שיעור 24 - נגד מזבח בית אל וכהניו (י"ג, א-לב; מלכים ב כ"ג, טו-כ)

  • הרב אלחנן סמט

ה. מערכה שנייה – פסקה שנייה (כ-כו)

"גדול הוא קידוש השם מחילול השם"[1]

 

כ              וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן, וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.

כא           וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': 

           יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה' וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

כב           וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם

                בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם,

           לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ. 

 

 כג           וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ

                וַיַּחֲבָשׁלוֹ הַחֲמוֹרלַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.

כד           וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ

                וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

                וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה.

כה           וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶתהַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

       וְאֶתהָאַרְיֵהעֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה

       וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ.

כו            וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִןהַדֶּרֶךְ

                וַיֹּאמֶר: אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה'

           וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. 

 

 

1. מבוא

כדי להבין את ההתרחשות בפסקה זו, עלינו לעצור קמעה, ולהתבונן במצב שנוצר עתה עם סיום הפסקה הראשונה: יחד עם כישלונו האישי של איש הא-לוהים (יהיו סיבותיו אשר יהיו), נכשלה גם הנבואה שניבא ונתהפכה על פיה. המסר הא-לוהי של החרמה מוחלטת של בית אל וחוסר כל נכונות לפשרה עמה נתחלף במסר שקרי של הסכמה נינוחה לקיומה. על המשמעות הציבורית של דבר זה עמדנו בעיונים קודמים.[2]

סיטואציה כמו זו, שאדם גורם להכשלת דבר ה', אינה יחידה במקרא: האדם, שבעל בחירה הוא, עשוי לעתים לגרום לכך שבבחירתו הרעה, לא רק שייכשל בעצמו, אלא יגרום אגב כך לחילול השם ברבים, ובכך יכשיל גם את אותם. וזאת, מחמת שלפני נפילתו היה אותו אדם מזוהה בעיני הרבים עם האידיאה הדתית שנשא ברמה.[3]

במצבים אלה, אין ההשגחה הא-לוהית מוכנה להשלים עם העובדה שכוונותיה ותכניותיה נשתבשו עקב כישלונו של האדם שהיה אמור לסייע בידה. או אז, יש הכרח 'לגאול' את האידיאה מן התלות באדם שזוהה עמה.

לצורך זאת פועלת ההשגחה הא-לוהית פעילות דרסטית בקרב אלו שנתחלל שם שמיים בקרבם, והם עצמם – או נציגים מתוכם – הופכים למנשאיה של האידיאה מחדש. כך הופך כישלונו של השליח למנוף, שבאמצעותו מתחזקת האידיאה עוד יותר ממה שהייתה אלמלא נכשל נושאה הראשון – 'מעז יצא מתוק'. כך מצב של חילול השם מביא לידי קידוש השם, וגדול הוא קידוש השם הזה, שנגרם מחילול השם, הן משום שעל רקע החושך מתבלט האור ביתר שאת, והן משום שקידוש השם הבא מחילול השם צריך תמיד להיות גדול יותר ממה שהיה אלמלא נתחלל שם ה' קודם לכן.

נדגים זאת בסיפור אחר: בשמואל א, פרק ד', מסופר על מלחמה בין ישראל לפלשתים שבה ניגפו ישראל, ובשל כך החליטו העם וזקניו לצאת למערכה שנייה, תוך שהם מוציאים את ארון ברית ה' – "וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (ד', ג). עצם הוצאת הארון ושימת מבטחם בו, בלי שעשו תשובה על חטאיהם שגרמו למפלה הקודמת, הייתה תוספת חטא חמורה על חטאיהם. על כן נכשלו אף במערכה השנייה, אולם הפעם הכישלון לא היה צבאי בלבד: הארון נשבה בידי הפלשתים. עונש זה לישראל נועד לחנכם שאין הם יכולים לשים מבטחם בארון ה' שיושיעם, כאשר אין הם ראויים לכך. אולם שביית הארון הייתה כרוכה בחילול השם בקרב הפלשתים. לפני שפרצה המלחמה נאמר (ד', ה-ט) :

וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ.

וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים?

וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ: בָּא אֱ-לֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה.

וַיֹּאמְרוּ: אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, אוֹי לָנוּ,

מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה, אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר,

הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים... וְנִלְחַמְתֶּם!

