שיעור 23 – סיפור רבה בר אבוה ואליהו, חלק א'

  • הרב יונתן פיינטוך

מבוא

בשני השיעורים הבאים נמשיך את המגמה שהתחלנו בה לאחרונה – ניתוח סיפורים ממסכתות מסדר נזיקין, המשובצים בסוגיות שעוסקות בדיני ממונות. הפעם, נעסוק בסיפור על מפגש יוצא דופן בין האמורא רבה בר אבוה לאליהו הנביא, בבא מציעא קיד ע"א- ע"ב.

רבה בר אבוה היה אמורא בדור השני בבבל, ורבו של רב נחמן, וכנראה שהיה גם חותנו.

 

הקשר הסיפור בסוגיה 

המשנה בבבא מציעא קי"ג ע"א עוסקת בדיני משכון במלווה. בעקבות המשנה, הגמרא דנה בדינים שונים הקשורים ללקיחת משכון. טרם הבאת הסיפור ברבה בר אבוה ואליהו,[1] עולה בסוגיה[2] שאלה לגבי 'סידור בבעל חוב'. כלומר, האם כאשר ממשכנים את הלווה ומוכרים את נכסיו בתום מועד ההלוואה, דואגים להשאיר ללווה את צרכיו הבסיסיים.[3]

לאחר דיונים שונים בשאלה זו מובא בגמרא הסיפור, שבו ניתנת על ידי אליהו תשובה ישירה ומפורשת לשאלה הנ"ל.

 

הסיפור

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים [מצאו רבה בר אבוה את אליהו שעומד בבית הקברות של נכרים],

אמר ליה: 1. מהו[4] שיסדרו בבעל חוב?

אמר ליה: גמר 'מיכה' 'מיכה' מערכין [לומדים גזרה שווה – 'מיכה' 'מיכה' מתחום הערכין];

גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך, גבי בעל חוב כתיב 'וכי ימוך אחיך' (ויקרא כה, לה)

 2. מנין לערום שלא יתרום? [מניין לומדים שכשמפרישים תרומה צריך להיות לבושים?]

דכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג, טו)

3. אמר ליה: לאו כהן הוא מר? מאי טעמא קאי מר בבית הקברות [האם אדוני אינו כהן? מדוע נמצא אדוני בבית הקברות?]?

אמר ליה: לא מתני מר טהרות [לא למד אדוני טהרות]?

דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' (יחזקאל לד, לא) - אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם.

אמר ליה: בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא [בארבעה אינני מצוי, בשישה אהיה מצוי?][5]?

אמר ליה: ואמאי?

אמר ליה: דחיקא לי מילתא [דחוק לי הדבר = אני עני].

דבריה ועייליה לגן עדן, [הובילו והביא אותו לגן עדן (אליהו את רבה בר אבוה)]

אמר ליה: פשוט גלימך, ספי שקול מהני טרפי [פשוט גלימתך, קח מהעלים הללו].

ספא שקל [לקח]

כי הוה נפיק שמע דקאמר: מאן קא אכיל לעלמיה כרבה בר אבוה [כשהיה יוצא שמע (קול) שאמר: מי אוכל את העולם הבא שלו (בעולם הזה) כרבה בר אבוה!]

נפץ שדנהו [השליך אותם].

אפילו הכי, אתייה לגלימיה, סחט גלימא ריחא [למרות זאת לקח איתו את גלימתו, שספגה את הריח מהעלים],

זבניה בתריסר אלפי דינרי [מכרו בשנים עשר אלף דנרים],

פלגינהו לחתנוותיה [חילקם לחתניו].

 

ניתוח ספרותי

מבנה הסיפור

הסיפור שלפנינו מספר על מפגש בין רבה בר אבוה לאליהו.[6] הסיפור מורכב משני חלקים- בחלק הראשון מתקיים דו-שיח של שאלות ותשובות בין שתי הדמויות, ובחלק השני מסופר על ביקור של הדמויות בגן עדן.

