נגד מזבח בית אל וכהניו (י"ג, א-לב; מלכים ב כ"ג, טו-כ) | 9

ח. עיון מסכם: מבנה הסיפור ומשמעותו

1. חשיפת המבנה של סיפור במקרא – כיצד?

המבנה של סיפור מקראי נותן למעיין תמונה כללית ושלמה של הסיפור, ועל כן הוא מקרבו, יותר מכל אמצעי ספרותי אחר, להכרת נושאו ומגמתו של הסיפור.

לכאורה, כבר עסקנו במבנה הסיפור בעיון המבוא לסדרת עיונים זו. בסעיף 3 של עיון המבוא תיארנו את חלוקת סיפורנו לשלוש מערכות, ובסעיף 4 עמדנו על היחסים ביניהן. אלא שכתבנו שם, כי את הדיון במבנה הסיפור במשמעות שאנו רגילים להשתמש במונח זה בעיונינו, אנו דוחים לסיום סדרת העיונים, כדי שישמש אותנו כמבט מסכם על הסיפור. והנה עתה הגיעה השעה לכך.

ראשית, עלינו להסביר את דרכנו בחשיפת המבנה של סיפור במקרא, ומתוך כך להבהיר מדוע מה שעשינו בעיון המבוא אינו תואם דרך זו.

הדרך המקובלת בקרב מפרשים וחוקרים בני ימינו לשם חשיפת המבנה של הסיפור המקראי היא, לאחר תיחומו של הסיפור, לחלקו לסצנות, על פי התחלפות הדמויות על במת הסיפור ועל פי שינוי מקום ההתרחשות. לאחר מכן, רגילים להציב את הסצנות השונות בדרך המבליטה את ההקבלה ביניהן, או בדרך שמגלה את ההתפתחות ביניהן.^[1]

פירוק הסיפור לחלקיו (באמצעות חלוקה לסצנות או לחלקים אחרים) מועיל לצורך המעקב אחר התפתחות עלילתו. תרומתה של פעולה זו היא בעצם הדבר שהיא מחייבת את המעיין לשים את לבו לשינויים במהלך העלילה – להתחלפות הדמויות ולשינויי המקומות החלים בסיפור.

אולם מבנה הסיפור כפי שאנו תופסים אותו אינו תלוי בחלוקה כזו. חשיפת המבנה של סיפור במקרא אינה מבוססת על פעולה זו, ולעתים אינה קשורה בה כלל. הבה נתאר אפוא את סדר הפעולות שיש לעשותן כדי לעמוד על מבנה הסיפור במקרא:

שלב א – תיחום: חשיפת מבנה הסיפור מתחילה בסיפור השלם. הפעולה הראשונה שיש לעשותה לשם כך היא תיחום הסיפור. התיחום לא נעשה רק כדי לדעת מהם גבולותיו של הסיפור שאותו אנו באים לפרש ולחלק לחלקיו. התיחום המדויק מפגיש אותנו לראשונה עם היצירה בשלמותה, אותה שלמות שאנו מעוניינים להכיר באמצעות חשיפת המבנה שלה. התיחום המדויק הוא גם תנאי לפעולה הבאה שיש לעשות לשם חשיפת מבנה הסיפור כפי שנבאר להלן.

שלב ב – חצייה: הניסיון מלמדנו כי הסיפור במקרא נחלק בדרך כלל לשתי מחציות דומות באורכן. רוב הסיפורים עוסקים  ב'בעיה ופתרונה', ואף סיפורנו נמנה על סוג זה של סיפורים. במקרים אלה תהא הבעיה של הסיפור מעוצבת במחציתו הראשונה, ואילו פתרון הבעיה יהא מעוצב במחצית השנייה.

פתיחתה של המחצית השנייה של הסיפור ניכרת בדרך כלל ללא קושי: בעלילת הסיפור חלה תפנית דרמטית, המשנה את מהלכו של הסיפור מכאן ואילך. כל המסופר במחצית השנייה מושפע מאותה תפנית.

ראוי להדגיש כי חלוקת הסיפור לשתי מחציות, שהן שני חלקיו הגדולים של השלם, אינה תלויה כלל בחלוקתו לסצנות. במקרים רבים (אולי אף ברוב המקרים, וכך גם בסיפורנו כפי שנראה להלן) חלה התפנית הדרמטית הפותחת את המחצית השנייה של הסיפור באמצע סצנה.

שלב ג – הקבלה: נורמה ספרותית זו הנוהגת במקרא, שלפיה הסיפור נחלק לשתי מחציות שוות, מורה למעיין לערוך הקבלה בין שתי המחציות. אופייה של הקבלה זו ותכניה הם שנותנים תמונה נאמנה של היחסים הפנימיים בין חלקי הסיפור השלם, והם שמקרבים את המעיין אל נושא הסיפור ואל מגמתו.

אולם לשם הקבלת שתי המחציות זו לזו יש צורך לעמוד על רכיביה של כל אחת מהן. רק בשלב מתקדם זה בניתוח המבנה של הסיפור יש צורך בפעולת פירוק של כל אחת ממחציותיו. אלא שגם בשלב הזה אין הכרח שפעולה זו תתבטא בחלוקה לסצנות.