אולם כל יראתם זאת של פלשתים התפוגגה בן רגע עם הילקח הארון: "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן" (ה', ב) – "רבי שמעון בן לקיש אמר: אמרו, זה נוצח וזה נצוח. יבוא נצוח ויעבוד לנוצח" (מדרש שמואל, פרשה יא). ובכן, כישלונם של ישראל גרם כאן לחילול השם בין הפלשתים!

בהמשך הסיפור פועל ה' באופן דרסטי לתקן את חילול השם שנגרם עם הילקח הארון. שני הפרקים הבאים בשמואל, ה'-ו', מדגימים בהרחבה רבה את העיקרון שהצגנו לעיל: ה' הופך את חילול שמו לקידוש השם בקרב הפלשתים. זאת הוא עושה באמצעות סדרת מכות נסיות, מעין מכות מצרים. ומי הוא שהביא את הפלשתים להכרה מחודשת ואף עמוקה יותר בעליונות א-לוהי ישראל? כהניהם וקוסמיהם של הפלשתים! הללו, לא רק שמציעים להחזיר את הארון לישראל, אלא אף להשיב אשם לא-לוהי ישראל, כהבעת הכרה כי המכות שנחתו עליהם, מידו באו – "וּנְתַתֶּם לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד, אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם..." (ו', ה). אף התהליך הנסי של השבת הארון, הפך להיות מעשה של קידוש השם בעיני הפלשתים.

 

גם בסיפורנו גרם כישלונו של איש הא-לוהים לחילול השם, ויש צורך דחוף בהתערבות א-לוהית שתקומם את דבר ה' על בית אל ותחזירהו לתודעת בני העיר. וזאת, אף ביתר תוקף ממה שנקבע בתודעתם במערכה הראשונה.

'יתר התוקף' נדרש כאן, כמו גם בסיפור על השבת הארון משדה פלשתים, משני טעמים: ראשית, כדי ללמד את הבריות, כי אין בכוח האדם לשבש את תכניותיו של א-לוהים או את פרסום שמו בעולם. וכשהוא עושה כן, עשוי מעשהו, בסופו של דבר, דווקא לחזק את האידיאה שהכשיל.[4] שנית, מאחר שהאידאה הדתית ספגה פגיעה מצד מייצגה המובהק, יש צורך לתת לה חיזוק מיוחד כדי לחזור למצב הראשון שלפני הכשלתה. לשם כך יש צורך בהגבהת האידיאה מעבר למה שהייתה קודם לכן. בכך יהיה תיקון לנזק שנגרם בשלב הביניים.

בפסקה שאנו עומדים בה, מתרחשת אותה התערבות א-לוהית המיועדת לתקן את חילול השם והכשלת דברו בפסקה הקודמת. התערבות זו נעשית באמצעות שני האישים העומדים במרכז העלילה: ראשית, באמצעות איש הא-לוהים, הנענש כאן ועכשיו על שעבר על דברי עצמו, ועונשו מתפרסם לכול (ובזאת אין רבותא). אולם את אותו 'יתר תוקף' בתיקון המצב, משיגה ההתערבות הא-לוהית באמצעות הנביא הזקן. נביא השקר, זה שגרם להכשלת דבר ה', הופך בפסקה שלנו למי שמחזק את דבר ה' ומאמתו במעשיו ובדבריו. זאת, בדומה לאותם כהני פלשתים וקוסמיהם (שוודאי היו אלו ששמו את הארון שנשבה לפני דגון אלוהיהם), שפרסמו וכיבדו את שם ה' בקרב עמם, והביאו לקידוש השם ביתר תוקף ממה שהיה בתחילה, לפני ניצחונם.

2. תפקידה של הנבואה הניתנת לנביא הזקן

כדי לחולל מהפך דרמטי זה ולהפוך את הנביא הזקן לשליח ה' המתקן את חילול ה' שנגרם, פועל כאן ה', כמתחייב מן המטרה, פעולה הנראית זרה בעינינו: הוא מתגלה לנביא הזקן ומדבר אליו, ובכך הופכו לראשונה בחייו לנביא אמת לשעה זאת.