בחלק הראשון שואל רבה בר אבוה את אליהו שלוש שאלות, שהראשונה שבהן היא כאמור שאלת 'סידור בבעל חוב' שנידונה בסוגייתנו. את השאלה השלישית, שמתבססת על זהותו של אליהו ככהן[7] ותמהה על הימצאותו בבית הקברות,[8] מחזיר אליהו לשואל ומקשה על הידע החסר של הלה בסדר טהרות. על שאלה זו משיב רבה בר אבוה שמצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו ללמוד את כל חלקי התורה.[9]

בחלק השני מעלה אליהו את רבה בר אבוה לגן עדן כדי לאפשר לו לשפר את מצבו הכלכלי באמצעות העושר הקיים שם. ברם, לאחר שרבה בר אבוה אוסף משם עלים, הוא שומע קול שמכריז שהוא גורע מחלקו בעולם הבא, ולכן השיב את העלים שלקח. למרות זאת, הגלימה שלו, שספגה את ריח[10] העלים, נמכרת תמורת סכום גדול, אשר אותו מחלק רבה בר אבוה לחתניו.

 

עיצובו של הסיפור

א. הפתיחה – בית הקברות

כאמור, הסיפור פותח במפגש בין רבה בר אבוה לאליהו המתרחש בבית קברות של גויים. פרט זה, שחשיבותו מתבררת בהמשך החלק הראשון, הוא מפתיע כשלעצמו, מכיוון שבית הקברות אינו מופיע בדרך כלל בסיפורי חז"ל כמקום מפגש עם אליהו.[11] קיימים מספר סיפורים על חכמים שמבקרים בבית הקברות ללא קשר לאליהו, ולרוב לביקורים אלה ישנה תכלית מסוימת ומפורשת,[12] או שבית הקברות ממלא תפקיד מרכזי בסיפור.[13] בסיפור הנידון כאן, הזכרת בית הקברות כמקום המפגש נועד, ככל הנראה, בעיקר כרקע לשאלה השלישית, שמתייחסת למקום זה. ברם, בסיפור לא מתבררת במפורש סיבת הגעתן של הדמויות אל בית הקברות.

אפשר שלשהייתן של הדמויות בבית הקברות נועדה משמעות סמלית. באופן כללי, לבית הקברות נודעו בספרות חז"ל, כמו גם בספרות ובתרבות היהודית לדורותיה, משמעויות סמליות שונות, כפי שהראה א' בר לבב.[14] למשל, בר לבב מצביע על כך שבדורות שונים נתפס בית הקברות כמעין שער בין העולמות, עולם החיים ועולם המתים, וכן כמרכז של תקשורת בין שני העולמות.[15] אם אכן כך תפסו חז"ל את בית הקברות[16], אך טבעי הוא למצוא בו את אליהו הנביא, הנע בין העולמות.[17] באופן ספציפי לסיפור הנוכחי, יתכן שמיקום המפגש בבית הקברות קשור למעבר לגן עדן שמתרחש בחלקו השני של הסיפור.

למפגש בבית הקברות בסיפור תיתכן גם משמעות סמלית אחרת. בית הקברות נמצא מחוץ לעיר לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה תודעתית. בתור מקום המרוחק ממרכז החיים, בית הקברות מקבץ אליו אנשים אשר נדחו לשולי החברה מסיבות שונות, או אנשים הנמצאים במצוקה (ראו למשל את סיפור החסיד בבית הקברות, שעסקנו בו באחד השיעורים הקודמים השנה). אחת הסיבות השכיחות למצוקה מסוג זה היא עוני. ייתכן שיש בפרט זה בסיפור רמז מקדים למצבו הכלכלי הרעוע של רבה בר אבוה, שימלא תפקיד מרכזי בהמשך. הצעה זו היא על דרך דברי האמוראים שבגמרא בתענית, שמסבירה את היציאה לבית הקברות בעת צרה:

למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי נכרים.[18]

[נחלקו בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא, אחד אמר שזו מעין אמירה לה' שאנו חשובים לפניו כמתים, ואחד אמר – כדי שהמתים יבקשו עלינו רחמים. מה בין שתי הדעות? יש ביניהן הבדל כשמדובר בקברי נכרים (שאז הטעם הראשון תקף, אך לא הטעם השני, שהרי לא הולכים לשם כדי שמתים נכרים יבקשו עלינו רחמים)]

(בבלי תענית טז ע"א)

בסיפור שלפנינו, היות ומדובר בקברי נכרים, רלוונטית האופציה הראשונה, 'הרי אנו חשובין לפניך כמתים'. ייתכן שאמירה זו קשורה לברייתא בנדרים[19] המונה את העני בין אלה החשובים כמת. העוני הוא עניין מרכזי בחלקו השני של הסיפור, הסובב סביב עוניו של רבה בר אבוה.

 

ב. שלוש השאלות

עיקר חלקו הראשון של הסיפור נסוב סביב שלוש השאלות ששואל רבה בר אבוה את אליהו. השאלה השלישית משתלבת בפשטות בעלילת הסיפור, מכיוון שהיא מתייחסת ישירות לסיטואציה שמתוארת בו - הימצאותו של אליהו בבית הקברות. יתר על כן, תפקידה של השאלה השלישית היא לחשוף את אי-ידיעתו של רבה בר אבוה בסדר טהרות הנובעת מעוניו, ובכך להעבירנו לחלקו השני של הסיפור.

 למעשה, ניתן לקרוא את הפתיח לסיפור המתאר את מקום המפגש, לעבור היישר לשאלה השלישית ומתוכה לחלקו השני של הסיפור, ובכך לקרוא אותו כיחידה אחת סגורה ומובנת, בעלת אחדות תמאטית.

כאמור, שתי השאלות הראשונות נראות מנותקות תוכנית מיתר הסיפור. השאלה הראשונה מתקשרת באופן ישיר לדיון ב'סידור' לבעל חוב הנידון בסוגיה שבה משובץ הסיפור, אך לכאורה אינה קשורה באופן מהותי לסיפור עצמו. תוכן השאלה השנייה איננו מתקשר לסיפור אף הוא. אפשר שהקשרה המקורי של שאלה זו הוא במקור ארצישראלי שמצוי בירושלמי, או מקור דומה לו. נושא השאלה השנייה נידון במשנה בתרומות:

"חמשה לא יתרומו... האלם ושכור והערום והסומא ובעל קרי..."

(משנה תרומות, א ו)

על כך מופיע בירושלמי:

"האילם והערום ובעל קרי מפני ברכה...

אמ' אבא בר אבין חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב ערום מהו שיקרא שמע אמר ליה ולא יראה בך ערות דבר ערות דיבור תני חזקיה בין לקרות בין לברך"

(תרומות פ"א ה"ו, מ' ע"ד)

נראה שמסורת זו, או מסורת דומה לה, היא המקור שעליו מבוססת השאלה השנייה בסיפור. השערה זו מתחזקת גם מהדמיון בין השמות המופיעים בשני הסיפורים – אבא בר אבין בהשוואה לרבה בר אבהו.[20]

מכל מקום, שתי השאלות הראשונות אינן מתקשרות מבחינה תוכנית אל יתר חלקי הסיפור. אמנם, עצם קיומן של שלוש שאלות לכאורה אינו טעון הסבר, שכן מבנה משולש מצוי בסיפורים רבים ובסוגיות רבות. ברם, יש לציין כי מבנה משולש כמו זה שלפנינו איננו אופייני לסיפורים האחרים שבהם נשאל אליהו שאלה על ידי חכם.

