שיעור 23 - מבוא לירושלים בימי דוד (א) - בחירת ירושלים והמקדש (א)

  • הרב יצחק לוי

מבוא לירושלים בימי דוד (א): בחירת ירושלים והמקדש (א)

עסקנו עד עתה במסגרת שיעורינו בשתי יחידות גדולות: ירושלים בתורה וירושלים בימי הכיבוש וההתנחלות. בשיעור זה אנו פותחים ביחידה שלישית, שהיא אולי המשמעותית ביותר מבחינת מעמדה של ירושלים אז ולדורות: ירושלים בימי דוד.[1]

סוגיה זאת מקיפה נושאים רבים, שנשתדל להתייחס בנפרד לכל אחד מהם: כיבוש העיר; העלאת הארון; מדוע אין דוד יכול לבנות מקדש; ההתגלות בגורן ארוונה היבוסי; ופועלו של דוד למען המקדש.

ברם, קודם שניכנס לפרטי הנושאים הללו, ברצוננו להקדיש את השיעור הזה לעניין בחירת ירושלים, נושא שיעמוד ברקע עיוננו בפרקי המשנה השונים של ימי דוד.

כהקדמה לסוגיית הבחירה ברצוננו להתייחס לשתי נקודות שעסקנו בהן בשיעורים קודמים: א. קריאת אברהם אבינו להר המוריה "ה' יראה" (בראשית כ"ב, יד), ביטוי שאותו ביארנו: 'ה' יבחר'; ב. הביטוי "המקום אשר יבחר ה' ", החוזר כעשרים פעם בספר דברים.

בשיעור על המקום אשר יבחר ה' (שיעור 12) הדגשנו כי הקב"ה יבחר בעיר ירושלים כולה. בשיעור זה נבחן בע"ה את המהלך הכולל של בחירת ירושלים: כיצד הדבר קורה; השלבים השונים של בחירת העיר ומקום המקדש; מתי, כיצד ועל ידי מי מתקיימת אותה בחירה א-לוהית, אשר נוסחה בלשון עתיד - "המקום אשר יבחר ה' ".

א. בחירה אנושית לעומת בחירה א-לוהית

נציג תחילה את תמצית טענתנו בשיעור, ואחר כך נפרטה לפרטיה. טענתנו היא כי ישנם שלושה שלבים בבחירת ירושלים והמקדש:

- השלב הראשון: בחירה אנושית-מלכותית בעיר ירושלים על ידי דוד המלך, מיד אחרי המלכתו על כל ישראל בחברון

- השלב השני: בחירה א-לוהית במקום המקדש, בעקבות הופעת המלאך בגורן ארוונה היבוסי לאחר המפקד

- השלב השלישי: בחירה א-לוהית בעיר ירושלים בימי שלמה, בעקבות חנוכת בית ה' ובית המלך, המהווים מעתה מכלול אחד.

השלב הראשון הוא שלב אנושי, הבא מלמטה, שהתנאים המרכזיים לו הם אחדות ומלכות.

בין השלב הראשון לשלב השני עושה דוד כל שביכולתו להגיע למקדש. הוא מעלה את ארון ה' ומבקש לבנות את הבית, ולאחר שנאמר לו מפורשות כי לא הוא יבנה אותו, הוא עושה כל שביכולתו למען המקדש (למעט הבנייה עצמה, שנאסרה עליו): חיפוש המקום, מציאתו, בניין המזבח, הקרבת קרבן, תכנון תכניות, הכנת חומרים, מציאת בעלי מקצוע שיעסקו בבניין, ואפילו קביעת משמרות ומעמדות שיעבדו במקדש לכשיבנה. במעמד ההתגלות של מלאך ה' בגורן ארוונה היבוסי דוד אף מציע לקב"ה למסור את נפשו כפשוטו, ולבסוף קונה את הגורן קניין כללי - מכספי כל השבטים יחדיו. השלב השני התממש אפוא בקיום התנאים של מסירות נפש ואחדות.