חלוקת המחציות לרכיביהן וכן ההקבלה ביניהן יכולה להיות מבוססת על קריטריונים מסוגים שונים: על חזרות לשוניות; על תופעות סגנוניות מסוגים שונים; על הופעת מוטיבים דומים או הפוכים; על סדר ההופעה של דמויות, ועוד. אף החלוקה לסצנות יכולה לעתים לסייע בהקבלה בין המחציות, אולם כאמור זו אינה התשתית לחשיפת המבנה של הסיפור השלם.   

נמצאנו למדים כי חשיפת מבנה הסיפור צריכה להיעשות מתוך התבוננות על הסיפור השלם תחילה. מתוך כך יש לאתר את שני חלקיו הגדולים, ורק תוך הקבלתם זה לזה ניתן להבחין ביחסים שבין החלקים הקטנים יותר בסיפור.

2. חלוקת סיפורנו לשתי מחציות שוות

עתה הבה נבחן אילו שלבים כבר עשינו בעיון המבוא לקראת חשיפת מבנה הסיפור:

את תיחום הסיפור כבר עשינו בעיון המבוא בסעיפים 1-2 שלו. נוכחנו שם כי זהו 'סיפור מפוצל': חלקו העיקרי כלול בפרק י"ג במלכים א, והוא מכיל 32 פסוקים; חלקו האחר מצוי הרחק, במל"ב כ"ג, טו-כ, ויש בו 6 פסוקים. נמצא סיפורנו בן 38 פסוקים.

חלוקת הסיפור לשלוש מערכות, שנידונה בסעיפים 3–4 בעיון המבוא, הועילה אמנם להמשך סדרת העיונים, כיוון שבאמצעות חלוקה זו יכולנו לדון על כל חלק בעלילת הסיפור בפני עצמו, ולעקוב אחר התפתחות העלילה ממערכה למערכה. אולם חלוקה זו אינה תורמת לחשיפת מבנה הסיפור השלם.

לשם חשיפת המבנה עלינו להתבונן עתה בסיפור השלם ולברר האם הוא נחלק לשתי מחציות. האם ניכרת במרכזו של סיפורנו תפנית דרמטית בעלילה, המשנה את מהלך הסיפור ומסמנת את פתיחת המחצית השנייה שלו?

בסיפורנו ניתן להצביע על שתי תפניות דרמטיות המתחוללות במהלך עלילתו. שתיהן באות בזו אחר זו ומצויות במרכז הסיפור: התפנית הראשונה היא ברגע ה'שבירה' של איש הא-לוהים בפסוק יט – "וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם"; התפנית המפתיעה השנייה מתוארת בפסוק הבא, פסוק כ – "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ".

ובכן איזו מהן מסמנת את פתיחת המחצית השנייה של הסיפור?

שובו של איש הא-לוהים לבית אל ואכילתו ושתייתו בה הם אמנם מפנה דרמטי בעלילת הסיפור, שיש לו השפעה מכרעת על המשכו, אך מפנה זה שייך למחצית הראשונה של הסיפור שכן הוא הוכן היטב בפסוקים שקדמו לו, יא-יח: הקורא מתרשם ממאמציו של הנביא הזקן ומנחישותו להכשיל את איש הא-לוהים, ומשער מראש שיש סיכוי שמשימתו תצלח בידו. ההצלחה הדרמטית של הנביא הזקן בהשבת איש הא-לוהים לביתו היא אפוא 'השורה התחתונה' החותמת את המחצית הראשונה של הסיפור.

כבר אמרנו בסעיף הקודם כי סיפורנו שייך לסוג הסיפורים שבהם מעוצבת הבעיה במחצית הראשונה של הסיפור, ואילו במחצית השנייה מעוצב הפתרון. ובכן, אין ספק כי שובו של איש הא-לוהים לבית אל ואכילתו ושתייתו מהווים שיא בתיאור הבעיה בסיפורנו. מהי הבעיה המעוצבת במחצית הראשונה כולה? זוהי ההתנגדות לנבואת איש הא-לוהים הבאה הן מצדו של ירבעם והן מצדו של הנביא הזקן. התנגדות אחרונה זו – של הנביא הזקן – השיגה לבסוף את יעדה, וגרמה אף לאיש הא-לוהים עצמו לפעול בניגוד לנבואתו, ולהכשיל אותה. כאמור, בכך מגיעה בעיית הסיפור אל שיא חומרתה.

התפנית הדרמטית בפסוק כ מפתיעה את הקורא הפתעה גמורה: דבר לא הכין אותו להתרחשות זו, שבה ה' פונה אל נביא השקר ומזכה אותו בנבואת אמת. ניתן לומר כי בפסוק זה מתחלפים גיבורי הסיפור: איש הא-לוהים איבד את תפקידו כגיבור הראשי של הסיפור, ובמקומו נכנס הנביא הזקן. הנבואה המפתיעה שבה זכה הנביא הזקן מחוללת שינוי דרמטי במעמדו. בעקבותיו יבואו שינויים נוספים שייעשו בבחירתו החופשית של הנביא הזקן, שבהם יתעלה לנגד עינינו שלב אחר שלב, עד להצטרפותו המלאה אל איש הא-לוהים ואל נבואתו, המסומלת בצוואתו לבניו על הקבר המשותף. הנבואה הניתנת לנביא הזקן בפסוק כ היא פעולתו הדרמטית של ה' ביחס אליו, פעולה שמכוחה צומחת דמותו מכאן ואילך, ובהתאם לכך גם מתפתחת עלילת הסיפור בהמשך.

