארים בספר יהושע פרק י"ח עד סוף הספר, ספר שופטים ובספר שמואל א' עד פרק ד.

    * בנב - 57 שנה המתוארים בספר שמואל א, פרק ד' עד מלכים א, פרק ו'.

    * בגבעון.

כפי שציינו בפסקת הפתיחה, בסוף ימי המשכן בשילה, לאחר שהארון נשבה על ידי פלשתים והיה אצלם שבעה חדשים (שמואל א, ו', א), הארון חוזר לישראל - תחילה לבית שמש ואחר כך בעקבות המגפה, לקרית יערים. מפרק זמן זה ועד בנין בית ה', הארון והמשכן נפרדים והמשכן משמש כבמה גדולה. במהלך תקופה זו, הארון נמצא בקרית יערים 20 שנה (שמואל א, ז', ב) ואחר כך בעיר דוד 37 שנה (על פי חישובי השנים המקבילים לשנות המשכן לפי חז"ל בנב ובגבעון), וזאת עד תחילת בנין בית ה' ע"י שלמה. במקביל, הבמה הגדולה מצויה בנב 13 שנה ואחר כך בגבעון 44 שנה.

מעניין לציין כי הגמרא בזבחים (קיח:-קיט.) עושה את חשבון 20 שנות הארון בקרית יערים בדרך מיוחדת:

"כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנב; כשמת שמואל הרמתי חרבה נב ובאו לגבעון. וכתיב: 'ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' (שמואל א ז), הני עשרים שנה: עשר שנה שמלך שמואל בעצמו, ושנה שמלך שמואל ושאול, ושתים שמלך שאול, ושבע דדוד" (זבחים קיח:-קיט.).

הגמרא מפנה את תשומת לבנו לקשר בין תחנות המשכן ומקומן, לבין שנות ההנהגה של המנהיגים השונים:

    * עלי הכהן קשור לשילה.

    * שמואל הנביא קשור לנב יחד עם שאול.

מדברי הגמרא אנו לומדים כי שנות המשכן בנב הינם בסך הכל 13 שנה (שנות שמואל ושאול), ואם כך שנות גבעון הן 44 שנה. 44 שנים אלו מחולקות בין 40 שנות מלכות דוד ו-4 שנותיו הראשונות של שלמה (עד תחילת בנין בית ה'). במקביל, 20 שנות קרית יערים מתחלקות ל-13 שנות שמואל ושאול, ו-7 שנות דוד.

נראה כי המשמעות הרוחנית של קביעה זאת הינה ההתאמה בין ההנהגה השלטונית לבין המציאות הרוחנית של עם ישראל, המתבטאת במיקום המשכן בכל תחנה. כל תחנה הינה תחנה התואמת מצב של תקופה מסוימת, של מנהיג מסוים, ולכן דברים מסוימים מתרחשים דוקא בה ולא באחרת.

תחנות המשכן[3]

נעבור כעת על תחנות המשכן השונות על פי הפסוקים, וננסה לבאר מה התרחש בכל אחת מהן, מה היה מצבו של עם ישראל באותה תקופה, ומה ניתן ללמוד מן הפסוקים על יחסו של העם אל המשכן באותו הזמן.

גלגל

התחנה הראשונה לחניית בני ישראל אחר חצייתם את הירדן היא בגלגל:

"והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו" (יהושע ד', יט).

סיבת מיקומו של המשכן בגלגל, עולה מן הפסוקים והיא חנייתם של בני ישראל בגלגל בפרק זמן זה. מעניין כי הכתוב בהמשך אומר: "ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו" (יהושע ה', י)[4], אולם לא מצוין בשום פסוק מיקומו המדויק של המשכן.

המשכן בגלגל מצוין בפסוקים נוספים בספר יהושע, אך לא בכולם בצורה גוליה. כך למשל, כאשר בנות בנות צלפחד מבקשות לקבל את הנחלה שהובטחה להם על ידי משה נאמר:

"וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה' צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה' נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן" (יהושע י"ז, ד).

