ימי דוד - מבוא | 3

לאחר שעסקנו בשני השיעורים הקודמים בתהליך בחירת ירושלים והמקדש, ברצוננו להבהיר בשיעור זה את משמעות הבחירה הא-לוהית בימי שלמה. כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, הבחירה הא-לוהית השלמה בירושלים מתרחשת בימי שלמה, לאחר בניין בית ה' ובית המלך וחנוכותיהם, בניין המילוא שיחבר בין העיר ובית ה', והקפת ירושלים בחומה הכוללת את העיר, בית המלך, המילוא ובית ה'.

בחירה זו היא בעצם קיום דברי התורה על "המקום אשר יבחר ה' ". כבר הדגשנו בעבר (שיעור 12, "המקום אשר יבחר ה' ") כי "המקום" הוא העיר והמקדש גם יחד, והחידוש שבבחירה זו הוא אפוא שה' אינו בוחר רק במקום המקודש אלא גם בעיר; כרגיל העיר היא מקום של חיי חולין רגילים, וייחודה של העיר הנבחרת, שהיא בנויה סביב המקדש והוא מטביע את חותמו על צביונה.[1]

א. הראיות לבחירה בימי שלמה

כפי שראינו בשיעור הקודם, בחירת העיר מוזכרת לראשונה בלשון עבר על ידי שלמה, לאחר חנוכת בית ה' ובית המלך:

מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל (מל"א ח', טז).

ובניסוח מלא יותר במקבילה בדברי הימים:

מן היום אשר הוצאתי את עמי מארץ מצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם ולא בחרתי באיש להיות נגיד על עמי ישראל. ואבחר בירושלם להיות שמי שם ואבחר בדויד להיות על עמי ישראל (דה"ב ו', ה-ו).

כזכור, בשיעור הקודם דייקנו מן הניסוח בספר מלכים כי ה' בוחר במלך, והמלך הוא הבוחר בעיר, בעוד שהניסוח בדברי הימים מדגיש את הבחירה הא-לוהית במלך ובעיר גם יחד.

נושא הבחירה בעיר חוזר ועולה בתפילת שלמה:

כי יֵצֵא עמך למלחמה על אֹיְבוֹ בדרך אשר תִשלחם והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בנִתי לשמך (מל"א ח', מד; מקבילה בדה"ב ו', לד).

ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ אֹיביהם אשר שבו אֹתם והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך (מל"א ח', מח; מקבילה בדה"ב ו', לח).

הבחירה בירושלים (ובדוד) שבה ועולה בדברי ה' לשלמה על קריעת הממלכה בגלל חטא הבמות לעבודה זרה, כנימוק להשארת שבט אחד תחת עול מלכות בית דוד:

רק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלם אשר בחרתי (מל"א י"א, יג).

ובאותו הקשר בדו-שיח בין אחיה השילוני לירבעם:

והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל... ולא אקח את כל הממלכה מידו כי נשיא אֲשִתֶנּוּ כל ימי חייו למען דוד עבדי אשר בחרתי אֹתו אשר שמר מצותי וחֻקֹּתָי. ולקחתי המלוכה מיד בנו ונתתיה לך את עשרת השבטים. ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלם העיר אשר בחרתי לי לשום שמי שם (מל"א י"א, לב-לו).[2]

ב. אזכורים נוספים של בחירת ירושלים

מעניין לבחון באילו הקשרים חוזר הכתוב ומזכיר את בחירת ירושלים לאחר ימי שלמה:

1. בספר מלכים נאמר על רחבעם:

ורחבעם... מלך בירושלם העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם (מל"א י"ד, כא; מקבילה בדה"ב י"ב, יז).

נראה שהדגשת בחירת העיר בהקשר של המלך שבו נתקיימה נבואת פילוג הממלכה דומה לאזכורה בנבואת אחיה לירבעם על דבר זה.

לאידך גיסא מוזכרת בחירת העיר אצל מנשה, בתיאור שימת הפסל במקדש:

וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו: בבית הזה ובירושלם אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם (מל"ב כ"א, ז; מקבילה בדה"ב ל"ג, ז).

וכמו כן היא מוזכרת בנבואה המפורשת הראשונה על מאיסת העיר - דהיינו, על הסרתה של בחירה זו - בגלל חטאי מנשה:

ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסִרֹתי את ישראל ומאסתי את העיר הזאת אשר בחרתי את ירושלם ואת הבית אשר אמרתי יהיה שמי שם (מל"ב כ"ג, כז).

2. בתהילים מוזכר העניין בשני מקומות. כאן מדברים הכתובים על בחירת ציון או הר ציון (אולי לשון פיוטית). במסגרת הסקירה ההיסטורית הרחבה שבמזמור ע"ח מעמיד הכתוב את בחירת ירושלים אל מול מאיסת שילה:

וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב (תהילים ע"ח, סז-סח).[3]

במזמור קל"ב, המתאר הן את געגועי דוד לבניין הבית הן את הבחירה הא-לוהית, נאמר:

כי בחר ה' בציון אִוָּהּ למושב לו: זאת מנוחתי עדי עד פה אֵשֵב כי אִוִּתִיהָ (שם קל"ב, יג-יד).

3. בימי בית שני מדגיש הנביא זכריה מאוד את בחירתה המחודשת של העיר לאחר מאיסתה בימי מנשה:

לכן כה אמר ה': שבתי לירושלם ברחמים, ביתי יִבָּנֶה בה נאֻם ה' צב-אות וקו יִנָּטֶה על ירושלם. עוד קְרא לאמר, כה אמר ה' צב-אות: עוד תְּפוּצֶנָה ערַי מטוב ונִחַם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלם (זכריה א', טז-יז).

ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם (שם ב', טז).

ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבֹּחֵר בירושלם הלוא זה אוד מֻצָּל מאש (שם ג', ב).

הביטוי "ובחר עוד" מציין בחירת המשך, בחירה מחודשת.

לסיכום: ראינו את האזכורים המפורשים העיקריים של הבחירה הא-לוהית בירושלים. ראשיתם בימי שלמה, עם הפיכת העיר לעיר מקדש; בימי רחבעם שבה הבחירה והודגשה עם ראשית קיומה של הנבואה על פילוג הממלכה; בימי מנשה הוסרה הבחירה בבשורה על חורבן העיר והמקדש; ועם ראשיתה של שיבת ציון ובניין הבית השני נתחדשה הבחירה בעיר.

ג. בחירת ירושלים - בחירה נצחית

ההבטחה על נצחיותה של ירושלים מבוססת על כמה וכמה פסוקים. במזמור ע"ח, בהמשך לפסוקים שצוטטו ממנו לעיל, נאמר:

ויבן כמו רמים מקדשו, כארץ יסדה לעולם (תהילים ע"ח, סט).

ובפסוק שכבר ראינו ממזמור קל"ב:

זאת מנוחתי עדי עד פה אֵשֵב כי אִוִּתִיהָ (שם קל"ב, יד).

שלמה עצמו אומר בתפילתו:

בָּנֹה בניתי בית זבֻל לָךְ מכון לשבתך עולמים (מל"א ח', יג).

ולאחר חנוכת הבית נראה ה' לשלמה ואומר לו:

ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים (דה"ב י"ז, טז).

ועל כתוב זה נסמך רבי אלעזר באמרו כי "לא זזה השכינה מתוך ההיכל" גם לאחר החורבן (שמות רבה ב). בדומה לכך דורש מדרש אחר על הפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיר השירים ב', ט): "אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם" (שיר השירים רבה פרשה ב).

נסיים בדברי המפרשים על הפסוקים במזמור ס"ח:

הר א-להים הר בשן הר גבנֻנִּים הר בשן. למה תרצדון הרים גבנֻנִּים, ההר חמד א-להים לשבתו, אף ה' ישכֹּן לנצח. רכב א-להים רִבֹּתַיִם אלפי שנאן א-דני בם סיני בקדש (תהילים ס"ח, טז-יח).

רש"י (שם, יז ד"ה למה תרצדון הרים גבנונים) מבאר:

...עוד יאמר להם: 'למה תרצדון הרים גבנונים' - למה תארובון אתם ההרים גבנונים הגבוהים להשחית את ההר אשר חמד א-להים לשבתו, לשרות עליו שכינה, הוא הר הבית? אף הוא לנצח ישכון שם, קדושתו קדושת עולם, משנבחר לשבתו לא שרתה שכינה במקום אחר.

וברד"ק שם:

יש מפרשים 'תרצדון' כמו 'תרקדון', כלומר: מה תשבחו עצמכם? אין אתם נחשבים לכלום כנגד ההר שחמד א-להים לשבתו, והוא הר הבית, שבו בית המקדש, בו יראה הכבוד תמיד, כי הנה כל הארץ שלטה בהם יד האויב, ועל ירושלים אומר 'לא יורה שם חץ' (מל"ב י"ט, לב; ישעיהו ל"ז, לג). ואמר 'אף ה' ישכון לנצח', לפי שבהר סיני לא ישכון לנצח.

מכל המקורות הללו יוצא כי קדושת ירושלים היא קדושה נצחית. לקביעה זו יש משמעות מחשבתית ומשמעות הלכתית גם יחד.

1. המשמעות המחשבתית: ירושלים כ"מנוחה"

המשמעות המרכזית שמייחסים חז"ל לנצחיותה של בחירת ירושלים הוא היותה "מנוחה", כדברי הכתוב:

כי בחר ה' בציון אִוָּהּ למושב לו: זאת מנוחתי עדי עד פה אֵשֵב כי אִוִּתִיהָ (שם קל"ב, יג-יד).

כמה וכמה מדרשים מתייחסים לפסוק זה. כך, למשל, מבאר רבי שמעון על פיו את הפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים י"ב, ט) (האמור בפרשת "המקום אשר יבחר ה' "):

תנו רבנן: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה'... 'מנוחה' - זו שילה, 'נחלה' - זו ירושלים... דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: 'מנוחה' - זו ירושלים... ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אִויתיה'... (זבחים קיט ע"א).

וביתר ביאור במדרש תהילים (שוחר טוב) על מזמור קל"ב:

רבי שמעון אומר: מנוחה זו ירושלם, וכן הוא אומר 'זאת מנוחתי עדי עד', ואומר 'כי בחר ה' בציון אִוה למושב לו'. ואמאי קרי ליה [ועל שום מה קורא לו] 'מנוחה'? על שם נחת הארון.

דרשה זו תואמת את דברי דוד (שראינום בשיעור הקודם) על מהותו של בית המקדש:

ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר: שְמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי! אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדֹם רגלי א-להינו, והכינותי לבנות (דה"א כ"ח, ב).

מדרש שיר השירים רבה מדגיש את השוני בין מנוחת ירושלים לבין המציאות שקדמה לה:

דבר אחר: 'אף ערשנו רעננה' (שיר השירים א', טז) - מה מִטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח, כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מטלטלת ממקום למקום, הדא הוא דכתיב 'ואהיה מתהלך באהל ובמשכן' (שמ"ב ז', ו); משנבנה בית המקדש 'זאת מנוחתי עדי עד' (תהילים קל"ב, יד) (שיר השירים רבה פרשה א).

כלומר: מנוחת ירושלים משמעותה הפסקת הטלטולים. שונה היא ירושלים מן המשכן ומן הבמה הגדולה; ירושלים היא 'מנוחה' - מקום קבוע, שלא ישתנה. יותר מכך, מנוחת ירושלים קשורה גם במנוחתם של ישראל, במציאות של שלום והנחה מן האויבים, דבר המתואר אף הוא בפרשת "המקום אשר יבחר ה' ":

ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' א-להיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אֹיביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם... (דברים י"ב, י-יא).

וכפי שממשיך המדרש בשיר השירים רבה שם:

דבר אחר: 'אף ערשנו רעננה', מה מִטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח כך ישראל עד שלא נבנה בית המקדש היו מטלטלין ממקום למקום, 'ויסעו... ויחנו' (במדבר ל"ג), משנבנה בית המקדש 'וישב יהודה וישראל לבטח' (מל"א ה', ה).

לסיום נציין מדרש מפתיע, הקושר בין המנוחה הנצחית בירושלים ובין השמחה הנצחית של הקב"ה בצדקה ובמשפט שעושים בני ישראל:

בזמן שישראל עושין צדקה ומשפט הקב"ה שמח בהם, מגיד ששמחתו עד סוף כל הדורות, שנאמר 'כי בחר ה' בציון' ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד' (אליהו רבה פרק יח).

וכבר עמדנו על משמעותו של מדרש זה בשיעור "ירושלים עיר הצדק" (שיעור 6 הערה 11).[4]

כאמור, הבחירה הא-לוהית בירושלים התממשה בימי שלמה, המכונה כידוע "איש מנוחה" (דה"א כ"ב, ט); איש מנוחה יבנה בית מנוחה במקום מנוחת ה' עדי עד לאחר הנחה מן האויבים.

2. המשמעויות ההלכתיות

כדרכנו, ננסה להראות גם כאן את הקשר בין ההיבט המחשבתי ובין ההיבט ההלכתי. נביא את הדברים מן הרמב"ם, שהתייחס לסוגיה זו בהרחבה. בפירושו על המשנה "באו לירושלים - נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה" (זבחים פי"ד מ"ח) אומר הרמב"ם:

קרא את ירושלם 'נחלה'[5] בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם ועליה אמר הנביא 'ונחלתו לא יעזֹב' (תהילים צ"ד, יד), לפי שכבר אמר בתחִלת העניָן כי ה' בחר את ירושלם לשכינתו ובחר את ישראל לו יתעלה סגולה, ואמר אחר כך כי ה' לא יטוש את האומה הזו אשר בחר לנחלתו ולא אותו המקום אשר בחרו, והוא אמרו 'כי בחר ה' בציון אִוה למושב לו' (שם קל"ב, יג), 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגֻלתו' (שם קל"ה, ד), 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזֹב' (שם צ"ד, יד). וכבר בֵּאֵר נצחיות קדושתה ואמר 'זאת מנוחתי עדי עד' (שם קל"ב, יד).

הרמב"ם מתייחס לנצחיות של קדושת המקום, ומשמע ממנו שיש קשר משמעותי בין בחירה לקדושה. ומעניינת בהקשר זה העובדה שהרמב"ם בחר לקרוא להלכות בית המקדש "הלכות בית הבחירה".

בתחילת הלכות בית הבחירה (פ"א ה"ג) כותב הרמב"ם:

כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן. ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המוריה, שבה נאמר 'ויאמר דויד זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעולה לישראל' (דה"א כ"ב, א), ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד' (תהילים קל"ב, יד).

הרמב"ם מתייחס כאן לשתי משמעויות של הבחירה הנצחית בירושלים. משמעות אחת היא שבבניין המקדש בירושלים נאסרו הבמות איסור עולמי - שאין אחריו היתר. פסק זה הוא על סמך המשנה זבחים פי"ד משניות ד-ח, ובייחוד המשנה שהובאה לעיל - "באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה" (שם מ"ח); וכן על פי המשנה במגילה "קדושת שילה יש אחריה היתר, וקדושת ירושלים אין אחריה היתר" (מגילה פ"א מי"א). איסור הבמות נותר גם לאחר החורבן, מפני שקדושת המקדש בירושלים עומדת לעולם, בהיותה נחלה, וכדבריו בפירוש המשניות שהובאו לעיל. משמעות הלכתית שנייה שמביא הרמב"ם היא שירושלים והר המוריה הם מקום המקדש לדורי דורות, קביעה שיש לה משמעות רבה לגבי המיקום המדויק של מקדש יחזקאל.[6]

ובהלכות בית הבחירה פ"ו הלכות יד-טז כתב:

...ובמה נתקדשה? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר 'והשמותי את מקדשיכם' (ויקרא כ"ו, לב), ואמרו חכמים: אף על פי ששמומין בקדושתן הן עומדים.

קביעת הרמב"ם (וראשונים נוספים) כי ירושלים והמקדש נתקדשו גם לעתיד לבוא, משמעה בעצם שהקדושה אינה תלויה במבנה, אלא היא במקום עצמו. והסיבה לכך - "שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה", כלומר: היות שמקור הקדושה הוא השכינה, שהיא מעל הזמן והמקום, גם קדושה זו היא נצחית.[7]

סיכום

ניסינו בשיעור זה להוכיח כי הבחירה הא-לוהית הסופית בעיר הייתה בימי שלמה וכי הייתה זו בחירה נצחית ולהראות את המשמעויות של קביעה זו מבחינה מחשבתית והלכתית.

בשיעור הבא נשלים בע"ה את עניין הבחירה בבחינת היחס בין מלכות למקדש ובין בחירת ירושלים לבחירת מלכות בית דוד.