תופעה זו כשלעצמה – שאדם שאינו ראוי לנבואה, זוכה בה באופן חד פעמי מתוך הכרח הנסיבות – אינה תופעה יחידה במקרא. וכבר כתב רלב"ג על כך: "וידמה שכמו שהשרה ה' יתברך השכינה על בלעם בעבור ישראל, ואף על פי שלא היה נביא כי אם קוסם, כך שפך רוחו על זה הנביא הזקן". הנסיבות המחייבות זאת כאן הן ודאי בעלות חשיבות רבה מבחינה ציבורית, כפי שהסברנו בסעיף הקודם.[5]

אולם בעיון ג שאלנו: האם זהו הגמול הראוי לנביא הזקן על פשעו בהכשלת איש הא-לוהים באמצעות נבואת שקר?

ודאי שמעשיו הקודמים אינם ראויים לפרס. אולם מאידך, דברינו בעיון הקודם בסעיף 5 עשויים להעמיד את חטאו בפרופורציה נכונה: נביא זקן זה, שכל חייו עברו עליו כמעשה אונאה מתמשך, שהציג עצמו בפני הרבים כנביא בעוד שמעולם לא זכה להתגלות נבואית – ודאי לא האמין כלל בנבואת אמת ובנביאי אמת. שאלת רלב"ג: "איך לא נענש... שאמר לו בשם ה' אשר לא ציווהו לדבר, וכבר נתבאר בתורה שהעושה זה חייב מיתה", ראויה להישאל על כל פרשת חייו של איש זה. וכאן גם טמונה התשובה: אדם זה היה שבוי במושגי השקר שלו ביחס לנבואה, עד שקשה לדון על 'נבואה' זו שלו – כמו גם על מכלול חייו – כעברה במזיד. הוא היה חלק מתופעה רווחת של אנשים שהשתמשו בסגנון נבואי כדי להביע עמדות שהאמינו בהן.

אף את חטאו בהכשלת רעהו יש להבין על רקע זאת: הנביא הזקן תפס את איש הא-לוהים כשליח פוליטי כמוהו – גם אם 'תמים' – המשתמש בסגנון נבואי להבעת עמדותיו שלו. הוא ודאי לא העלה על דעתו, שבמעשה המרמה שלו הוא ממיט אסון על ראשו של איש הא-לוהים, בהופכו אותו לנביא העובר על דברי עצמו. הרי לדעתו אין כלל נביא אמת ולא נבואת אמת. [6]  

נבואת האמת שזכה לה במפתיע, היא גורם חדש בחייו, שנועד לזעזע את כל השקפת עולמו ואורחותיו, את תדמיתו בעיני עצמו ובעיני אחרים. הנבואה איננה 'פרס' לנביא הזקן, אלא מבחן קשה שה' מעמידו בו: האם יהיה מוכן לזנוח את כל עברו, את מעמדו בהווה, את דעותיו המוכרות בציבור ואת מזימתו ש'הצליחה' זה עתה, ולהיכבש לנבואת האמת שחווה. אם יהיה מוכן לכך, יהיה זה הצעד הראשון והמכריע בבחירתו ליהפך לשליח ה', העתיד לתקן את חילול השם שהוא עצמו גרם במעשיו הקודמים.

נבואה זו נועדה אפוא בעצם נתינתה לשלול את דרכו של הנביא הזקן עד עתה. ברם יש בה יותר מכך: היא חושפת את המשמעות הנוראה של מעשהו, שבגללו תבוא פורענות על ראש רעהו. והקשה מכול: היא דורשת מהנביא הזקן להיות השליח המביא את בשורת העונש לאיש הא-לוהים. שליחות זו היא ניסיון קשה ביותר בעבור הנביא הזקן, שהרי היא מכניסה אותו למצב אנושי קשה מנשוא: במילוי השליחות המוטלת עליו הוא מודה ממילא בכך ששיקר לאיש הא-לוהים והעבירו על מצוותו, ושהוא האחראי להמטת האסון על ראשו.

האם יש לו לנביא הזקן אלטרנטיבה? ודאי שיש! יכול הוא לכבוש את נבואת האמת הזאת ולהעמיד פנים כאילו לא נשתנה דבר.[7] אולם הנביא הזקן נכבש לנבואה ולא כבשה. עיניו נפקחו לראות את הכחש שסובב את חייו. בגבורה המעוררת התפעלות הוא ממלא את הצו הקשה ומבשר לאיש הא-לוהים מילה במילה מה שנצטווה.[8]