הנבואה הניתנת לנביא הזקן היא ראשית הפתרון של הבעיה המעוצבת במחצית הראשונה של הסיפור. בהמשכה של המחצית השנייה הולך הפתרון ונשלם מכוחה של ההתגלות הנבואית הזאת לנביא הזקן. פסוק כ הוא אפוא אותו שינוי במהלך העלילה שבו נפתחת המחצית השנייה של הסיפור.

 

וכך נחלק סיפורנו לשתי מחציות שוות, 19 פסוקים בכל אחת:

           מחצית ראשונה: י"ג, א-יט: איש הא-לוהים נושא את דבר ה' אל מול מתנגדיו עד לכישלונו.

           מחצית שנייה:י"ג, כ-לב; מל"ב כ"ג, טו-כ: הנביא הזקן מקומם את דבר ה' עד להתגשמותו.

בחלוקה זו של סיפורנו לשתי מחציות, ובכותרות שנתנו לשתיהן, כבר נרמז אופי ההקבלה הצפויה ביניהן: זו תהא בוודאי הקבלה כיאסטית. הקבלה מסוג זה מתאימה לעלילה הנפתחת בנקודת גובה, במרכזה חלה נפילה, ובמחצית השנייה שלה מתחולל תהליך 'שיקום' ו'קימום', המשיב את העלילה בסופה אל נקודה גבוהה יותר ממה שהייתה בתחילתה.

3. 'דבר ה'' כמילה מנחה בסיפור

בטרם נתאר את ההקבלה בין שתי המחציות ביתר פירוט ודיוק, עלינו להקדים ולעמוד על 'מילה מנחה' החורזת את סיפורנו מתחילתו ועד לסופו. מעקב אחר מילה מנחה בסיפור המקראי עשוי לעתים גם לסייע בחשיפת המבנה של הסיפור.

סיפורים אחדים במקרא עוסקים במאבק של דבר ה' כנגד מתנגדיו ומכשיליו. בכמה מסיפורים אלה משמשת המילה 'דבר' (בדרך כלל כשם עצם ולעתים כפועל) כשהיא מצויה בזיקה אל ה', כמילה מנחה – 'דבר ה''.[2]  כך הדבר גם בסיפורנו.

הבה נעקוב אחר המילה 'דבר' (בהקשר של דבר ה') על פי סדר הופעותיה לאורך הסיפור:[3]

1.            א             וְהִנֵּה אִישׁ אֵ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל                      4 הופעות אלה

2.            ב              וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה'[4] וַיֹּאמֶר...                                                                עוסקות בדבר ה'

3.            ג              ... זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה':[5] הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע...                           כנגד מזבח בית אל[6]

4.            ה             וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע... כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֵ-לֹהִים בִּדְבַר ה'.

 

           5.            ט             כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: לֹא תֹאכַל לֶחֶם...                          3 הופעות אלה עוסקות בדבר ה'

           6.            יא            וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ... אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ[7]...          המחרים את בית אל בשעה זו

           7.            יז             כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר ה'[8] : לֹא תֹאכַל לֶחֶם...                                         (– האיסור לאכול ולשתות בה)

 

           8.            כ              וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.                                                 הופעות 8 ו-10 עוסקות

           9.            כב           וַתֹּאכַל לֶחֶם... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: אַל תֹּאכַל לֶחֶם...            בדבר ה' לנביא הזקן

           10.          כו            ... וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה... כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.[9]                                              (–נבואת העונש) ^[10]              

 

           11.          לב                           כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ...                     

           12.          מל"ב כ"ג, טז        וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת... וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ...                         4 הופעות אלה

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָא-לוהים...                               עוסקות בדבר ה' 

13.                                          ...אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.[11]                                    על מזבח בית אל[12]

14.                          יז             הַקֶּבֶר אִישׁ הָא-לוהים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה

וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ...

מסקירת המילה המנחה בסיפורנו מתברר כי הביטוי 'דבר ה'' הנידון בסיפורנו אינו מתייחס לדבר אחד, אלא לשלושה דיבורים של ה':

·         'דבר ה'' העיקרי, שבו פותח סיפורנו ובו הוא גם מסיים, הוא דבר ה' אודות מזבח בית אל. בהקשר הזה מופיעה המילה המנחה 8 פעמים – 4 פעמים בראשיתו ו-4 פעמים בסופו.

·         'דבר ה'' השני, מופיע בסיפורנו במחצית הראשונה של הסיפור, וכן פעם נוספת בתחילת המחצית השנייה שלו (בפסוק כב). דבר ה' הזה אוסר את האכילה והשתייה בבית אל בשעה זו, והוא חוזר בסך הכול 4 פעמים במרכז הסיפור.