פסוקים אלו, מזכירים בדרך אגב את נוכחות המשכן בקרב המחנה, ולקורא ניתן רק לשער כי בירור שאלתן באורים ותומים, נעשה במשכן בגלגל.

כך גם בהמשך הספר: לאורך כל הפרקים, מפרק ה' ועד פרק י"ז, מצוין כי יהושע, לאחר כל הכיבושים והמלחמות, חוזר למחנה בגלגל. אך בשום מקום לא מצוין כי מיקום המשכן הוא בגלגל, וכן אין כל התייחסות למשכן בגלגל.

ייתכן מאד כי הסיבה לאי הזכרת המשכן בגלגל באה ללמד אותנו כי בפרק זמן זה של כיבוש והתנחלות, בני ישראל היו עסוקים במלחמות ובנחלה והתיישבות בארצם, ואין הם מתפנים לעבודת ה' ציבורית ואישית במשכן. העובדה שאין הכתוב מפרט את עצם היות המשכן בגלגל, באה ללמד על העובדה שהוא לא היה משמעותי בפרק זמן זה.

שילה[5]

המעבר לשילה מפורש ביהושע (י"ח, א):

"וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם".

מעניין לציין כי כינויו של המשכן משתנה ממקום למקום. בפרק הזמן בו נמצא המשכן בשילה הוא מכונה אהל מועד (כך גם ביהושע י"ט, נא ובשמואל א, ב', כד) ומשכן (יהושע כ"ב, יט וכט), ואילו בסיפור פסל מיכה (שופטים י"ח, לא) מכונה המשכן בית
הא-להים. נראה כי הבחנה זו, עולה גם מתוך דרשת חז"ל במשנה בזבחים:

"באו לשילה נאסרו הבמות. ולא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן, יריעות מלמעלן - והיא היתה מנוחה" (פי"ד, משנה ו).

השילוב בין אבנים ליריעות, מסמל את השילוב בין אוהל לבית. זהו מצב ביניים בין משכן המדבר הבנוי מקרשים ויריעות, למקדש בירושלים שכולו אבנים.

המשכן נמצא בשילה עד חורבנו הסמוך לתבוסת ישראל בפני הפלשתים בקרב באבן העזר (שמואל א, ד'). מעניין כי הכתוב איננו מציין כלל את חורבנה של שילה, ודבר זה נלמד מדברי ירמיהו:

"כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל" (ירמיהו ז', יב-טו).

וכך בתהילים:

"שמע א-להים ויתעבר וימאס מאד בישראל ויטש משכן שלו אהל שכן באדם ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר. ויסגר לחרב עמו ובנחלתו התעבר בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה" (תהילים ע"ח, נט-סד).

מעבר לעובדה כי משכן שילה חרב, לא כתוב בפסוקים מידע נוסף כגון מתי הוא חרב וכיצד. מן הפסוקים בתהילים נראה כי המשכן חרב במלחמה בה נשבה הארון, כלומר בסוף המלחמה באבן העזר (שמואל א, פרק ד'). מעניין כי למרות הניצחון של שמואל על הפלשתים (שמואל א, ו', יב), עם תחילת מלכות שאול, נציב פלשתים נמצא בגבע (שמואל א, י"ג, ג), כלומר באיזור בנימין. ישנו הגיון רב לומר כי מאז כיבוש שילה על ידי הפלשתים, הם נשארו במידה מסוימת על גב ההר ועל כן הם יורדים דרומה לאיזור בנימין, ולכן אנו פוגשים אותם בגבע בבנימין (בתחילת שמואל א, י"ג).

בנוסף כדאי לציין כי בחפירות שנעשו בשילה מצאו החופרים שכבת שריפה המחריבה את התל המזוהה על ידם, כהצעתו של אולברייט, להרס שילה על ידי הפלשתים[6]. הרס המשכן בשילה, עולה גם מתוך דברי בעל סדר עולם רבה (יא) "כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנב". ושם בפרק יג: "בתחילת אלו העשרים שנה (שהיה הארון בקרית יערים) הביאו את אהל מועד לנב". וכך לשון הרמב"ם בפירוש המשניות (זבחים פי"ד, מ"ז) "כאשר חרב מקדש שלה בעוונות אבותינו הקימו אוהל מועד שנעשה במדבר בנב".

בנוסף לעובדה זו, במשך כשלש מאות ששים ותשע שנה בהן שכן המשכן בשילה, אין כמעט כל התייחסות למציאותו של המשכן בשילה, בודאי לא ברמה הציבורית כמקום מרכזי לעליה לרגל, מקום בו העם רואה את מרכז הווייתו הרוחנית. אולם, בעניין זה, יש להבחין בין תקופת יהושע לבין תקופת השופטים:

בתקופת יהושע מצינו מספר התכנסויות בשילה. כך למשל בפרקים י"ח-י"ט, מתבצעת חלוקת הנחלות:

"אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ" (י"ט, נא).

כך גם בהמשך, חלוקת ערי הלויים נעשית בשילה (פרק כ"א פסוק ב), וכן מוזכרת שילה בעקבות בנין המזבח על ידי שנים וחצי השבטים על הירדן "וישמעו בני ישראל ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה לעלות עליהם לצבא" (כ"ב, ט - יב)[7].

לעומת זאת, באופן אירוני, בספר שופטים, האיזכור המפורש המיידי של המשכן בשילה קשור לפסל מיכה:

"וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית הא-להים בשילה" (שופטים י"ח, לא).

אזכור נוסף לשילה בספר שופטים מופיע בשופטים כ"א, יט:

"ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה".

העובדה שהכתוב מציין את המיקום המדויק של החג מתייחס ככל הנראה למחולות בכרמים ולא לעצם מקומו של המשכן[8]. שוב אנו מבחינים כי למרות שהפסוקים מזכירים את שילה, הפסוקים מתעלמים מן העובדה כי בתקופה זו שוכן שם המשכן.

נראה, כי אי הזכרת המשכן בשילה במשך כל מאות השנים של תקופת השופטים, מלמדת באופן פשוט כי המקום הוזנח ולא התייחסו אליו כלל ועיקר. הוכחה ברורה להבנה זו הינה פרשנות חז"ל על עליית אלקנה וחנה לשילה, כפי שהיא מתוארת בתחילת ספר שמואל. לראשונה בתחילת ספר שמואל מתוארת עליה לרגל של אלקנה וחנה לשילה, דבר שלא הוזכר מיהושע י"ח ואילך ולאורך כל ספר שופטים. וכך לשון המדרש:

"ועלה האיש ההוא, נתעלה בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל. אלקנה ואשתו, בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותו להיכן תלכו? ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: נלך עמכם? ואומרים להם: הן. עד לשנה הבאה חמישה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים" (ילקוט שמעוני ב, עז).

המדרש מתאר כי עליית אלקנה מימים ימימה התייחדה בכך שהוא היה מצרף לעלייתו אנשים רבים שיעלו עמו וכל שנה היה עולה בדרך אחרת. יש כאן מגמה חדשה המתוארת בספר שמואל, לשנות את הזיקה למשכן בשילה ולחדש את עליית עם ישראל למשכן[9]. אבל כאמור חידוש זה מחזק את ההבנה כי כל תקופת השופטים עד ימי אלקנה (כולל ימי עלי הכהן), המשכן אינו תופס מקום משמעותי בחיי העם - לא ברמה הציבורית וגם לא ברמה הפרטית[10].

כשאנו מנסים להבין מדוע הוזנח המשכן במשך מאות בשנים, ניתן להעלות מספר תשובות:

I. ראשית, מצב זה מהווה מצב המשך לשנות המשכן בגלגל, בו כל שבט מתבסס בהיאחזות בנחלתו, דבר הדורש ממנו כוחות רבים ואין אפשרות וזמן להגיע למשכן ובפרט לשבטים הרחוקים משילה.

II. סיבה שניה ומרכזית הינה העובדה כי בפרק זמן זה, הארץ מלאה בעבודה זרה. עבודה זרה זו המצויה בכל מקום מספקת לכל השבטים את הפולחן הנדרש ועל כן אין הם מגיעים כלל לשילה.

יש לציין כי בנוסף לעבודה הזרה במצבה המקורי (כפי שהיא מתוארת בשופטים ב', יא-יג), התקיימה באותה תקופה גם מציאות של עבודה לה' על ידי פסל ומצבהץ. מפרשת פסל מיכה (שופטים י"ז) ניתן לראות בצורה חדה את העובדה כי עבודה זרה זו שימשה תחליף למשכן. נעיין קצת בפרשייה זו:

"וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּ אָלִית, וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לה'. וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לה' מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ" (שופטים י"ז, א-ד).

המצב הינו מצב קצת מוזר. הקדשת הכסף נעשית לשם ה', אולם תכליתה פסל ומסכה. הדבר בולט עוד יותר בהמשך כאשר מגיע הכהן לשבת בבית מיכה ואומר:

"וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה. וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן" (שופטים י"ז, יב-יג).

נראה כי ביתו שלו מיכה נתפס כמקום עבודה לה' בקרב חלקים נרחבים מהעם, וכך כאשר מגיעים חמישה אנשים מבני דן, לרגל את הארץ ולחקרה, הם מתעכבים שם, וכך נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן. וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵא-לֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ" (שופטים פרק יח, ד-ה).

וכאשר כל השבט עולה בדרכו לליש הם שוב עוברים דרך בית מיכה:

"וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ... וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם" (שופטים י"ח, יד-כ)

בסיפור זה[11], אנחנו רואים סוג של תערובת: מצד אחד פניה לה', מצד שני יש פסל, אפוד, תרפים ומסכה והאנשים פונים אל הכהן שישאל באלוהים. כל כך נראית בעיניהם עבודה זאת כדרך הנכונה, עד שהם לוקחים עמהם את הכהן יחד עם הפסל, האפוד, התרפים והמסכה. עבודה זו מתרחשת בבית מיכה הנקרא בית אלהים ונראה כי הוא מהווה תחליף גמור לשילה באותו זמן.

המקום בו מקובל לזהות את בית מיכה הוא באיזור הנמצא למרגלות מעלה לבונה של היום, במקום הנקרא חאן א לובאן[12]. מקום זה הינו בנחלת אפרים, ונראה כי הוא שימש כתחנה ללינת לילה להולכים מאיזור ירושלים צפונה.

וכך דברי חז"ל בגמרא:

"מפני מה לא מנו את מיכה (- עם אלו שאין להם חלק לעולם הבא) - מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים... תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים" (סנהדרין קג:).

חז"ל מתארים כי בית מיכה קרוב ביותר לשילה, שלשה מילין עד כדי כך שעשן המערכה היה מתערב עם עשן פסל מיכה. ייתכן ובדברים אלו ישנה אמירה עמוקה יותר מאשר תיאור גיאוגרפי. נראה כי בדברים אלו רוצים חז"ל להצביע על טשטוש בין פסל מיכה למשכן בשילה, וכפי שהדגשנו לעיל, יש בפסל מיכה תערובת בין עבודת ה' לבין עבודה בפסל, מסכה, תרפים ואפוד.

הזיהוי של בית מיכה במקום כל כך קרוב לשילה רק מעצים את השאלה מדוע, בדרכם של בני דן צפונה, הן המרגלים והן השבט כולו אינם רואים בשילה מקום ראוי לעבודת ה', והם מעדיפים בית אלהים אחר שיש בו אפוד ותרפים ומסכה. נדמה לנו כי סיפור זה מאפיין היטב את תקופת השופטים בכלליותה. המשכן נמצא כל כך קרוב לבית מיכה, אולם אין לפני ישראל עניין להגיע לשילה. העבודה הזרה שבשיתוף פורחת בימים אלו.

נחזור לדיננו המרכזי אודות העלמת המשכן בשילה. פרשה נוספת המתרחשת באותה תקופה הינה פרשת פילגש בגבעה. שתי עובדות מתמיהות בזיקה לסוגייתנו עולולת מפרשה זו:

- הכינוס של בני ישראל במצפה[13] (שופטים כ'). מדוע בני ישראל מתכנסים במצפה לפני המלחמה בבנימין, ולא בשילה? אמנם יתכן כי הסיבה לכך הינה רצונם להילחם בבנימין הנמצאים קרוב יותר למצפה, אולם אף על פי כן היה בהחלט מקום לחשוב להתכנס במשכן בשילה, דבר שלא נעשה אז.[14]

- הכתוב מתאר:

"וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה'. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ" (שופטים כ', כז-כח).

מן הפסוקים עולה כי הארון היה בבית אל באופן קבוע בזמן זה. נראה כי המילים 'בימים ההם' מכוונים לפרק זמן מסוים, ולא לאירוע חד פעמי שלאחריו הארון מיד מוחזר, ועל כן נשאלת השאלה מדוע הארון אינו במשכן בשילה?

III. נראה כי ישנה סיבה שלישית להזנחתה של שילה, והיא העובדה כי בני עלי נהגו במשכן כבאחוזה פרטית שלהם. בפסוקים מתואר כי הם לוקחים את הקרבנות השמנים בחזקה עוד לפני הקטרת החלב, שוכבים את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד ועוד (כמפורט בשמואל א, ב', יא-כו). אמנם הפרק מתאר רק את סוף תקופת השופטים, את ימי עלי ובניו, אך ברור כי מצב זה יכול היה לגרום גם למי שמעוניין לעלות לרגל, להימנע מלבא למשכן בגלל התנהגות בני עלי[15].

משלשת הסיבות כאחת, במשך מאות בשנים של תקופת השופטים, נמנע העם מלהתייחס למשכן בשום צורה.

***

בשיעור 'זה התחלנו לעסוק בתחנות המשכן השונות, וביחס של עם ישראל למשכן בכל תקופה. בשיעור הבא נמשיך לדון בתחנות המשכן הבאות, וכן בנדודי הארון במקומות השונים.



[1] תולדות השראת שכינה (יז) איסור הבמות - תולדותיו ומשמעותו חלק א' .

[2] כך למשל, בשום מקום לא מפורש כי המשכן שהה בגלגל. כמו כן, בספר שמואל לא כתוב על הבמה הגדולה בגבעון.

[3] נתייחס כאן לתחנות המשכן בלבד, ןלא נפרט בהקשר זה את מעמדו של הארון היוצא עמהם למלחמות ולמעמד כריתת הברית בהר עיבל. מעניין כי בהמשך בעקבות כריתת הברית בין יהושע לגבעונים, אומר להם יהושע: "ועתה ארורים אתם ולא ייכרת מכם עבד וחטבי עצים ושאבי מים לבית אלקי'". הביטוי בית אלקי' הינו מעניין וייתכן כי יהושע חושב על המעבר למבנה קבוע יותר, דבר שבמידה התקיים בשילה כפי שנראה בהמשך. בנוסף, הכתוב מסיים את הפרק בפסוק (יהושע ט', כז) "ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה אל המקום אשר יבחר". הרד"ק מפרש על אתר "אבל אחר שנחלקה הארץ והיו ישראל איש בעירו ובנחלתו, נשארו הם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלקים בגלגל ובשילה ובנוב וגבעון ובית עולמים, כמו שאמר אל המקום אשר יבחר". מכאן נראה כי הרד"ק מתייחס לביטוי בית אלקי כמכוון לתחנותיו השונות של המשכן והן נחשבות כמקום אשר יבחר. לעצם סוגיית הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים נתייחס בהמשך. גם ביטוי זה המקום אשר יבחר זוקק עיון בהקשר זה.

[4] נקודה מעניינת העולה מן הפסוק הזה הינה כי למרות שהמשכן היה בגלגל, ובני ישראל חנו בגלגל, את הפסח עשו בני ישראל דווקא בערבות ירחו. בפשטות יתכן לומר כי לא היתה אפשרות לכל ישראל לחנות בגלגל, והכתוב ציין בפסח את כל התחום בו חנו בני ישראל. בדומה לכך מיד בהמשך הפרק נאמר: "ויהי בהיות יהושע ביריחו" (פרק ה', יג). פסוק זה נאמר לפני כיבוש יריחו ועל כן הוא מתפרש על כל התחום של העיר, תחום יריחו, (כפי שפירש יהודה קיל בפירוש דעת מקרא ליהושע, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ל). את יריחו שורפים באש "וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחושת והברזל נתנו אוצר בית ה'" (יהושע ו, כד). ביטוי זה מעניין מאד. הוא רומז למשכן ומעניין כינויו כאן בהקשר זה בית ה' וצ"ע.

[5] בהמשך נקדיש פרק בפני עצמו לעניינה של שילה - המקום בו שהה המשכן לפי חז"ל פרק זמן של 369 שנה.

[6] כך י. פינקלשטיין, ערך שילה, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, משרד הבטחון 1992, ע' 1542-1536.

[7] אם כי בפסוק זה לא מוזכר המשכן עצמו. ייתכן כי בזמנו של יהושע, המשכן מהווה המוקד המרכזי בו מתכנסים כל העם וזה עצמו מצביע על מרכזיותו.

[8] לא מן הנמנע כי הכתוב באופן מכוון אינו מציין למה הוא מתייחס האם למשכן או למקום המחולות על מנת לאפשר את ההבנה כי מקום המשכן כל כך מוזנח ואין פוקדים אותו כלל כך שיש צורך לתת את נקודת הציון המפורטת וממושכת של המשכן בשילה.

[9] ספר שמואל מתחיל בעליית אלקנה וחנה לשילה ומסתיים בבניין המזבח על ידי דוד עם גילוי מקום המקדש בגורן ארונה היבוסי - בהר המוריה בירושלים, והוא מבטא את המעבר מן הזמניות של שילה לקביעות מקום המקדש.

[10] סביר מאוד להבין את העובדה כי עלי התייחס לחנה כאל שיכורה מפני שהוא לא היה רגיל למציאות שאשה נכנסת להתפלל למשכן והדבר נראה כל כך חריג בעיניו שהוא חשבה לשיכורה.

[11] פרשה מעניינת זו דורשת הרחבה לעצמה ורק הבאנו אותה על מנת להצביע על אופי הפולחן בבית מיכה בזמן המשכן בשילה.

[12] טל קלאר, לבונה מתוך לפני אפרים, בנימין ומנשה, בי"ס שדה עפרה, ירושלים, תשמ"ה, ע' 120-117.

[13] המצפה מזוהה בתל א נצבה - מדרום לרמאללה (זיהוי נוסף הינו נבי סמואל מצפון מערב לרמות).

[14] שאלה זו חוזרת גם בימי שמואל, כשהמשכן מצוי בנב, מדוע מכנסים את כל העם דווקא במצפה ולא בנב, כשהמרחק ביניהם הוא מאד קטן. אמנם יתכן כי מרכזיותה של נב אינה כמרכזיותה של שילה, גם יש להתחשב בעובדה כי הארון מצוי שם, אך עדיין ניתן היה לצפות כי הכינוס הגדול של כל העם יהיה במקום המקודש, אלא אם כן המקום הזה אינו משמעותי כל כך.

[15] אמנם, יתכן כי המצב היה גם הפוך - יתכן מאד כי העדר העליה לשילה איפשר את השחתת המשכן על ידי בני עלי חופני ופנחס, עד כדי כך שהפכו אותו למעין אחוזה פרטית שלהם בה הם עושים כבתוך שלהם.