כדרכו, אין המקרא מתאר לנו מה חש הנביא הזקן בשעה שקיבל את בשורת העונש שהמיט על רעהו או בשעה שמסר לו את תוכן הנבואה. עלינו לדמות זאת בעצמנו.[9] ואף על פי כן מתואר לנו מעשה קטן המהווה צוהר לנפשו של הנביא הזקן (כג): "וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ". נתינת החמור לאיש הא-לוהים, היא ניסיון מצד הנביא הזקן לעשות מה שיש לאל ידו כדי לכפר במקצת על כך שכה הרע לו. יש המפרשים, כי גם חבישת החמור נעשתה על ידי הנביא הזקן למען הצעיר ממנו (בעוד שלפני כן ואחרי כן חובשים הבנים את החמור לאביהם הזקן),[10] ואם כך יש כאן לא רק יציאה מגדרו של הנביא הזקן כדי להיטיב עם איש הא-לוהים אלא אף ביטוי של כפיפותו אליו. מי שהופיע לפני איש הא-לוהים בסמכותיות של נגיד ומצווה והצליח לשכנעו לציית לדבריו, מודה עתה בעליונותו של איש הא-לוהים עליו.

כסיכום ביניים נאמר: הנביא הזקן עמד בניסיון קשה והצליח בו: הוא ציית לדבר ה', ובכך עבר מצד אחד של המתרס לצדו האחר במאבק הגדול על בית אל.[11] בהמשך הפסקה שלנו יתחיל הנביא הזקן לממש במעשיו את התפקיד שייעדה לו התכנית הא-לוהית.

 

3. משמעות עונשו של איש הא-לוהים

עונשו של איש הא-לוהים כפי שהוא מנוסח בנבואת הנביא הזקן – "לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ" – כולל שתי פורענויות: האחת – מיתה שאינה כדרך הטבע, כזו ההופכת את המת לנבלה. האחרת, איש הא-לוהים ימות שלא במקומו הטבעי, לא בעיר הולדתו שביהודה, ולפיכך ייקבר בקבר שאינו קבר אבותיו. מן ההמשך יודעים אנו שנקבר בבית אל, ומשמעות הדבר היא, שמי שחטא במתן לגיטימציה לעיר החוטאת בית אל – ייקבר בה. המשתתף עם הרשע – ייהפך לשכנו.

בנבואת העונש לא נזכרו במפורש שני פרטים חשובים שאירעו בפועל, שיש להם קשר למהות החטא ולמטרת העונש. פרט אחד הוא המתתו של איש הא-לוהים על ידי אריה. פרט נוסף הוא המקום והזמן שבהם אירע העונש: בדרך היוצאת מבית אל, בסמוך לעיר, כבר באותו יום שבו חטא איש הא-לוהים. 

המתה על ידי אריה כעונש משמיים, מצאנו בעוד שני מקומות בספר מלכים. בפרק כ' בפסוקים לה-לו:

וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא, וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ.

וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה.

וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ.

וכן במלכים ב י"ז, כה, ביחס לכותים השומרונים: "וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם, לֹא יָרְאוּ אֶת ה', וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם."

בולט הדמיון בין פרקנו לפרק כ': אי ציות לצו א-לוהים שבפי נביא גורר עונש מוות בידי אריה. אמנם בפרקנו, הפרת המשמעת היא של הנביא ביחס לנבואת עצמו, ואילו בפרק כ' ביחס לנבואת רעהו, אולם שתי עברות אלו נלמדות ממקור אחד בתורה (דברים, י"ח, יט): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי", ולשתיהן עונש אחד: "אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" – מיתה בידי שמיים (סנהדרין פט ע"א). אף את עונשם של הכותים ניתן לכלול במסגרת זו, משום שגם הם סירבו להכיר בריבונות א-לוהי הארץ החדשה שבה נושבו.[12]

כאן יש לשאול את ששאלנו בעיון ג: האם היה ראוי איש הא-לוהים לעונש כה חמור על עברה שעבר בשוגג?

כבר ביארנו בעיון הקודם, שלא היה זה שוגג רגיל, הנובע מאי הכרת העברה או מאי הכרת המציאות, אלא כזה הנובע מפירוש מוטעה של המציאות מחמת משאלת לב ונטייה אישית של איש הא-לוהים. בכך הופך השוגג להיות קרוב למזיד.

אך יחד עם זאת, חומרת העברה של איש הא-לוהים נובעת מכך שאיננה רק עברה פרטית ואישית שלו, זוהי עברה בעלת משמעות ציבורית, שהכשילה את דבר ה' והפכה אותו על פיו לעיני אלה שאליהם נשלח. איש הא-לוהים הכשיל במעשיו את שולחו וגרם בכך לחילול השם. המניעים הנסתרים לחטאו והתוצאה הגלויה של החטא משתלבים כאחד: כמיהתו הנסתרת להשלים עם בית אל ונטייתו להאמין לדברי הנביא הזקן הביאו אותו לשוב אליה, ובכך נתקיימה בפועל השלמתו עם בית אל מבחינת הרושם על אנשיה. רושם זה, יש הכרח לתקנו באמצעות העונש שיקבל איש הא-לוהים על טעותו.

בכמה מקומות הורו חז"ל שעוון חילול השם הוא החמור בעוונות, והחוטא בו, אף בשוגג, ראוי לעונש מיידי: "רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמיים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם"[13] (אבות ד', ד); "אין מקיפין (– אין דוחים את הפירעון) בחילול השם, אחד שוגג ואחד מזיד" (קידושין מ ע"א); "על הכול הוא מוחל, ועל חילול השם – פורע מיד" (ספרי, האזינו); "חיה רעה באה לעולם... על חילול השם" (אבות, ה).

כעת נוכל להבין את מקומו ואת זמנו של עונשו של איש הא-לוהים – סמוך לבית אל, מיד לאחר שחטא. שני אלה הם פועל יוצא של מגמת העונש לפרסם ברבים כי מעשיו של איש  הא-לוהים היו פסולים. פרסום זה חייב להתרחש במקום שבו נעשתה העברה ומיד לאחר שהיא נעשתה, כדי ליצור השפעה בעלת משקל כנגד השפעת העברה על תושבי בית אל. לוּ היה איש הא-לוהים מוצא את מותו בידי שמיים בעוד זמן והרחק מבית אל, לא היה נודע לאנשי העיר כי שיבתו לבית אל ואכילתו בה היו אסורות עליו, וכי הוא עבר על דברי עצמו. עתה – עם התרחשות העונש במקום זה ובזמן זה – יֵדעו הכול כי משמעות שיבתו של איש הא-לוהים לבית אל איננה כפי שחפץ הנביא הזקן לייחס לה בעיני הרבים.

המגמה לפרסם את העונש בקרב אנשי בית אל, בולטת בייחוד באופן הלא רגיל שבו אירע מותו של איש הא-לוהים ובאופן שבו נתגלה לעיניהם:

כד           וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ, וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה.

פסוק זה מייחד את סיפורנו ומבדילו הבדלה ברורה משני הסיפורים האחרים שהבאנו, שבהם פועלים האריות בדרך הטבע.[14] הסיטואציה המתוארת כאן מכילה כמה ניסים:

·         האריה פוגע רק באיש הא-לוהים ולא בחמור.

·         פעולת האריה אינה תכליתית, להשביע את רעבונו, שכן "לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר" (כח).

·         לאחר שהמית את איש הא-לוהים, עומד האריה אצל הנבלה זמן ממושך, ואינו בורח אף כשעוברים שם אנשים.

·         אף החמור אינו בורח משם מפחד האריה.

כל הפרטים הללו, מטרה אחת להם: להודיע לכול, כי לא מקרה ממקרי העולם נזדמן פה, אלא דין שמיים הוא שנעשה באיש הא-לוהים: הסיטואציה הנגלית לעיניהם יוצרת הבחנה בין איש הא-לוהים שחטא, ונבלתו מושלכת בדרך, ובין החמור שלא חטא ולא נענש. העובדה שהאריה אינו אוכל את הנבלה מצביעה על כך שהאריה פעל כאן שלא מחמת סיבה טבעית. אף הנסים הנותרים – עמידת האריה והחמור אצל הנבלה – מכוונים לעורר את הרושם שאין מדובר כאן במקרה טבעי.

אולם לנסים אלו יש עוד תכלית: לרכך את הביזיון שבהמתת איש הא-לוהים ("וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ"), ולהעניק לו גם כבוד במותו. עמידת האריה והחמור אצל הנבלה היא כמו 'משמר כבוד' מופלא, וזוהי גם הכוונה באי אכילת האריה את הנבלה: עונשו של איש הא-לוהים (בפסוק כא) לא היה חמור ומבזה עד כדי כך שנבלתו תיאכל ולא תבוא לקבר כלל, אלא רק שלא תבוא לקבר אבותיו. לאחר שנתקיים העונש באיש הא-לוהים, יש לזכור ולהזכיר לכול, כי נביא אמת הוא האיש, הראוי לכבוד במותו. "והנה הראה לנו בזה, גמול הצדיק ועונשו כאחד בעולם הזה" (רד"ק). [15]

לעמידתו של האריה אצל הנבלה, ישנה עוד תכלית אחת שתתברר בהמשך: מפחד האריה שעומד שם נמנעים העוברים בדרך מלגשת אל הנבלה, לזהותה ולהביאה לקבר. כך נשמרות משימות אלו דווקא לנביא הזקן, שיש חשיבות מיוחדת לכך שהוא יעסוק בהן מטעם שיתבאר להלן.

 

4. פרשנות העונש בפי הנביא הזקן

כנגד כל האמור לעיל על מגמת פרסום העונש יטען הטוען: והלא עדי הראיה לדבר, שבאו וסיפרוהו בעיר (פסוק כה), כלל לא ידעו את זהותו של המת אשר נבלתו מושלכת בדרך. ממילא גם אנשי בית אל לא ידעו זאת. כיצד אפוא יצר העונש תיקון לחילול  השם?

אף פרט זה מכוון הוא מטעם ההשגחה. השמועה על המחזה הפלאי בסמוך לעיר עשתה לה כנפיים בעיר, אולם זהותה של הנבלה כנבלתו של איש הא-לוהים נחשפה לאנשי העיר רק כששמעו זאת מפי הנביא הזקן של עירם, אשר פירש באוזניהם את המחזה הפלאי שראו. וגדולה שמיעתם מפי הנביא הזקן יותר מראייתם מכמה טעמים:

ראשית, משום שהנביא הזקן לא הסתפק רק בזיהוי ודאי של האישיות – "אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא" (זיהוי שהיה כה בטוח בו אף שלא ראה כלל את המחזה), אלא הוסיף הסבר לדבר, מדוע קרה כך לאותו איש: "אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה'". ספק הוא אם אנשי בית אל היו מסיקים מסקנה זאת בעצמם ללא תיווכו של הנביא הזקן.

שנית, הנביא הזקן מעיד בפני אנשי עירו כי עונש זה כבר הובטח לאיש הא-לוהים ונאמר לו מראש, ועתה נתקיים: "וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ".

שלישית: הנביא הזקן הסמיך עשייה לדיבור, ומיד כשהבין במי מדובר יצא להביא את נבלת איש הא-לוהים לקבורה – כל זאת לעיני אנשי בית אל.

רביעית, וחשוב מכול: כפי שאמרנו בסעיף 2 לעיל, התכנית הא-לוהית לתיקון חילול השם שנגרם בבית אל משלבת דווקא את הנביא הזקן בקימום דבר ה'. הנביא הזקן הופך, קבל אנשי בית אל, לפרשנה המוסמך של ההתרחשות. וכך, הוא, שהכשיל את איש הא-לוהים ו'זיכה' את בית אל בשיבתו אליה, מעיד עתה בפניהם כי הייתה זאת המראת פי ה', שעליה שילם איש הא-לוהים בחייו, והדבר אף היה ידוע מראש בנבואה! המעבר של הנביא הזקן מצד אחד של המתרס לצדו האחר, שנעשה בצנעה, בינו לבין איש הא-לוהים, כשזכה לנבואת האמת – מתגלה עתה בפרהסיה לעיני אנשי בית אל.

לשם כל זאת דאגה ההשגחה להסתיר את זהותו של איש הא-לוהים מפני אנשי בית אל אחוזי הסקרנות. אגב כך מתבררת סיבה נוספת לכך שנבואת העונש ניתנה לנביא הזקן: הנבואה ניתנה לו כדי שיוכל להבין את משמעות השמועה שבאה לבית אל, ולהיות משוכנע שאכן המדובר באיש הא-לוהים, עד כדי הביטחון לקבוע זאת בוודאות באוזני הבריות ולפעול על פי זאת, ללא שראהו. לשם כך ניתנה לו אותה הנבואה, ומתוכה יוכל להסיק כל זאת.

שלב זה, שבו משמש הנביא הזקן פרשן המציאות ומפרסם עונשו של איש הא-לוהים, הוא שלב נוסף בתיקונו של חילול השם והפיכתו לקידוש השם. שלב זה הוא עליית מדרגה של הנביא הזקן ב'דרך התשובה' שבה החל עם היכבשותו לנבואה. עליית מדרגה זו מתבטאת בשני דברים:

(א) הפרשנות שנותן הנביא הזקן למחזה הפלאי היא מסקנה עצמית שלו מן הנבואה שניתנה לו. הרי לא נאמר לו בנבואה שאיש הא-לוהים יומת בידי אריה ולא נזכר המקום והזמן שבו ימות. ובכן מניין ידע זאת? התשובה היא, שהוא השכיל לקלוט את אותות ההשגחה ואת כוונתה על בסיס הנבואה הכללית שקיבל. בעת קבלת הנבואה, נתבע רק לציית לה ולהעבירה כלשונה לאיש הא-לוהים. אז היה הוא שותף סביל לתכנית הא-לוהית, וכעת הפך לשותף פעיל, המפרש את המציאות על פי דבר ה', ומסייע בכך לקדם את התכנית הא-לוהית.

(ב) נכונותו של הנביא הזקן לפרש את המציאות בנוכחות אנשי בית אל ובאוזניהם (ואחר כך גם לפעול על פיה), ולא להסתפק בפירושה בינו לבין עצמו, מוכיחה כי עבר שינוי, עד שהוא מעיד על עצמו בעקיפין בפומבי, כי טעה והטעה כל חייו, ובמיוחד במעשהו האחרון.

אף בשלב זה אפוא עומד הנביא הזקן במבחן, המהווה המשך למבחן הקודם שעמד בו. אולם יש במבחן זה מה שלא היה במבחן הקודם: פומביות, השוללת מן הנביא הזקן את מעמדו בעיר. ועוד: כאן פועל הנביא מיזמתו ולא מתוך ציווי.

 

 

*         *

*

 

 

לסיכום הפסקה השנייה במערכה זו: הנזק הציבורי החמור שנעשה לדבר ה' עם שיבת איש הא-לוהים לבית אל תוקן באופן מיידי ונמרץ: איש הא-לוהים קיבל את עונשו לעיני אנשי בית אל. אולם פרסום הדבר בקרב אנשי בית אל, התאפשר רק הודות לפרשנותו של הנביא הזקן. אגב כך למדו אנשי בית אל בעקיפין, כי נביאם הזקן חזר בו ממעשיו ומדרכו. בדבריו הודה בפניהם, בעצם, כי השבת איש הא-לוהים הייתה חטא חמור, ובכך אישר מחדש את הצו הא-לוהי המחרים את בית אל, ביתר תוקף ממה שהיה אלמלא חטא איש הא-לוהים.

אולם, חיזוק דבר ה' לא הושלם. העיסוק באימות צו ה' שאסר על איש הא-לוהים את השיבה לבית אל, סוף סוף הוא צדדי לעניין המרכזי של הנבואה: עתידו של מזבח בית אל ועתיד עצמות כהניו. לשם חיזוק ואימות של עיקר הנבואה ביתר תוקף ממה שהיה כשנאמרה בראשונה, נועדה הפסקה השלישית במערכה זו.

 



[1] מימרה זו מופיעה בתלמוד הירושלמי, קידושין פרק ד הלכה א, בשם רבי אבא בר זימנא בשם רבי יוחנן. השימוש בה ככותרת לעיוננו אינו במשמעותה המקורית המדויקת, אלא במשמעות קרובה: גדול הוא קידוש השם הנובע ממצב של חילול השם ונועד לתקנו. וכך היה רגיל הרצי"ה קוק ז"ל בשיחותיו לדרוש מימרה זו, לדוגמה: שיחת כי-תשא תשל"ג סעיף 15: "יש לַאות מ"ם שני מובנים: מ"ם היתרון ומ"ם היחס... יש מצבים שבהם קידוש השם נמשך מתוך חילול השם, ומעז יצא מתוק...", ועיין שם.

[2] ראה עיון ב4 ועיון ד3.

[3] המושגים קידוש השם וחילול השם נובעים מזיהוי זה שבין אידיאה דתית ובין האדם שנושא אותה, ראה יומא פו ע"א.

[4] כך למשל יונה, הכובש את נבואתו ובורח מלפני הא-לוהים. מעשה הבריחה של יונה הכשיל את התכנית הא-לוהית להחזיר גויים בתשובה, אולם בעיצומה של בריחה זו הוא מוצא עצמו מחזיר בתשובה גויים אחרים – מלחי האנייה שבה נסע.

[5] לדעת רלב"ג, הנסיבות שחייבו זאת הן "בעבור חטא איש הא-לוהים, והיה זה מידה כנגד מידה: הוא האמין נביא השקר במה שלא היה ראוי להאמינו... והוצרך מפיו לשמוע דבר ה' על דבר עונשו וחטאו אשר חטא". ולנו דרך אחרת.