השלב השלישי, התנאי לקיומו הוא מוכנות אנושית לחבר חיבור מלא בין המלכות הארצית בגילויה הקבוע לבין מלכות ה'. הביטוי המעשי של חיבור זה הוא בניין בית המלך ובית ה' כיחידה אחת, שאמורה לבטא את הכפיפות המלאה של המלכות הארצית הקבועה למלכותו של הקב"ה. דבר זה מתקיים עם חנוכת בית המלך ובית ה', ואז בוחר הקב"ה בעיר שבה בחר לשכן את שמו: עיר מלכות קבועה ובה מקדש קבוע.

אלו שלושת השלבים העיקריים בבחירת ירושלים, ועתה נבוא לפרטם.

ב. בחירת דוד בעיר ירושלים כעיר בירה - בחירה מלמטה

ברצוננו להראות כאן כי בחירת העיר על ידי דוד נעשתה מיזמתו, בלא שום התערבות א-לוהית: זוהי בחירה 'מלמטה'.

דוד מלך בחברון שבע שנים ושישה חודשים (שמ"ב ה', ה). עם מותו של איש בושת בן שאול, באים כל שבטי ישראל וזקני ישראל חברונה, להמליך עליהם את דוד למלך על כל ישראל, ושם כורת להם דוד ברית והם מושחים אותו למלך על ישראל.

בספר דברי הימים מדגיש הכתוב בפירוט רב את אחדותם הגדולה של השבטים כולם בהמלכת דוד. הכתוב מציין את כל השבטים המשתתפים, ומסכם:

כל אלה אנשי מלחמה עֹדְרֵי מערכה, בלבב שלם באו חברונה להמליך את דויד על כל ישראל, וגם כל שֵרִית ישראל לב אחד להמליך את דויד. ויהיו שם עם דויד ימים שלושה אֹכלים ושותים, כי הכינו להם אחיהם. וגם הקרובים אליהם עד יששכר וזבֻלון ונפתלי מביאים לחם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר מאכל קמח דבלים וצִמוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרֹב כי שמחה בישראל (דה"א י"ב, לט-מא).

מיד אחרי תיאור המלכת דוד בחברון על ידי כל ישראל מסכם הנביא בשני פסוקים את מלכות דוד (שמ"ב ה', ד-ה), ומיד אחר כך נאמר "וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבֻסי יושב הארץ" (שם, ו); וגם במקבילה בספר דברי הימים נאמר מיד לאחר תיאור ההמלכה (דה"א י"א, ג): "וילך דויד וכל ישראל ירושלם היא יבוס ושָם היבוסי יֹשבי הארץ" (שם, ד). בשני הספרים מדגיש, אם כן, הכתוב כי מיד אחרי המלכתו בחברון על כל ישראל הולך דוד לכבוש את ירושלים.

ודוק:[2] אין בכתוב זכר לנוכחות נביא או להתערבותו; אין כאן התגלות א-לוהית; אף אין כאן שאילה באורים ותומים. על מנת לעמוד על מלוא המשמעות של העדר שאילה באורים ותומים ראוי להקביל את הליכת דוד לחברון אחרי מות שאול להליכתו לירושלים אחרי מות איש בושת. בלכתו לחברון נאמר: "ויהי אחרי כן וישאל דוד בה' לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר ה' אליו: עלה. ויאמר דוד: אנה אעלה? ויאמר: חברֹנה" (שמ"ב ב', א). דוד, שמורגל מאוד לשאול בה', אינו מסתפק בשאלה הכללית "האעלה באחת ערי יהודה?", אלא מוסיף ושואל "אנה אעלה?" - כלומר: באיזו מערי יהודה אעלה - והוא מקבל את התשובה "חברֹנה". כיצד ייתכן שבלכתו לחברון למלוך על שבט יהודה בלבד שואל דוד בה', אך בלכתו לירושלים למלוך על כל ישראל אין הוא שואל בה'? אתמהא! דומה כי השוואה זו מחדדת את העובדה שבחירתו של דוד בירושלים היא בחירה עצמאית לחלוטין, בלא כל התערבות א-לוהית.

הכתוב אינו מנמק בשום צורה מדוע מגיע דוד דווקא לירושלים, אבל גם אין כל סיבה לחשוב שמה שמביא אותו אליה הוא סיבה דתית. לעניות דעתנו, דוד אינו יודע כלל את מקום המקדש בהגיעו לירושלים, ולא זיקה למקדש היא שמביאה אותו לעיר.

לטענה זו כמה ראיות. במזמור קל"ב אומר דוד:

שיר המעלות, זכור ה' לדוד את כל עֻנּוֹתוֹ, אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב: אם אבֹא באֹהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שְנָת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב (תהילים קל"ב, א-ה).

וכתב הרד"ק על אתר:

אמר דוד זה המזמור בשעה שבנה המזבח בגורן ארונה היבוסי על פי גד הנביא והעלה עליו עולות ושלמים וקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. ואמר 'הוא בית א-להים וזה מזבח לעולה לישראל', ועד אותו היום לא נודע מקום בית המקדש.

הרד"ק מציע שהמזמור נאמר עם בניין המזבח בגורן ארוונה היבוסי (שמ"ב כ"ד; דה"א כ"א),[3] ובייחוד הוא מצביע על דברי דוד בסיום ההקרבה על המזבח הזה: "ויאמר דויד זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעֹלה לישראל" (דה"א כ"ב, א). דברי דוד אלו נראים כהבעת התפעלות מגילוי מקום המקדש, ואכן, רד"ק מבין שעד אותו יום לא נודע המקום. וממשיך הרד"ק שם:

...והנראה בעיני כי 'שמענוה באפרתה' (תהילים קל"ב, ו) כן הוא: אמר דוד: זה המקום לא ידענוהו עד היום, רק שמענוה באפרת עירנו כי עתיד להיות מקום נבחר לבית המקדש לדורות, כי אין שילה ונוב וגבעון לדורות, רק היינו שומעין מפי זקנים בעירנו כי עוד יגלה המקום הנבחר, והנה עתה 'מצאנוה בשדי יער' (שם), בגורן ארונה היבוסי, וקראו 'יער' כי עצי יער היו שם. ולפיכך אמר 'באפרתה', כי שם נולד דוד ושם גדל ושם שמע זה הדבר. ומה שאמר 'מצאנוה' 'שמענוה', לשון נקבה, רצונו לומר: שכינת הכבוד, כי זכר משכנותיו ושם מצא אותה, שנאמר 'ויענהו באש מן השמים' (דה"א כ"א, כו).

גם אבן-עזרא על אתר כותב: "ייתכן שזה השיר חִבְּרוֹ דוד בהתכסותו בשק הוא וזקני ישראל בהיות הדֶבֶר בעם ולא מצא מקום להקריב קרבן בעד ישראל כי מקום המשכן רחוק היה".[4]

הרמז היחידי בחז"ל לאפשרות שדוד ידע על המקום עוד קודם בואו שמה היא דרשתו של רבא בזבחים נד ע"ב:

דרש רבא: מאי דכתיב 'וילך הוא [= דוד] ושמואל וישבו בניות... ברמה' (שמ"א י"ט, יח)? וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרי, כתיב 'וקמת ועלית אל המקום' (דברים י"ז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא [לא ידעו היכן מקומו]. אייתו [הביאו] ספר יהושע. בכולהו [בכולם] כתיב 'וירד', 'ועלה הגבול', 'ותאר הגבול'. בשבט בנימין 'ועלה' כתיב 'וירד' לא כתיב. אמרי: שמע מינה הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי [סברו לבנותו בעין עיטם, שהוא גבוה], אמרי: ניתתי ביה קליל [אמרו: ננמיכנו מעט], כדכתיב 'ובין כתפיו שכן' (דברים ל"ג, יב).

לפי דרשה זו, כבר בימי שמואל חיפש דוד את מקום המקדש ומצאו בנחלת בנימין, "בין כתפיו" - דהיינו: במקום הנמוך יותר בנחלה זו. כפי שכבר רמזנו בעבר, לעניות דעתנו גמרא זו אינה משקפת את פשטי הכתובים. דרשה נפלאה זו, עיקר עניינה בתיאור דוד כעוסק במקום המקדש כבר בברחו על נפשו מפני שאול אל ניות יחד עם שמואל, כלומר: השאיפה להשראת שכינה היא שמניעה את דוד כבר מראשית מלכותו.

נחזור, אם כן, לטענתנו העיקרית: דוד אינו יודע את מקום המקדש (שאינו רמוז כלל בפרשתנו); הוא קובע את ירושלים כעיר בירה מבלי לשאול בה' או בנביא; ומעמד זה אינו מלווה בשום התגלות ואין לו כל זיקה למקדש.

לאור זאת נשאלת השאלה: מה הם, אם כן, הנימוקים המביאים את דוד לירושלים?

ג. מה מביא את דוד לירושלים

עיר הבירה הטבעית של מלכות דוד היא חברון: חברון נמצאת במרכז נחלת יהודה, שבטו של דוד, ומהווה את בירתה; אליה הלך דוד על פי ה'; ובה מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים. ואולם, נדמה שדווקא בגלל התאמתה הברורה כל כך דוחה דוד את חברון: דוד איננו מעוניין בעיר בירה שבטית, השייכת לשבטו; דוד מעוניין במקום שמסוגל להיות על-שבטי ואל-שבטי, ומכוח עובדה זו לאחד סביבו את כל ישראל.

עובדה שנייה הראויה לתשומת לב היא שירושלים הייתה עד לאותה עת עיר נכרית. בכיבושה של ירושלים משלים אפוא דוד את האחיזה הישראלית בהר, ומבטל את הטריז הנכרי האחרון שחצה בין השבטים באזור זה. מלבד קיום מצוות הכיבוש וההורשה, יש לבחירתה של עיר המיושבת על ידי נכרים יתרון נוסף: כפי שהוכחנו (שיעור 21: "ירושלים בתקופת הכיבוש וההתנחלות (ב) / לאיזה שבט שייכת ירושלים"), העיר ירושלים שייכת לבנימין, אך בנימין טרם כבשה מיד היבוסי וטרם ירש אותה; קביעת ירושלים כבירה מונעת אפוא את הצורך להפקיע למטרה זו עיר מידי שבט שכבר נאחז בה.[5]

כמובן, גם למיקומה של ירושלים - במקום מרכזי למדיי, בלב ההר - יש יתרון משמעותי.

ולבסוף, העובדה שמעשהו הראשון של דוד לאחר המלכתו על כל ישראל הוא ללכת לירושלים (כפי שראינו הן בספר שמואל הן בדברי הימים) רומזת כי מגמתו בכך היא בראש ובראשונה לאחד סביב מקום אחד את כלל ישראל, ובפרט את שבטי יהודה ובנימין: ראשית, בגלל העוינות הגדולה בין שני השבטים - "ותהי המלחמה ארֻכה בין בית שאול ובין בית דוד" (שמ"ב ג', א); ושנית, בגלל היותם מייצגים את בני רחל ובני לאה, "אשר בנו שתיהם את בית ישראל"[6] (רות ד', יא).[7]

מערכת שיקולים רוחנית-פנימית זו היא המביאה את דוד לבחירתו המלכותית בירושלים ולהפיכתה לבירת כל ישראל, שתאפשר לו להנהיג את העם באופן אחדותי.[8]

ד. השארת ארוונה היבוסי בגורן

מתוך פרשת המפקד מתברר כי בשעת כיבוש העיר השאיר דוד את הגורן - את אזור הר המוריה - בידי ארוונה, המלך היבוסי (שמ"ב כ"ד, כג). חז"ל ביקרו את דוד על צעד זה:

'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה' (דברים י"א, כד)... דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ, הוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטירין [= לארמון] שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?! (ספרי דברים פיסקא נא).

כלומר: למעשה לא נכבשה העיר כולה, מפני שדוד לא הוריש את אזור הגורן הסמוך לפלטרין שלו.

סיכום

התחלנו לבחון את המשמעות הכוללת של זיקת דוד לירושלים. הדגשנו את המשמעות של בחירתו בעיר ללא כל ציווי ישיר מהקב"ה - לא על ידי נביא, לא בשאילה באורים ותומים וללא התגלות - ולאור זאת ניסינו לבחון מה בכל זאת מביא את דוד לירושלים. ראינו גם את דעת חז"ל על העובדה שדוד השאיר את ארוונה בירושלים ולא כבש את ההר הסמוך לארמונו, אף שכבש אזורים מרוחקים הרבה יותר.

בשיעור הבא בכוונתנו להשלים בע"ה מהלך זה: נתחיל בעניין העלאת הארון ובקשת דוד לבנות את בית ה'; ננתח את פועלו של דוד למען המקדש; נבחן את הבחירה הא-לוהית בירושלים; ונסיים בהקבלת מהלך זה לקורות תקופתנו.



[1] במסגרת שיעורינו בשנה זו נספיק לעסוק רק במבוא לימי דוד, אך בכוונתנו, בע"ה ובלא נדר, להמשיך בשיעור בשנה הבאה ולעסוק בו בהרחבה בימי דוד ושלמה.

[2] כבר הדגשנו בעבר כי בלימוד הפסוקים יש לדייק במה שנאמר בהם ובמה שלא נאמר בהם.

[3] שאלת הכרונולוגיה היחסית כאן - יחס הזמנים בין בקשתו של דוד לבנות מקדש (שמ"ב ז') ובין גילוי מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי (שם כ"ד) - היא שאלה נכבדה. קשה מאוד לעגן ולקבוע את הדברים במסמרות יציבים ובטוחים, ולא נעסוק בכך כאן.

[4] מפרשים אחרים מציעים כי המזמור נאמר בהעלאת הארון לעיר דוד, שאז הושם באוהל (שמ"ב ו'); אחרים אומרים שהוא נאמר בהעלות שלמה את הארון לבית ה'. אנו הולכים כאן בעקבות הרד"ק.

[5] יש שואלים כיצד יכול דוד לקבוע את עיר מלכותו בשטח השייך לבנימין. ניתן לומר שהותר למלך לקחת מאחוזת אחרים - במקרה זה מנחלת שבט אחר - מכוח משפט המלך (שמ"א ח', יא-יד), אם הדבר נעשה לצורך בית המלכות (מלבי"ם מל"א כ"א, א), או שמותר לו לקחת פירות בלבד (ולא גוף הקרקע) לצורך עבדיו ואנשי מלחמתו (רד"ק שם, י) (המפרשים הנזכרים דנים בזכויות ההפקעה של המלך בהקשר לפרשת כרם נבות, ולא נאריך בכך כאן).

[6] הקשר בין שלמותה של ירושלים ובין האחדות הלאומית מתבטא בפסוקים בתהילים: "שאלו שלום ירושלים ישליו אֹהביך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' (תהילים קכ"ב, ו-ח)". המלבי"ם בפירושו שם מרחיב את הדיבור בסוגיה זו: " 'שאלו' - אחר שבאר שירושלים היא המעמדת חיבור הגוִיָּה [= הגוף] הכללית ואחדותה, אומר כמו שאם תשאל לשלום הגוִיָה האישיית נשיב לו ששלומה תלוי אם האיברים והכחות שבגוִיָה מקושרים ויש להם שלום יחדיו, כי בעת יעשה פירוד ביניהם אז יבוא המות, כן אם ישאלו לשלום ירושלים נאמר התשובה ששלומה תלוי אם 'ישליו אוהביך', אם אוהבי ירושלים יהיה ביניהם שלוה פנימית בזה תלוי שלום ירושלים, אחר שעיקר ענין ירושלים היא אחדות האומה. ואם כן אם יתעורר בין אישיהם ריב ומדנים ופירוד לבבות לא נמצא שלום ירושלים, כי עִקר שלומה היא אם היא 'כעיר שחוברה לה יחדיו', לא אם יתפרדו".

[7] מעניין לבחון את היחס בין יהודה ובנימין לאורך הדורות: מן הערבות של יהודה לבנימין בבואם מצרימה ליוסף, ערבות שייסדה קשר מיוחד בין שני השבטים (ראה שיעור 19: "ירושלים בתורה (ח) / נחלת בנימין נחלת שכינה (חלק ד)"); המשך בערבות דוד לשאול בקרב נגד גלית בעמק האלה (ערבות שחז"ל קושרים אותה לערבות יהודה לבנימין במצרים, ראה ילקוט שמעוני שמ"א סימן קכו); וכלה בבחירת בנימין עם פילוג הממלכה שלא ללכת עם שבטי אפרים ומנשה, בני יוסף בן רחל, אלא עם יהודה.

ניתן לומר כי מעמדה המיוחד של ירושלים כבירת ממלכת יהודה נשמר במידה רבה בזכות בנימין, שבגבולו הדרומי, בינו ובין יהודה, מצויה ירושלים, וגבולו הצפוני מהווה גם את גבולה הצפוני של ממלכת יהודה, באזור בית אל והר בית אל. ראיה מעניינת לכך הביא מו"ר הרב יעקב מדן ממה שנאמר בנבואת אחיה השילוני לירבעם על פילוג הממלכה: "והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל" (מל"א י"א, לב). הפרשנים על אתר מתחבטים באיזה שבט מדובר: בשבט יהודה או בשבט בנימין. הרב מדן מציע לקרוא את הפסוק כך: "והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד" - זה שבט יהודה; "ו[השבט האחד יהיה לו] למען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל" - זה שבט בנימין. לפי פירוש זה, הפסוק מתיישב היטב (גם מבחינת מספר השבטים): שבט יהודה, שבטו של שלמה, הוא למען עבדי דוד - למען העמדת המלכות ביהודה; ושבט בנימין הוא למען בחירת ירושלים, מפני שהוא שומר עליה מצפון ומרחיק את גבול הממלכה צפונה.

כל זאת מלבד הקשר המיוחד שיש לבנימין לירושלים בהיותו נחלת שכינה, כפי שהוזכר בשיעורים בנושא זה.

ייתכן שהיה בזה גם פיצוי מה לבנימין על אבדן המלוכה, וכן על מצבו הקשה לאחר פילגש בגבעה.

ולבסוף, ייתכן גם שיש כאן רצון של יהודה להיות קשור יותר לבנימין, בהמשך לערבות ביניהם ברדת האחים למצרים ובהמשך לערבות דוד לשאול במלחמה בעמק האלה. עתה דוד הוא מלך על כל ישראל, וישנה אפשרות לחדש ברית זאת.

[8] מגמה זו מתבטאת גם ביישוב ירושלים על ידי בני השבטים כולם: "ובירושלם ישבו מן בני יהודה ומן בני בנימן ומן בני אפרים ומנשה..." (דה"א ט', ג; וראה ראיותיו של יהודה קיל, דעת מקרא על דברי הימים עמ' רמד, כי רשימה זו מתוארכת לימי דוד). זאת בנוסף על משפחות הכוהנים והלוויים, שהיו עובדים ליד האוהל שבו נטה דוד את הארון בעיר דוד. הוכחה נוספת לכך היא הביטוי "יושב ירושלם ואיש יהודה", המופיע כמה פעמים בדברי הנביאים (למשל ישעיה ה', ג; ירמיהו ד', ד; י"א, יז; דה"ב ל"ד, לא), שממנו עולה כי אין זהות בין יושבי ירושלים ובין אנשי יהודה, כלומר: בירושלים ישבו בני שבטים שונים.