פתרון אפשרי לתפקידן של שתי השאלות הללו בסיפור אולי נעוץ בכך שכל אחת משלוש השאלות היא מ'סדר' אחר מסדרי המשנה. בהקשר להודאתו של רבה בר אבוה בהמשך הסיפור, 'בארבעה לא מצינא', מייצגות שלוש השאלות את חוסר בקיאותו לפחות בשלושה סדרים. בעיית אי-בקיאותו של החכם שנגרמת מעוניו ממלאת מקום חשוב בעלילת הסיפור, כרקע לחלקו השני.

נראה שלא ניתן לספק מענה מלא ומספק לתפקידן של שתי השאלות הראשונות במסגרת הסגורה של הסיפור כשלעצמו.[21] בשיעור הבא, במסגרת הדיון על הסיפור בהקשרו הרחב בסוגיה נציע כמה השערות נוספות.

 

ג. העוני

כאמור, עוניו של רבה בר אבוה הינו נושא מרכזי בסיפור, בעיקר בחלקו השני. בעיית עוניו של החכם, אשר לה השלכות קשות על הישגיו בתורה, מביאה את אליהו לקחתו לגן עדן, שם הוא מקבל הזדמנות לפתור את הבעיה. ברם, כאשר מתברר לרבה בר אבוה שפתרון זה כרוך בהפסד חלקו בעולם הבא, הוא מתחרט. למרות זאת, הוא זוכה ליהנות מהריח שהותירו עלי גן עדן על גלימתו, ובעיית העוני נפתרת. יתכן שעוניו של החכם מסומל ספרותית גם על ידי פרט נוסף בסיפור: אפשר שהגלימה, שממלאת תפקיד חשוב בחלקו השני של הסיפור, מסמלת כאן את אותה 'גלימא דעל כתפיה'[22] שהינה החפץ הבסיסי המינימאלי השייך לאדם, וייתכן שההתמקדות בה מצביעה אף היא על עוניו של החכם, שנותר עם גלימתו בלבד. אכן, כך אנו מוצאים כבר בתורה, בפרשת משפטים:

 

"אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כסותה כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב"

(שמות כ"ב, כה-כו)

 

ד. קבלת שכר בעולם הזה על חשבון שכר בעולם הבא

הרעיון שמופיע בחלקו השני של הסיפור, שזכיית אדם חי במשהו שמגיע מן העולם הבא גורעת מהחלק השמור לאדם באותו עולם,[23] מוכר מסיפור אחר, על ר' חנינא בן דוסא ואשתו, הנמצא בבבלי תענית.[24] אשתו של ר' חנינא מבקשת ממנו שיתפלל למען שיפור מצבם הכלכלי הדחוק, ותפילתו נענית בקבלת רגל של זהב מן השמים. ברם, כשמתברר שרגל זו תחסר משולחנם בעולם הבא מבקשת האשה להחזיר את הרגל. רבה בר אבוה, כמו אשתו של ר' חנינא, מעדיף שלא לפגוע במה ששמור לו לעולם הבא,[25] אף אם יצטרך לסבול דוחק בעולם הזה.[26]

בין שני הסיפורים הללו קיים גם דמיון צורני מעניין: בסיפור על רבה בר אבוה קראנו: 'מאן קאכיל לעלמיה'. ובסיפור בתענית מצינו: 'אמר לה: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר' [האם נוח לך שכולם יאכלו על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר]? המילים הדומות מהשורשים אכ"ל ועל"מ משמשות בשני הסיפורים במובנים שונים, אך ייתכן שהן גם יוצרות זיקה בין הסיפורים, היות והן משמשות במשפטים שהמסר שלהם זהה: הנהנה בעולם הזה ממה ששמור לו לעולם הבא יחסר שם עקב אותה הנאה.

שילובו של מוטיב מהסיפור על ר' חנינא בן דוסא, שעוניו מתואר שם כקשה ביותר, מוסיף אף הוא לבניית התמונה של עוניו של רבה בר אבוה כעוני קשה. יחד עם זאת, ההשוואה גם מבליטה את הניגוד בין הסיפורים: כאשר ר' חנינא בן דוסא מוותר על הזהב מגן עדן הוא נותר בעוניו. סיום זה מחדד את הקוטביות בין העולמות, ואת הצורך לבחור בין הנאה בעולם הזה להנאה בעולם הבא. ההקרבה והנכונות לחיות חיי דלות בעולם הזה מאפשרים את השכר המקסימאלי בעולם הבא. הסיפור על רבה בר אבוה מסתיים אחרת: ויתורו של החכם על הנאה מאוצרות העולם הבא בעולם הזה, שמהווה סוג של עמידה בניסיון, מאפשר לו לבסוף ליהנות 'מכל העולמות': בפועל הוא לא נוטל דבר בעל ממשות מהעולם הבא, כך ששכרו שם אינו נפגם. מאידך, 'ריח' העלים נותר על גלימתו, ומכירתה מאפשרת לו לסיים את חייו בעולם הזה ברווחה כלכלית. המסר שעולה, אפוא, מהסיפור הנידון ומהשוואתו לסיפור ר' חנינא בן דוסא הוא שעצם הויתור על ההזדמנות לנטילת דבר מהעולם הבא מאפשר הנאה מסוימת מאותו עולם, שדי בה כדי לפתור את בעיית העוני, אף אם אין היא הופכת את החכם לעשיר.

לסיכום, קריאת סיפור רבה בר אבוה ואליהו כשלעצמו, נתקלת בבעיות מבחינת אחדותו התמאטית.[27] בסיפור עולים כמה נושאים שונים, ולא כל חלקי הסיפור משתלבים בו בצורה אחידה ואחדותית. ציר מרכזי בסיפור הוא עוניו של החכם הפוגע בתלמודו, ונפתר לבסוף באופן מפתיע. המסר בסיפור קשור באופן שבו נפתרת בעיית העוני: לא נטילה מאוצרות גן עדן פותרת את בעיית עוניו של החכם בעולם הזה, אלא דווקא ויתור על נטילה כזו[28], שנועד לא להפסיד את חיי העולם הבא, מביא עמו פתרון מכובד למצוקת העולם הזה.

יתכן שמסגרת המקום, שנקבעת בפתיחת הסיפור, מתקשרת באופן סמלי לעניין עוניו של החכם או למעבר לגן עדן ומטרימה אותם בפתח הסיפור.

בשיעור הבא, אי"ה, נתייחס לקריאת הסיפור בהקשרו הרחב בסוגיה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

[1]   להלן- הסיפור.

[2]   קי"ג ע"ב – קי"ד ע"א.

[3]  ראו רש"י קיג ע"ב ד"ה 'שמסדרין': "שמין להניח לו צרכי חייו, לשון והעריך אותו, לישנא אחרינא: שמשרדין לשון שריד, ושתיהן שמעתי";

    משנת ערכין, פ"ו מ"ג: "אף על פי שאמרו חייבי ערכים ממשכנים אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חודש מטה מוצעת סנדליו ותפיליו".

[4]  ר"ת (תוס' ד"ה 'מהו שיסדרו בבעל חוב', והשווה ספר הישר לרבינו תם, חלק החידושים, סי' תרב [מהד' שלזינגר עמ' 355]) מציע לגרוס בשאלת רבה בר אבוה 'מנין' במקום 'מהו', (הצעה זו מנוגדת לכל עדי הנוסח הישירים של הסוגיה). הצעת השינוי הזו נובעת ככל הנראה משני שיקולים:

  1. מסיבות הלכתיות, שכן הוא פוסק כרשב"ג כפי שמופיע בסוגיה ש'אין מסדרין', וממילא עדיף שתשובת אליהו בסיפור לא תתפרש כפסיקה ש'מסדרין', אלא כהצעת מקור לאותה דעה שלא נפסקה להלכה.
  2. מסיבות תוכניות, שתשובתו של אליהו אכן מתאימה יותר לשאלה 'מנין' מאשר לשאלה 'מהו'.

בתוס' הנ"ל מובא שגרסת בה"ג היא 'מנין' (אכן כך מופיע בה"ג דפ' ונציה ש"ח, הל' ריבית, צח ע"א, [ובעקבותיו – מהד' מכון ירושלים, תשנ"ב, הלכות ריבית, עמ' תצ"ו], ואינו במקומו שם מבחינת סדר הסוגיות, ובמהד' הילדסהיימר [ירושלים, תש"ם, עמ' 423] אינו מופיע שם כלל, כלומר, לא הופיע בכתב היד שעליו מבוססת המהדורה [כ"י מ, ע"ש במבוא עמ' י"א] ואף לא הובא בהמשך במקום המתאים, והמהדיר אינו מעיר על כך, ואכמ"ל), לעומת הגרסא בספרים שלפניהם שהיתה 'מהו'. ישנו הגיון נוסף בגרסה זו, שכן היא תואמת גם את שאלתו השנייה של רבה בר אבוה: 'מנין לערום שלא יתרום'.

[5] ראו להלן בהערה 9, פירוש למשפט זה.

[6]  על מפגש נוסף של רבה בר אבוה ואליהו מסופר במגילה ט"ו ע"ב.  רבה בר אבוה מבקש שם מאליהו שיכריע בין פירושים אגדיים שונים של תנאים ואמוראים בעניין מסוים במגילת אסתר, ואליהו עונה שכל הפירושים נכונים, ע"ש.

[7] כבר עסקו הפרשנים בייחוסו של אליהו ככהן. רש"י (ד"ה 'לאו כהן מר') מביא באופן סתמי שקיימת דעה שמזהה בין פנחס לאליהו, על רקע השוואת מעשי הקנאות של שניהם. המקור המוקדם ביותר בספרות חז"ל שמשווה בין שני האישים הוא פרקי דר' אליעזר (פרק מ"ז, מהד' הורוויץ, עמ' 171), וכן ב'תרגום יונתן' על התורה במספר מקומות, למשל שמות ו', יח. מכאן ואילך ניתן למצוא את הזיהוי הזה במדרשים מאוחרים שונים, ראו תורה שלמה, פינחס, כרך מג, עמ' 4-5 ובהערות שם. כפי שכבר העירו הראשונים (תוספות על אתר ואחרים), במדרשי חז"ל הקדומים יותר מצינו דעה אחרת. בבראשית רבה (פרשה ע"א, מהד' תיאודור-אלכק עמ' 834) מיוחס אליהו לבני גד או לבני רחל. הסיפור בסוגייתנו הוא המקור התלמודי הראשון שמעלה את רעיון ייחוסו הכוהני של אליהו (והשווה מדרש משלי פרק ט' [מהדורת ויסאצקי עמ' 68]). מאידך גיסא, כנראה שהמסורת לגבי ייחוסו הכהני של אליהו וזיהויו עם פנחס, המופיעה, כאמור, בחז"ל מפרקי דר' אליעזר ואילך, מסורת ארצישראלית קדומה היא, וניתן להקדימה לכל הפחות למאה הראשונה או השנייה לספירה, שכן היא מופיעה בספר 'קדמניות המקרא' (הידוע גם בשם 'פסוידו פילון', משום שיוחס פעם בטעות לפילון האלכסנדרוני) – זהו ספר ששייך לספרים החיצוניים שנכתבו על ידי יהודים בתקופת בית שני ומעט אחריו. בניגוד לספרים חיצוניים אחרים, ספר זה אינו מכיל תוכן שמנוגד לספרות חז"ל.

[8] השוו לתמיהה דומה בסיפור בבבלי סנהדרין ה' ע"ב: "רבי חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות, אמר ליה: לאו בן איש פלוני כהן אתה?...".

[9] "בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא?" – בפשטות, כפי שפירש רש"י (ד"ה 'בארבעה לא מצינא'), הכוונה לארבעת הסדרים: מועד, נשים, נזיקין וקדשים (ראו דבריו של רש"י שם לגבי המקור וההסבר ללימודו של סדר קדשים לאחר החורבן), לעומת השניים הנותרים: זרעים וטהרות (אך הש' מהרש"א, חידושי אגדות, ד"ה 'בשיתא', שפירש ש'ארבעה' הוא הסדר הרביעי, נזיקין, שבו אינו מצוי שכן לא ידע אם מסדרין בבעל חוב, ו'שיתא' הוא סדר טהרות, ששאלת קברי נכרים שייכת אליו). תוספות (ד"ה 'ה"ג דתניא') מעירים ש'לא מצינא' אינו מכווין למשניות, שכן לטענתו כל ששת סדרי המשנה היו שגורים בפי הלומדים (והש' בבלי ברכות כ' ע"א: "אמר ליה רב פפא לאביי...בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין... אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא...". זהו כנראה אחד המקורות שרמוזים בדברי התוספות הנ"ל). לדעת התוספות הכוונה ל'תוספתא' לסדרי זרעים וטהרות. דברי התוספות מכוונים לקורפוסים התנאיים שיכלו להיות מצויים לפני רבה בר אבוה, אמורא בדור השני. ברם, סביר להניח שהסיפור, לפחות במתכונתו הנוכחית, הינו תוצר של עריכה בתר-אמוראית, ולכן סביר שארבעת הסדרים מכוונים לאותם סדרים שנלמדו בבבל, ושעליהם נסדרו מסכתות בתלמוד הבבלי.

[10] הש' 'עיון יעקב' בעין יעקב על אתר, ד"ה 'אפ"ה סחט גלימא': 'וקול ומראה וריח לית בהו משום מעילה'.

[11] המקום הנוסף היחיד המוכר לנו בספרות חז"ל הוא הסיפור על המפגש עם ר' יהושע בן לוי בפתח מערת הקבורה של רשב"י, סנהדרין צ"ח ע"א.

[12] ראה למשל בפרק הנוכחי בבבא מציעא, ק"ז ע"ב: "רב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד" (מעשהו שם מתפרש על פי ההקשר, ראה שם רש"י ד"ה 'עבד מאי דעבד'). במקורות אחרים מסופר על חכמים שמסמנים קברים או בתי קברות מסיבות של טומאה וטהרה, כגון ר' בנאה, ב"ב נ"ח ע"א. לא מצאנו מקורות השוללים את עצם ההליכה לבית הקברות (אמנם ראה: אבות דר' נתן, נוסח א, פרק מא [מהד' שכטר עמ' 132]: 'כל המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר. אינו הולך לבית הקברות...' ברם, שם, היות ומדובר בחבר, נראה שהמטרה היא שלא יטמא. כמו כן יש לתת את הדעת על תיארוכו האפשרי המאוחר יחסית של מקור זה, והשווה לעומתו הלכה מקבילה בתוספתא דמאי ב', יד [מהד' ליברמן עמ' 71], שבה לא מוזכר ענין בית הקברות. גם בתוספתא תרומות א', ג [מהד' ליברמן עמ' 107]: 'איזה הוא שוטה... והלן בבית הקברות' מצינו רק התייחסות ספציפית ללינה בבית הקברות, ולא לעצם ההליכה אליו). לדיון מקיף על יציאה לבית הקברות בספרות חז"ל ראו יחזקאל ליכטנשטין, מטומאה לקדושה, עמ' 218–242.

[13] כמו למשל סיפור ר' חייא ור' יונתן, ברכות י"ח ע"א, שלא מפורשת בו תכלית הליכתם לבית הקברות, ברם מרכזיותו של הפרט הנ"ל בסיפור מובנת מיד, היות וקיימת בו מיד ובאופן מרכזי התייחסות למיקומם ולהשלכותיו.

[14] על משמעותו הסמלית של בית הקברות בחז"ל ובתרבות היהודית בכלל, ראו אבריאל בר-לבב 'מקום אחר – בית הקברות בתרבות היהודית', פעמים 98­-99 (תשס"ד) עמ' 5–37. כפי שמציין בר לבב שם (עמ' 7) המחקרים הרבים שנעשו בנושא בית הקברות עד אליו היו מחקרים היסטוריים שהתמקדו בבתי קברות מסוימים, במצבות ובפקידת הקברים, ומחקרו הוא ייחודי בכך שהוא עוסק בבית הקברות כמושג כללי מתוך ניסיון לאפיין את משמעותו במקורות שונים. על כן, בדברינו להלן אנו נשענים בעיקר על מחקרו זה של בר לבב.

[15] בר לבב, שם, עמ' 12–13.

[16] בר לבב (שם, עמ' 14–15) מביא למשל בהקשר זה את דברי הבבלי בתענית ט"ז ע"א שנביא להלן, ואת סיפור 'החסיד בבית הקברות', ברכות י"ח ע"ב.

[17] אמנם מדובר כאן בבית קברות של נכרים, ברם, פרט זה כנראה קיים בסיפור בשל השלכותיו לדיני טומאה וטהרה, שמופיעות בהמשך העלילה. אליהו מופיע גם באגדות אחרות כמתווך בין העולמות, ראו למשל בבא מציעא פ"ה ע"ב.

[18] השוו ירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א.

[19] סד ע"ב.

[20] ראה עליהם אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 179, 207.

[21] אמנם ייתכן לענות במישור הספרותי ולומר שבנוסף לעוניו, שרבה בר אבוה היה גם בעל חוב ולא היה לו יכולת לשלם, ולכן שאלתו לאליהו האם מסדרין לבעל חוב, נוגעת אליו אישית והוא מעוניין לדעת האם ישאירו לו את צרכיו...

[22] הש' ב"ק י"א ע"ב; גלימה כבגדו הבסיסי של עני – ראו למשל בתענית כ"ג ע"ב.

[23] ויתכן שזכייה כלשהיא של אדם גורעת מזכויותיו, היות ויש בה מתן שכר.

[24] כד ע"ב.

[25] בכל זאת קיים הבדל בין הספורים, שכן בבחרה שלא לפגוע בחלקה בעולם הבא, נאלחת אשת ר' חנינא בן דוסא לוותר לגמרי על רגל הזהב. רבה בר אבוה, שמרוקן את גלימתו מעלים שאסף, עדיין נהנה מריחם שנספג בגלימה, ומצליח לפרנס את חתניו. אפשר שהבדל זה איננו משמעותי, והוא נובע מכך ש'הכי הוה עובדא', או שמחבר הסיפור רצה לסיים את הסיפור בטוב, ולכן יצר אפשרות לרבה בר אבוה לקבל משהו שישפר את מצבו הכלכלי מבלי לפגוע בחלקו בעולם הבא. מאידך, יתכן שהסיפור שלפנינו מביע השקפה שונה במעט מזו של הסיפור בתענית. מכל מקום יש לציין את העובדה שרבה בר אבוה מחלק את הכסף לחתניו, שאפשר שהיא מעידה על סירובו ליהנות בעצמו באופן ישיר אפילו ממתנה כזו (הש' מהרש"א בחידושי אגדות על אתר).

[26] במקום אחר בבבלי (שבת ק"מ ע"א) מנוסח חששו של חכם מהפסד משהו מחלקו בעולם הבא בניסוח אחר: 'הואי מסתפינא דלמא מנכו לי מזכותא דעלמא דאתי'.

[27] נציין כי זוהי בעיה שאינה שכיחה בסיפורי מעשי חכמים בספרות חז"ל, ראו למשל, יונה פרנקל סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, עמ' 32–34; 39.

[28] על אף שזו הוצעה לו באופן לגיטימי.