·         'דבר ה'' השלישי, מופיע בסיפורנו פעמיים בלבד, בתחילת המחצית השנייה שלו, והוא מתייחס לנבואה הניתנת לנביא הזקן בדבר העונש לאיש הא-לוהים על כך שמרה את דבר ה' השני.

ישנו קשר בין שלושת דברי ה' הללו: דבר ה' הראשון והעיקרי, אודות מזבח בית אל והמעשים שעתידים להיעשות ביחס אליו, תלוי במידה רבה בדבר ה' השני, שנועד להחרים את בית אל בשעה זו. תוקפו של דבר ה' הראשון בעת שנאמר והשפעתו על אנשי בית אל תלויים בהחרמת בית אל על ידי איש הא-לוהים. אכילתו ושתייתו בה, בניגוד לדבר ה', מערערות על תקפותו של דבר ה', ונראות כ'כובלות' את ידי ה' מלהעניש את בית אל בבוא היום.[13]

דבר ה' השלישי, המבאר את עונשו של איש הא-לוהים והמופקד בידי הנביא הזקן דווקא, נועד לתקן את ההפרה שהפר איש הא-לוהים את דבר ה' השני בהשפעת הנביא הזקן. בכך דבר ה' השלישי מאשר מחדש ומכין את קימומו של דבר ה' הראשון, אשר ספג מכה קשה כתוצאה מהפרת דבר ה' השני.

 

    עתה נוכל לשוב לתיאור מבנה הסיפור – להקבלה בין שתי מחציותיו, כאשר פרישת המילה המנחה 'דבר ה'' והסיווג שעשינו להופעותיה השונות, יסייעו לנו לתאר את ההקבלות בין חלקי הסיפור.

 4. הקבלת שתי המחציות הסיפור

בסעיף הקודם עמדנו על המילה המנחה החורזת את הסיפור כולו – 'דבר ה''. מילה זו מסמנת את נושא הסיפור ומפנה אותנו לחפש את מבנה הסיפור ואת משמעותו סביב מעמדו של דבר ה'. במבנה שנציע להלן לסיפורנו, נתחשב בגלגוליו של דבר ה': בתוכנו ובמעמדו המשתנים לאורך הסיפור.

כפי שכבר ציינו בסעיף 2, התפנית הגדולה בסיפור מתרחשת בפסוקים יט–כ. אין זו תפנית רק מבחינת העלילה אלא אף מבחינת מעמדו של דבר ה' בסיפור. בפסוק יט נכשל דבר ה' כישלון מוחץ כאשר איש הא-לוהים עובר על האיסורים שניתנו לו, ומיד לאחר מכן, בפסוק כ, מתחיל תהליך התיקון עם ההתגלות שזוכה לה הנביא הזקן.

המחצית הראשונה של הסיפור (פסוקים א–יט) כוללת בתוכה את המערכה הראשונה (א–י) ואת הפסקה הראשונה של המערכה השנייה (יא–יט). ההבחנה בין שני הרכיבים הללו שמהם מורכבת המחצית הראשונה חשובה רק מבחינת התפתחות העלילה והמעקב אחריה. אולם מבחינת הנושא המהותי הנידון בסיפורנו – דבר ה' בעליותיו ובירידותיו – ראוי לחלק את המחצית הזאת בדרך שונה:

·         א­­–ה: דבר ה' הראשון אודות מזבח בית אל

·         ו–יט: דבר ה' השני אודות החרמת בית אל בהווה[14]

חלוקה נושאית זו אינה מתחשבת בחלוקה למערכות ולסצנות. היא 'חותכת' הן את המערכה הראשונה באמצעה (ומחלקת אותה לשני חלקים בני חמישה פסוקים כל אחד), והן את המערכה השנייה לאחר סיום הפסקה הראשונה שלה.

המחצית השנייה של הסיפור (פסוקים כ­­­­­–לב ומל"ב כ"ג, טו–כ) כוללת בתוכה את שתי הפסקאות האחרונה של המערכה השנייה (כ–לב) ואת המערכה השלישית במלכים ב. ושוב, הבחנה זו חשובה מבחינת מהלך העלילה, הרי בין שני חלקים אלו חוצצים שלוש מאות שנה ורובו של ספר מלכים. אולם מבחינת הנושא המהותי הנידון בסיפורנו ראוי לחלק גם מחצית זו באופן שונה:

·         כ–ל: דבר ה' השלישי אודות עונשו של איש הא-לוהים[15]

·         לא–לב; מל"ב כ"ג, טו-כ: חזרה לדבר ה' הראשון – אישורו בצוואת הנביא הזקן ומימושו בידי יאשיהו

אף כאן, 'חותכת' חלוקה זו את הפסקה השלישית במערכה השנייה באמצעה, כשהיא משייכת את שני הפסוקים האחרונים (– צוואת הנביא הזקן) למערכה השלישית.

עתה נוכל להציג את תרשים המבנה של סיפורנו, כשהוא נחלק לארבעה חלקים על בסיס הנושא המרכזי של הסיפור – דבר ה' בגלגוליו השונים:

 

           חלק א    א–ה                        איש הא-לוהים נושא את דבר ה' על מזבח בית אל.

חלק ב

                           ו–י                          ירבעם אינו מצליח להכשיל את איש הא-לוהים באכילה ובשתייה בבית אל.

יא–יט                    הנביא הזקן מנסה להכשיל בכך את איש הא-לוהים ומצליח.

 

חלק ב₁   כ–ל                         דבר ה' על עונשו של איש הא-לוהים ניתן לנביא הזקן ומתקיים במלואו.

חלק א1

                           לא–לב                   צוואת הנביא הזקן: דבר ה' על מזבח בית אל יתקיים.

                           מל"ב כ"ג, טו–כ   יאשיהו מקיים את דבר ה' הזה.

 

הבה נפרט עתה את ההקבלות בין חלקי המשנה של הסיפור על פי המבנה הכיאסטי הזה של סיפורנו:

ההקבלה בין א ל-א₁: במהלך העיונים בסדרה זו כבר ציינו הקבלות רבות הקיימות בין שני חלקים אלו (בהן כלולות הקבלות שערכנו בין המערכה הראשונה לשלישית).[16] הקבלות אלה תקפות גם לתיאור המבנה של סיפורנו, והן אף מחזקות מבנה זה. לא נחזור כאן על שפע ההקבלות הללו אלא נתמקד במה שנוגע למילה המנחה 'דבר' המעצבת את מבנה סיפורנו.

ההקבלה העיקרית והקובעת, שעל פיה אנו בוחנים עתה את מבנה הסיפור השלם, היא שבשני הקצוות הללו של הסיפור נידון דבר ה' בנוגע למזבח בית אל, בעוד שבחלקיו הפנימיים (ב–ב₁) לא נידון דבר ה' הזה כלל, ואף השם 'מזבח' אינו מופיע בו.

בחלק א מופיע הצירוף "דְּבַר ה'" על מזבח בית אל ארבע פעמים,[17] וצירוף זה פותח את היחידה בפסוק א וגם חותם אותה בסוף פסוק ה, כמילים האחרונות שבה. בחלק א₁ מופיע הצירוף "דְּבַר ה'" כצורתו פעמיים – פעם בצוואת הנביא הזקן, המאשר כי דבר ה' על מזבח בית אל "הָיֹה יִהְיֶה", ופעם בתיאור התקיימותו בידי יאשיהו. עוד פעמיים מופיע במערכה השלישית הצירוף "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" אשר קרא איש הא-לוהים הקבור בבית אל, כרמיזה לדבר ה' שהיה בפי איש הא-לוהים בראש הסיפור ושאותו מקיים עתה יאשיהו.

הנושא של א–א₁ הוא אפוא, הנבואה על מזבח בית אל והתקיימותה. נקודת המוצא של הסיפור היא הנבואה בחלק א, ואחריתו של הסיפור היא בהתקיימותה בחלק א₁. זהו עיקרו של הסיפור, ובמבט ראשון נדמה שניתן היה להסתפק רק בחלקים אלו ולוותר על חלקו הפנימי והארוך יותר של הסיפור (ב–ב₁). אלא שבחלק א₁ כלולים גם דברי הנביא הזקן בפסוק לב "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל". דברי הנביא הזקן הללו הרי הם 'קצה קרחון', הרומז לכל החלק הפנימי של הסיפור (ב–ב₁), שבו הנביא הזקן הוא הדמות הראשית.

 

ההקבלה בין ב ל-ב₁: בעיון ו המוקדש לפסקה השלישית במערכה השנייה, בסעיף 2 שלו, נידונה "הקבלה ניגודית בין הפסקה הראשונה לפסקה השלישית" במערכה זו. כל חמש ההקבלות הניגודיות שנידונו שם[18] הן בעצם הקבלות בין חלק ב לחלק ב₁. לא נחזור כאן על הקבלות אלו, אלא נתמקד במה שנוגע למילה המנחה 'דבר' המעצבת את מבנה סיפורנו.

מהותה של ההקבלה בין שני חלקי הסיפור הפנימיים הללו, הניצבים משני הצדדים של קו החצייה של הסיפור, היא בכך ששניהם עוסקים בדבר ה' בנוגע להחרמת בית אל בשעה זו, ובתוך כך בהפרתו ובעונש על הפרתו, כלומר בדבר ה' השני ובדבר ה' השלישי בסיפורנו. דבר ה' הראשון, בנוגע למזבח בית אל, אינו נזכר כלל בחלקים אלו של הסיפור.

שלוש פעמים נזכר דבר ה' בחלק ב, ובכולן הכוונה לאיסור שהטיל ה' על איש הא-לוהים לאכול ולשתות בבית אל (וכן לשוב באותה הדרך). אולם בסוף המחצית הראשונה, בפסוק יט, הפר איש הא-לוהים את כל האיסורים הכלולים בדבר ה' הזה: "וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם".

בחלק ב₁ באה תגובת העונש על מעשהו זה של איש הא-לוהים, ובקשר לכך מופיעה המילה המנחה 'דבר ה'', אף כאן שלוש פעמים, אלא שבחלק זה באות כל שלוש ההופעות בקשר לנביא הזקן, שהפך להיות הדמות המרכזית במקומו של איש הא-לוהים. ההופעה הראשונה והשלישית מציינות את נבואת העונש שניתנה לנביא הזקן, ואילו ההופעה המרכזית מנמקת את העונש בכך שאיש הא-לוהים מרה את פי ה' ולא קיים את 'דברו' המחרים את בית אל בשעה זו.

דבר ה' השני ודבר ה' השלישי קשורים אפוא בקשר הדוק וגלוי של סיבה ותוצאה, כפי שניכר בשלוש ההופעות של המילה המנחה בחלק ב₁, וכפי שמלמדת ההקבלה בין הופעת דבר ה' בחלק ב להופעתו בחלק ב₁. דבר זה אין לאמרו על דבר ה' הראשון ודבר ה' השני, שהקשר ביניהם אינו גלוי בכתוב וגם אינו מתחייב מן ההקבלות במבנה הסיפור, ועל כן יש צורך במאמץ פרשני לחשוף קשר זה (ועמדנו על כך בעיונים המתאימים).

 

מבנה הסיפור כפי שנחשף בסעיף זה, כשהוא מבוסס על הופעות המילה המנחה 'דבר ה'' במהלך הסיפור במשמעויותיה השונות והמתחלפות, מלמד על ההיררכיה הקיימת בו: עיקר עניינו של סיפורנו הוא בנבואה המכילה את דבר ה' הראשון על מזבח בית אל, ובהתגשמותה כעבור דורות רבים. חשיבותו של חלק זה מתבטאת בכך שהוא משמש כמעטפת הסיפור: הנבואה הזאת היא נקודת המוצא שלו, והתקיימותה היא תכלית כל הסיפור, שהרי לקראת זאת הוא חותר. חשיבות זאת מתבטאת גם בכך שהמילה המנחה 'דבר' ה' חוזרת בחלק זה של הסיפור ובהקשר לדבר ה' הראשון – 8 פעמים.

דבר ה' השני, האוסר על איש הא-לוהים את האכילה ואת השתייה בבית אל, מופיע רק בחלק הפנימי של הסיפור. הוא נועד לשרת את דבר ה' הראשון (בדרך שהוסברה בעיונים הקודמים). חשיבותו המשנית מתבטאת, מלבד במיקומו בתוך הסיפור, גם בכך שגילויו של דבר ה' הזה נעשה אך בדיעבד – בעקבות הזמנתו של ירבעם את איש הא-לוהים לסעוד בביתו. עוד מתבטאת חשיבותו המשנית בכך שמספר ההופעות של המילה המנחה 'דבר' ה' בהקשר זה הוא 4 פעמים – מחצית ממספר ההופעות של דבר ה' הראשון.

הפרת דבר ה' השני בידי איש הא-לוהים בסוף המחצית הראשונה שינתה את מהלך האירועים, וחייבה תגובה מורכבת של ההשגחה הא-לוהית, וזו מתוארת בחלק ב₁. בהקשר לכך מופיע דבר ה' השלישי, דבר עונשו של איש הא-לוהים. מובן שדבר ה' הזה מופיע רק בדיעבד, מפני חטאו של איש הא-לוהים, ודבר זה מתבטא בכך שהמילה המנחה 'דבר' ה' בהקשר לכך באה רק פעמיים. כאשר הושלמה התגובה הא-לוהית בחלק ב₁ (בשיתוף פעולה אנושי של הנביא הזקן) הוכנה הדרך לחזרתו של דבר ה' הראשון בחלק א₁.

 

5. מגמת הסיפור בשלמותו

בסעיף האחרון בעיון המבוא, סעיף 5, שיערנו מה הייתה הבעיה שסיפורנו בא להתמודד עמה, או בלשון אחר: מהי מגמתו. שיערנו שם שסיפורנו בא לענות על השאלה, כיצד נסבל הדבר שלצד בית המקדש בירושלים התקיים במרחק לא רב מקדש מתחרה במשך שלוש מאות שנה, עד שבא יאשיהו והרסו. על כך עונה סיפורנו כי ההתנגדות לפולחן בבית אל אכן באה לידי ביטוי כבר משעה ראשונה לקיומו, באמצעות הופעת איש הא-לוהים מיהודה והנבואה שבפיו. אלא שבשעה ההיסטורית ההיא לא הבשילו התנאים להשפעת הנבואה על שומעיה ולמימושה. ההתנגדות לנבואה התקיימה מסיבות שונות ובכמה חזיתות (שמייצגים אותן ירבעם; הנביא הזקן מבית אל; איש הא-לוהים עצמו), ורק בימי יאשיהו נוצרה האפשרות לממש את הנבואה בכל התוקף הראוי.

בראש אותו סעיף הבטחנו כי לאחר שנסיים לפרש את הסיפור בשלמותו נבחן שוב את מגמת הסיפור כפי שהצגנוה, ובמידת הצורך נשנה או נעדכן את מסקנתנו. הנה הגיעה השעה לעשות גם זאת.

 

מטרת הסיפור כפי שהוצגה זה עתה הושגה בעצם במחצית הראשונה כולה ובפסוקים טו–טז במל"ב כ"ג שלקראת סוף המחצית השנייה. המסופר במחצית הראשונה מלמדנו על דבר ה' שיצא כנגד פולחן בית אל מראשיתו, וממחיש היטב את הקושי הגדול במימושו בשעה היסטורית זו. במל"ב כ"ג, טו–טז מתוארת התגשמות הנבואה על מזבח בית אל וכהניה על ידי יאשיהו שלוש מאות שנה מאוחר יותר, כשהשעה ההיסטורית הייתה בשלה למעשה זה.

ואם כך, נראה לכאורה כי רוב רובם של פסוקי המחצית השנייה – התיאור המפורט של עונשו של איש הא-לוהים; תיאור קבורתו בידי הנביא הזקן; תהליך הפיכתו של הנביא הזקן לנושאו החדש של דבר ה'; וכן תיאור הצלת עצמותיהם של שני אלה המונחות בקבר המשותף, הבא בסיום הסיפור – כל אלו אינם נראים נחוצים. אם מטרת הסיפור היא להסביר את האיחור שבהתגשמות הנבואה, ניתן היה להסתפק במחצית הראשונה שלו המתארת את הנבואה וכישלונה, ובשני הפסוקים שבסוף המחצית השנייה המתארים את הגשמת הנבואה לאחר שנים, ולוותר על רוב רובה של המחצית השנייה הדרמטית והעשירה בפרטים.^[19]

 

אולם ברור שחלקים אלו שבסיפור – רוב המחצית השנייה שלו – לא הובאו לשווא. חייבת להיות להם תרומה משמעותית לנושא הסיפור ולמגמתו. עלינו להגדיר אפוא ביתר דיוק את נושא הסיפור ואת מגמתו, תוך התחשבות במבנהו השלם ובכל חלקיו.

נושא הסיפור אינו רק 'נבואה ומכשיליה' או 'נבואה והתגשמותה באיחור'. על פי הניתוח המבני של הסיפור שנעשה בסעיפים הקודמים, סיפורנו השלם עוסק ב'בעיה ופתרונה' – בנבואה שנכשלה ובתהליך שיקומה. אין ספק כי מגמת הסיפור היא להסביר לא רק את הבעיה – הכשלת דבר ה' ודחייתו, אלא אף את הפתרון – תהליך קימום הנבואה.

ההקבלה שערכנו בין שתי המחציות מלמדת כי ה'פתרון' בסיפורנו הוא תמונת ראי של ה'בעיה': רצף האירועים המתואר במחצית הראשונה, מחצית ה'בעיה' – ההתנגדות לדבר ה' והכשלתו, מוצא את תיקונו בהדרגה שלב אחר שלב עד לפתרון השלם באמצעות רצף האירועים המתואר במחצית השנייה, מחצית ה'פתרון'. שתי המחציות הללו כרוכות בקורותיהם של שני האישים המרכזיים בסיפור: במחצית הראשונה הם התעמתו זה עם זה והדבר גרם להכשלת הנבואה, ובמחצית השנייה מתואר התהליך שהביא לבסוף לקימום הנבואה עד להתגשמותה.

מה חשיבותו של התהליך הזה ומה תרומתו למגמת הסיפור? לשון אחר, מה מוסיף המידע המפורט על גורלם של איש האלוהים ושל הנביא הזקן, המתואר בהרחבה כה רבה במחצית השנייה של הסיפור, על ההסבר שניתן במחצית הראשונה שלו לאיחור הרב בסילוק בית הבמות בבית אל.

יש לומר כי המחצית השנייה כולהנחוצה ביותר לנושאו של הסיפור השלם כפי שהגדרנו אותו. חשיבות המסופר במחצית השנייה נוגעת לשני ממדים של זמן: לזמן ההתרחשות המתוארת בה – זמנו של ירבעם ושל ייסוד הפולחן בבית אל; ולזמן ההתקיימות המלאה של הנבואה – בימיו של יאשיהו.

כפי שאמרנו לעיל, טענת סיפורנו היא כי התקיים מאבק נבואי כנגד פולחן בית אל החל משעה ראשונה להופעתו. על אף ההתנגדויות שקמו כנגד הנבואה, שומה עליה שתהא ברורה וחד משמעית בהופעתה לפני אנשי בית אל. השומע – ישמע, והחדל – יחדל. אולם המסר הנבואי עצמו חייב להיות בהיר ותקיף, אף אם לא ינחל הצלחה מידית, משום שאחרת תוכחש טענת הסיפור כי אכן התקיים מאבק נבואי תקיף עם הופעתו הראשונה של פולחן בית אל.

והנה נבואת החרם על בית אל בפי איש הא-לוהים ספגה מכה קשה מידי הנביא הזקן של בית אל, מתנגדה החריף של הנבואה. לאחר שהצליח להכשיל את איש הא-לוהים עצמו, בוטלה השפעתה הציבורית של הנבואה שנשא באוזני אנשי בית אל באותה שעה, המסר הנבואי התהפך על פיו ונראה היה שההתנגדות הנבואית בטלה, עד כדי כך שטענת סיפורנו תהא מוכחשת.

לפיכך הכרח הוא לקומם את דבר ה' מנפילתו במקום שבו נפל – בבית אל, באותה שעה – ביום שבו שב איש הא-לוהים מדרכו ואכל ושתה בבית מארחו.

ציון עונשו של איש הא-לוהים בקצרה בסיפורנו (כפי שהצענו בהערה 19) לא יפתור את הבעיה שעמה מתמודד הסיפור. עונשו חייב להתפרסם ולהתפרש בקרב אנשי בית אל, ולשם כך דרוש שליח חדש של ה' אשר יעשה זאת. לתפקיד זה נבחר הנביא הזקן של בית אל, שבזכות נבואת האמת שקיבל, בחר להחליף את שיטתו ולמלא את התפקיד של מי שמקומם את דבר ה' מנפילתו, ומחזירו לתודעת אנשי בית אל ביתר שאת ממה שהיה לפני כן. כל זאת כפי שהוסבר בעיונים הקודמים.

נמצא כי גם המחצית השנייה של סיפורנו נועדה לבסס את הטענה שהתנגדות נבואית למזבח בית אל אכן הופיע בשעה ראשונה לקיומו, ועל אף הכשלת דבר ה' הזה, הוא התאושש ושב למעמדו כבר באותה שעה.

ברם המסופר במחצית השנייה נוגע לא רק לאנשי אותה תקופה, אלא גם לזמן התקיימות הנבואה בימי יאשיהו.

אף שיאשיהו מקיים את דבר ה' הקדום שלא מדעת, כפי שנטען לא אחת בסדרת עיונים זאת, אין זאת אומרת שהכשלת דבר ה' השכיחה אותו במשך שלוש מאות שנה ושכעת, בימי יאשיהו, הוא צמח פתאום מן התוהו. לא כן הוא: יאשיהו במעשיו זוכה לקיים נבואה נוכחת, שהמשיכה להתקיים באופן מעשי באמצעים שונים, וחיכתה להוצאתה אל הפועל לאורך כל השנים שקדמו למעשה יאשיהו, כפי שנפרש להלן.

 בספר ישעיהו מדומה פעולתו של דבר ה' בדימוי כפול:

ישעיהו נ"ו י–יא             כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם

וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ

וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵ,.

כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי

לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי

וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.

יש ודבר ה' דומה לגשם המרווה את הארץ בסמוך לירידתו. דבר ה' כזה פועל את פעולתו בעולם ללא שהייה – "וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו".  

אולם יש ודבר ה' דומה לשלג, הקופא על פני האדמה עד כי נדמה כי יישאר קפוא לנצח. אך לא כן הדבר, אף אם תתאחר פעולתו של השלג, לבסוף: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם, יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם. מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב..." (תהילים קמז יח–יט). אף אם יארך הזמן, דבר ה' יישלח לעולם להמס את השלג ולהפכו למים המרווים את הארץ, ושוב יפעל דבר ה' ויעשה את אשר חפץ שולחו – "וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו".

דברו של איש האלוהים הוא כשלג הזה. שלוש מאות שנים חיכה, קיים אך קפוא, עד שנמס והפך למים המחלחלים באדמה ומרווים אותה.

חשיבות רבה נודעת בסיפורנו לעובדה כי יאשיהו מגשים נבואה קיימת, חיה ופעילה. מסיבה זו דואגת ההשגחה ליידע את יאשיהו ולהזכיר לנו הקוראים, כי מעשיו הם בגדר הגשמת נבואה עתיקה וידועה של איש האלוהים. תזכורת זו לא נאמרת מפי נביא חדש, ולא בהתערבות המספר, אלא מפיהם של אנשי בית אל ששמרו ונצרו את דבר ה' העתיק, והעבירוהו מדור לדור.

ההשגחה הפקידה נבואה זו כעירבון בידי אנשי בית אל בשתי דרכים: ראשית באופן פיזי, בעצם הקבר המשותף שבו קבורים איש האלוהים, נושא דבר ה' בראשונה, והנביא הזקן, מי שקומם את דבר ה' לאחר נפילתו באחרונה. קבר זה הוא עדות ממשית לאירוע ההיסטורי, וכך משמשים איש הא-לוהים והנביא הזקן בגופם ממש כ'עירבון' הממתין עד לקיום הנבואה.

שנית מתברר שהאירועים והמופתים המופלאים שאירעו בבית אל בימים הרחוקים ההם, בזמנו של ירבעם, הותירו רושם עז על אנשי בית אל, והם העבירו את פרטי הסיפור לבניהם אחריהם. כך ידעו אנשי בית אל שחיו דורות רבים מאוחר יותר, בימי יאשיהו, את פרטי הסיפור על איש האלוהים ועל נבואתו, והם עצמם המודיעים ליאשיהו כי במעשיו קיים את הנבואה העתיקה.

ובכן כדי שהנבואה תהיה חיה וקיימת עד לשעת התגשמותה, יש צורך לקומם אותה מיד לאחר נפילתה ולהפקיד אותה באדמת בית אל ובלבבות אנשי העיר, עד לבוא השעה שהנבואה תוכל להתגשם. נמצא כי מגמתו של סיפורנו היא להראות כיצד הבטיחה ההשגחה את מימושו העתידי של דבר ה' מתוך שימורו המתמיד בתודעה ובאמצעות עירבון הקבר המשותף, עד שיגיע זמנו להתגשם.

וכשכך יקרה, אבן מקבר תזעק כי דבר ה' "לֹא יָשׁוּב... רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו".