חיי-שרה | ירידת הדורות או קידמה?

נסיגה או קידמה?

המדרש על פרשת חיי שרה, המצוטט גם ברש"י, הוא אחד הביטויים החריפים ביותר לתפישה בדבר ירידת הדורות:

אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים: פרשתו של אליעזר, שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה; ושרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא" (בראשית רבה ס', ח).

נקודת המוצא של המדרש היא העובדה המתמיהה שהתורה מביאה את סיפורו של אליעזר לפני משפחת רבקה במלואו, למרות שכבר תוארו האירועים עצמם. על פי הפשט, ישנם הסברים אחרים לחזרה זו. נחמה ליבוביץ' לימדה אותנו לשים לב לשינויים שבין דבריו של אליעזר לבין ההתרחשויות המקוריות, ולהבין מתוכם מסרים עמוקים. ועדיין, דברי חז"ל קיימים גם בפשט: המסרים שאפשר להפיק משיחת עבדי אבות, יפים מתורתם של בנים.

במקורות רבים אחרים מצאנו התייחסות של חז"ל לשאלת ירידת הדורות:

"אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים" (שבת קיב:).

"אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סידקית" (עירובין נג.).

בעל הצל"ח הסתמך על שיקולים אלו בפסיקת הלכה. כידוע, בשלב מסוים, נתעוררה בעיה חריפה: החלו לשים לב שהחישוב על פי מידות האורך יוצא גדול בהרבה - למעשה, כפול - מן החישוב על פי מידות הנפח. הצל"ח הציע שתי הצעות, והכריע ביניהן:

"...ועל כרחך שנשתנה בזמננו: או שהאגודלים נתגדלו והמה גדולים יותר מהאגודלים שהיו בימי התנאים, או שהביצים נתקטנו והמה בזמננו קטנים ממה שהיו בימי התנאים. וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כרחך הביצים בזמננו נתמעטו" (צל"ח פסחים קטז:).

השיקול של "הדורות הולכים ומתמעטים" שימש בידי הצל"ח כאמצעי להכריע הלכה למעשה בנושא שיעורי תורה.

אמנם, מצד שני ישנו יסוד מרכזי ביהדות שלכאורה סותר תפישה זו. נבחן לרגע מדרש מפורסם:

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (עבודה זרה ט.).

מדרש זה מראה בבירור על כיוון של התקדמות היסטורית: מ"תוהו", ל"תורה", ל"משיח"[1]. ואין מדובר רק במדרש אקראי. עצם הרעיון של משיח מושך בחוזקה להבנה שהדורות מתקדמים ולא נסוגים; שהרי הפסגה והשיא של הקיום האנושי הריהם עדיין לפנינו! אמנם, אין הדבר הכרחי, והדגיש זאת פרופ' גרשום שלום:

"...שהגאולה הנולדת אינה כלל תולדה ומסובב של מה שקדם לה בהיסטוריה. אדרבה, דווקא היעדר זה של מעבר מהיסטוריה לגאולה מורגש תמיד בדברי הנביאים וחוזי החזיונות. המקרא וספרי החזיונות האפוקליפטיים אינם יודעים על התקדמות בהיסטוריה שמוליכה אל הגאולה. הגאולה אינה תוצאה של התפתחויות עצמיות, כדרך שהיא נתפסת בפירוש החדש שניתן לה במערב מאז ימי ההשכלה, שאף אז, בצורתו החילונית כאמונה בקדמה, הוסיף הרעיון המשיחי לגלות עצמה חיונית מתמדת. הגאולה היא בעצם הוויה טרנסצנדנטית המבקיעה לתוך ההיסטוריה, פריצה שמביאה לידי חדלון ההיסטוריה, המתהפכת בהריסותיה משום שפגעה בה קרן אורה ממקור אור שמחוצה לה" (גרשום שלום, דברים בגו, עמ' 164).

אם כן, כפי שטוען שלום, אפשר לראות את ביאת המשיח כאירוע חד-פעמי המתפרץ לתוך ההיסטוריה, בלי שום קשר להתפתחותה עד כה. אך ברור שהיו בהיסטוריה היהודית גם זרמים שראו בהיסטוריה מגמה של התפתחות וקידמה לקראת בואו של המשיח. המשיח לא נתפש אצלם כקטיעת ההיסטוריה, אלא כשיאה.

גישה זו בולטת, בין היתר, בקבלת האר"י. לאחר התפשטותה של קבלת האר"י, הלכה ורווחה ההתייחסות להיסטוריה כגילוי של התעלות העולם. כך נמסר בשם הבעש"ט:

"לתקופתנו עליונות ביחס לקודמות לה. לפני אלף שנה היה 'האוויר מגושם', האווירה הרוחנית מעורפלת כל כך, עד כי הפילוסופים נתפסו ברוחם לדעה הנפסדת על קדמות העולם (שיטת אריסטו, שהרמב"ם נלחם בה). כעת חל שינוי לטובה, האווירה טהורה, ולא יימצא היום הוגה דעות שיטעה לחשוב כי העולם קדום הוא, ולא נברא מחדש" (הבעש"ט, בתוך: א' מרכוס, החסידות, עמ' יד-טו).

מעניין שהבעש"ט קושר את התקדמות העולם עם התקדמות המדע והפילוסופיה, והתאמתם לדת ישראל. גם האדמו"ר מראדזין כתב רעיונות דומים, בדבר התקדמותו והשתכללותו של העולם.[2] בדורותינו, הרב קוק שם דגש חזק על הקידמה וההתפתחות:

"תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות... וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין האלוהי מואר בבהירות מוחלטת, שדווקא אין סוף בפועל, מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכוח... ההוויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ב', עמ' תקלז).

תפישתו של הרב קוק הייתה, כמובן, קשורה לעולמו הרוחני, ששאב בעיקר מעולם הקבלה והסוד. הרב הנזיר הסביר שהאמונה הקבלית נותנת בסיס פילוסופי מוצק לתפישת הקידמה: העולם עולה בחזרה אל מקורו, כעין חוק כלים שלובים, הקובע שהמים ישובו ויעלו לגובה שממנו ירדו:

"התעלות העולם יסודה ההשתלשלות האצילית. תורת ההתפתחות המודרנית, יסודה הפילוסופי, אם לא הביולוגי, רעוע. מניין להתקדמות בקו עולה, ולא ברצוא ושוב, או כגלגל החוזר בעולם. מה שאין כן התעלות העולם שיסודה ההשתלשלות האצילית, בנפילת העולם ותיקונו, שעולה, כחוק המיכני בצינור מים, לאותו גובה שממנו ירד, למצבו הקודם העליון" (הרב הנזיר, מבוא לאורות הקודש, עמ' 20-21).

העולם מתקדם ומתפתח, רק משום שמוצאו ומקורו היו בעולמות עליונים עילאיים. התפתחותו של העולם היא בעצם חזרה למקורו. הרב הנזיר אף טען שהתפתחות מעמד האישה והשאיפה לשוויון בין נשים לגברים, הם תוצאה של התקדמות העולם.[3]

ב. יישוב הגישות השונות

ראינו מקורות יהודיים המדברים על ירידת הדורות, ואחרים המדברים על קידמה מתמדת. איך אפשר ליישב את הגישות השונות? האם אפשר להחזיק גם בתפישת הקידמה וגם בתפישת ירידת הדורות? ואולי באמת אי-אפשר?

הצטברות

ביהדות הוצעו כמה ניסיונות יישוב. המפורסם ביניהם גלום בדבריו של הרי"ד, ר' ישעיהו די-טראני, שלקוחים - אגב - מדברי הוגים נוצריים בני תקופתו. הרי"ד קבע שביכולתנו לחלוק על חכמים מדורות קודמים, אף שבאופן אישי הם חכמים יותר מאתנו, משום שאנחנו "ננסים רכובים על צווארי הענקים" (שו"ת הרי"ד, סי' ס"ב). תפישתו של הרי"ד מדגישה את הצטברות הידע. אמנם מבחינה אישית הראשונים גדולים וחכמים יותר מן האחרונים, אך הידע מצטבר, וכיום מה שהשיגו הראשונים בעמלם הוא נקודת המוצא שלנו.

ר' צדוק מפתח את הנקודה הזו על דרך הסוד, ומדבר לא רק על הצטברות של חכמה, אלא על הצטברות של קדושה:

"דכל נפש מישראל יש לו כוח מיוחד בקדושה, וכמספר הדורות שעברו, כך הם מספר כוחות הקדושה והדברי תורה שנתגלה בעולם. ולכך בכל דור ודור הקדושה הולכת ומתגלית יותר, הגם דהדורות מתקטנים כנודע, לפי שכבר נתגלו דברים שנגלו לקודמים, כנודע ממשל דננס ע"ג ענק" (ר' צדוק הכוהן, צדקת הצדיק, עמ' 116).

הרב קוק גם הוא מדבר במקום אחד על הצטברות של קדושה בפנימיות כנסת ישראל. למרות שהפרטים הולכים וקטנים, הקדושה המצטברת הולכת וגדלה.[4]

חילוק בין תקופות

היו שטענו שאכן בעבר היה נכון הכלל של ירידת הדורות, אך בתקופתנו, בגלל קירבת הגאולה, הדורות הולכים וגדלים. לפי שיטה זו ישנם אכן שני מוקדים: ההתגלות בעבר והגאולה בעתיד. שני המוקדים הללו יוצרים מעין פעמון גאוס הפוך, שבו בשני הקצוות ישנם דורות גדולים. דברים ברוח זו כתב ר' פנחס מקוריץ:[5]

"בעניין אבן עזרא שקורא תגר על הקליר. אמר הרב, אני אוהב ללמד זכות על אבן עזרא... התנאים והאמוראים היו סמוכין לחורבן ביהמ"ק, והיה עדיין מאיר מאור שנסתלק בקרוב. והצדיקים האחרונים בדורות הללו סמוכין לאור של משיח, על כן אין חידוש עליהם שהם משיגים האמת... אבל האבן עזרא, שהיה רחוק מאור החורבן וגם רחוק מאור המשיח, לכן לא השיג מעלת הקליר" (ר' פנחס מקוריץ, מדרש פנחס, עמ' 82).[6]

חילוק בין תחומים

גישה שלישית להסבר הסתירה מחלקת בין תחומים שונים: בתחומים מסוימים הייתה עלייה, ובתחומים אחרים ירידה. זוהי גישה שמאוד מתקבלת על הדעת, כיוון שעינינו הרואות שלצד הירידה באחוז שומרי המצוות באוכלוסייה במאתיים השנים האחרונות, למשל, יש עלייה בתחומים אחרים. כך כתב ר' צדוק בשם האדמו"ר מפשיסחא: "שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור, מכל מקום הנקודה שבלב נטהר בכל דור יותר" (ר' צדוק הכוהן, פרי צדיק, עמ' 217). לא ברור מהי "הנקודה שבלב"; אך ברור שהרב מפשיסחא רואה מהלך כפול ומורכב בהתקדמות הדורות. מעניין גם לציין שנקודת המוצא של ר' צדוק היא - כפי שעמדנו קודם - שאלת הגאולה: אם הדורות הולכים וקטנים, איך אנחנו מתקרבים לגאולה?

ג. העין שלנו

כעת נזנח לרגע את המודלים התיאורטיים, וננסה להתבונן בעולם בעין בלתי-מזוינת. איך נראים לנו הדברים? האם העולם מתפתח או מידרדר?

בעולם המודרני הייתה מקובלת תפישה של קידמה והתפתחות. התפישה הזו ניזונה בעיקר מעובדה אחת: ההתפתחות הטכנולוגית הכבירה, שאיש לא יכול להכחישה. תפישת הקידמה הלמה את תמונת העולם של אנשי ההשכלה. מי שנתן גיבוי פילוסופי לתפישת הקידמה היה בעיקר הפילוסוף הגל. הגל ראה בתולדות העולם התפתחות של רוח-העולם, המתבטאת בכל תחומי החיים. לענייננו, הגל היה משוכנע שהכיוון הוא אחד: קדימה. יש הטוענים שגם הרב קוק הושפע מהגל עצמו, או לפחות מרוח אותה תקופה.[7]

אמנם, במאה העשרים, בעקבות אושוויץ והירושימה, התחיל להתעורר ספק בתפישת הקידמה. האם אמנם האנושות מתקדמת? אלו היו זרעיו הראשונים של מה שעתיד להיות "פוסט-מודרניזם". הפילוסוף והחוקר ישעיהו ברלין כתב שהמנהיגים האלימים החדשים - לנין, סטלין, היטלר - החזירו את העולם אל הברבריות; לפי תיאוריות הקידמה של המאה התשע-עשרה, הדבר היה בלתי אפשרי:

"ראיות המאה העשרים טלטלו אמונות אלה (=בקדמה הכרחית) טלטלה עזה וגסה. הרעיונות, המושגים וצורות החיים שנחשבו כבלתי ניתנים להפרדה מהשלב המסוים באבולוציה ההיסטורית שאליו הגיעה האנושות, וכנחוצים לו 'אורגנית', התנפצו או עוותו לבלי הכר בידי מנהיגים אלימים חדשים: לנין, סטלין, היטלר..... היו דיבורים על נסיגה - שיבה מרצון - אל ברבריות, שלפי התיאוריות המהפכניות הקודמות לא הייתה רק מצערת, אלא גם כמעט בלתי-אפשרית" (ישעיהו ברלין, תחושת המציאות, עמ' 30-31).

דברים נוקבים בהקשר זה כתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ':

"האנושות - ובוודאי אותו סקטור של האנושות שאנחנו שייכים אליו ותמיד השתייכנו אליו: העולם המערבי - שרוי זה כמה דורות בתהליך של ברבריזציה, וראוי מאוד להעלות דבר זה בתודעתנו, משום שעדיין יש בינינו תמימים ומיתממים, שוטים ומשתטים, המוסיפים לדבר על חשכת ימי הביניים לעומת העולם הנאור והתרבותי שלנו, ויש אפילו הבונים על זה פרוגרמות פוליטיות-חברתיות מסוימות. לפיכך יש להזכיר שגם מלחמת העולם הראשונה וגם מלחמת העולם השנייה אירעו במאה העשרים ולא בימי הביניים; בימי הביניים מעולם לא אירע משהו הדומה אף בקירוב למאורעות איומים אלה....
היום טבח של רבבות אחדות של בני אדם ביום אחד או בימים אחדים הוא מן המאורעות שכבר התרגלנו לקרוא עליהם בעמוד שלישי של עיתון הבוקר, בדיווחים ממקומות שונים בארבע כנפות הארץ... כדוגמה לשינוי שחל ברקע הפסיכולוגי של המציאות החברתית יוזכר מאורע מלפני שלושה דורות, שבשעתו זעזע לא רק את העולם היהודי כולו, אלא אף חלק גדול של העולם הלא יהודי - הפוגרום בקישינייב, שעליו כתב ביאליק את 'עיר ההרגה', ושנתן את הדחיפה לעלייה השנייה, בין שאר תגובות עזות. והנה, בקישינייב נהרגו 41 יהודים ונשדדו כמה עשרות דירות וחנויות יהודיות. כזאת הייתה המציאות עוד לפני פחות ממאה שנה, אבל בשבעים-שמונים השנים האחרונות עובר תהליך של ברבריזציה על החברה האנושית, וחיי אדם אינם נחשבים עוד" (ישעיהו ליבוביץ, אמונה היסטוריה וערכים, עמ' 171-172).

דברים מעניינים בנושא זה כתב אדם שאינו פילוסוף ואינו היסטוריון. כשהתעוררה שאלת "מיהו יהודי" לראשונה בסוף שנות החמישים, בן גוריון יזם מפעל גרנדיוזי אופייני: הוא שלח מכתבים לחמישים "חכמי ישראל", ושאל אותם לעמדתם בסוגייה זו. לפני שנים ספורות יצא לאור קובץ הכולל את תשובותיהם של החכמים (א' בן רפאל, זהויות יהודיות, שדה בוקר תשס"א).

אחד מהנשאלים הישראליים, הרופא ד"ר יוסף שכטר, קיבל בטעות את המכתב שנשלח לפילוסוף ד"ר יוסף שכטר. הוא הביע את הפתעתו מפנייתו הנרגשת של ראש הממשלה, באשר תחום התמחותו רחוק מאוד משאלות כאלו, ואף על פי כן לא נמנע מלחוות את דעתו. למען האמת, הרופא שכטר העלה את אחד הטיעונים החכמים ביותר כנגד הסטייה מדרכה של ההלכה; וטיעונו נוגע לשאלה שבה אנו דנים:

"לא ייעדר בודאי הטוען שקביעת הקדמונים אינה מתאימה לרוח זמננו. שוב, אין צורך בבדיקה מעמיקה כדי להיווכח שזמננו הוא בין האפלים ביותר, וקרוב לודאי אף האפל ביותר בהיסטוריה - תקופה בה הביאו פשעיה את האנושות עד לסף הכליה, בדומה לדור המבול ואנשי סדום. האם יכול מישהו לטעון ברצינות שיש להתאים לרוח זמן זה [את] תורת משה דווקא, בה טבוע חותם האלוהות?" (י' שכטר, בתוך: זהויות יהודיות, עמ' 296).

סיכומו של דבר, הדברים אינם חד-משמעיים. ישנם תחומים שיש בהם עלייה והתקדמות, אך ישנם תחומים שיש בהם ירידה או קפיאה במקום. אין הכרח שהאנושות עולה לגמרי או יורדת לגמרי, ועל כן ניסוחינו בשאלה זו צריכים להיות זהירים. סביר מאוד לומר שאין בהתפתחות העולם מגמה אחת אחידה וחד-משמעית.

---