[6] על תפיסה זו, כי פעילות הנביא הזקן במה שנוגע לאיש האלוהים לא הייתה מתוך זדון ורוע לב, מעידים לכאורה גם דברי חז"ל, כגון דברי ר' יוחנן (סנהדרין קד, ע"א) "גדולה לגימה, שמשרה שכינה על נביאי הבעל... [וראייה לכך] מחברו של עדו הנביא" (ומקבילה בירושלמי, סנהדרין, פרק יא הלכה ה). חז"ל זיהו את איש הא-לוהים עם עדו הנביא, ו'חברו' הוא הנביא הזקן. ה'לגימה' היא המשקה שהשקה הנביא הזקן את חברו, ובזכותה – שרתה עליו שכינה!

[7] אדם שעמד בפני ניסיון קשה מעין זה הוא בלעם, שקיבל נבואה הסותרת את כוונותיו ואת כוונות בלק, והיה חייב לבחור אם לכבוש את נבואתו או לגלותה.

[8] כדי שהקורא יחוש בקושי הגדול שעליו התגבר הנביא הזקן במסרו את דבר ה' לאיש הא-לוהים, דבר ה' אינו מופיע בתיאור התגלות ה' לנביא הזקן בפסוק כ, אלא מצוטט מפי הנביא הזקן, כשהוא אומר אותו לרעהו בפסוק כא.

[9] ולא פחות מכן, עלינו לדמות גם את תגובתו הנפשית, ואולי גם המילולית, של איש הא-לוהים בשעה שנודעו לו המרמה ותוצאותיה. ברם, כל ההיבט האישי-חברתי ביחסים ההדדיים בין השניים אינו מעניינו של סיפורנו.

[10] ראה עיון ג סעיף 1ב.

[11] תפיסה אחרת, שגם על פיה הפך הנביא הזקן כבר בשלב זה של הסיפור לבעל תשובה, נמצאת בגרסת הילקוט שמעוני (ספר שופטים, פרק י"ח, רמז עג) לירושלמי, ברכות, פרק ט, הלכה ב. שם מזהים את הנביא מבית אל עם יונתן בן גרשום (שופטים, י"ח):"'וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל' – אמרין הוא היה [שהחזיק עצמו לעבודה זרה, ואותו היום חזר בתשובה ושרתה עליו רוח הקודש. הדא הוא דכתיב: 'וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ']". המוסגר הוא התוספת בילקוט שמעוני, ולא מצאתי לכך מקבילה בשום גרסה של הירושלמי או במדרשי חז"ל אחרים. מן האמור בילקוט עולה שחזר בתשובה קודם ששרתה עליו רוח הקודש, ורק בזכות תשובתו שרתה עליו רוח הקודש. אולם אם כך הוא, קשה להסביר את חסרונו בסיפור של שלב כה מכריע בהתפתחות העלילה.

[12] אין עונשם על כך שעבדו עבודה זרה. הרי הכתוב מדגיש (שם פס' לג) שגם אחר כך, כשפסקו האריות להרגם, המשיכו לעבוד עבודה זרה.

[13] א. על משנה זו כתב הרמב"ם בפירושו לאבות (תרגום הרב קאפח): "אתה יודע מן הכתוב, שיש עוון על השוגג... אלא שאינו כמזיד בלי ספק, לפי שהוא, יתעלה צדקו מלהשוות את המזיד כשוגג בשום דבר מן הדברים. אלא כוונתו כאן, שחילול השם, בין מזיד או שוגג, בגלוי נפרעין ממנו. אם היה מזיד – עוון מזיד. ואם היה שוגג – עוון שוגג. אלא ששני העונשין בגלוי". הרמב"ם קושר אפוא את שני חלקי המשנה זה לזה.

ב. בחילול השם נגזר עונשו של האדם מן הצורך לתקן את מה שעיוות בחללו את השם ברבים. על כן מבחינת אופיו החיצוני של העונש – בהיותו פומבי ומיידי – עונשו של השוגג דומה לזה של המזיד.

[14] מאידך, עובדה זו מזכירה את סיפור דניאל בגוב האריות, ראה דניאל ו' כג, ועל כך עמד רד"ק.

[15] על הפסוק "לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר" אומר ר' טרפון בתוספתא, ברכות, ד', טו: "ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן, בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה".