שיעור 3 - א-ל

  • הרב עזרא ביק

שיעור 3 - א-ל

המידה השלישית היא מידת "א-ל". השאלה שעולה מייד, היא למה שם זה הוא מידת רחמים? א-ל הוא שם כללי לאלוהות, משותף ליהדות ולדתות אחרות, כולל גם אלילי עבודה זרה, ובמבט ראשון אין אנו מבחינים בשום קשר בין שם זה למידת רחמים או חסד.

בצד התוספות בראש השנה יז ע"ב מודפסת הגהה ארוכה, שבין השאר מתייחסת למידה זו. וכך כתוב שם:

א-ל היא מידת חוזק, כי ביד חזקה הוא מכין מזון לכל בריותיו, כדכתיב: הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אוכלם.

הדברים אינם מובנים. לכאורה, התוספות מחדשים לנו שני עניינים: א. שא-ל היא מידת חוזק, מידת כוח. ואנו שואלים, אם כן, מדוע זה נחשב מידת רחמים. ב. התוספות מדגימים את המידה בנוגע לסיפוק מזונות - הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אוכלם. דווקא הדוגמא אינה מובנת במיוחד. למה דווקא במזונות כל חי מתבטא חוזק וכוח מיוחד? לא שבירת סלעים, לא פירוק הרים, אספקת מזון בלבד. ודאי נס גדול הוא, ובלי ספק חסד עצום, אך למה דווקא זו נחשבת הדוגמא לחוזק?

יסוד התוספות כאן הוא בפירוש המילולי לשם א-ל, שהוא מן השמות של ה'. רש"י, על הפסוק "מי כמֹכה באלים ה'" (שמות ט"ו, יא), כותב "באלים: בחזקים, כמו 'ואת אילי הארץ לקח' (יחזקאל י"ז, יג), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כ"ב, כ)". כלומר, במקרה הזה, למילה יש פירוש שלאו דווקא קשור לאלוקות. הדוגמא הראשונה של רש"י מתייחסת לבני אדם חזקים. וכן שם ברמב"ן, "שהלשון לשון תוקף וחוזק". זהו המובן של המילה א-ל בשירת הים: בקריעת ים סוף, היד החזקה האדירה נתגלתה, ולכן "מי כמכה באלים ה'", כלומר, בכל הכוחות האחרים בעולם, שאומות העולם מתייחסים אליהם כאלוהים. עובדי עבודה זרה מאליהים את כל הכוחות הטבעיים - הגשם, זהו אל; הרוח, אל אחר; כל איתני הטבע הם אלילים, ומי בהם כה' אלוקינו! גם אחד משמותיו של הקב"ה הוא א-ל, כי הוא מאחד בתוכו את כל הכוחות כולם - הוא אלוקי האלוהים וא-ל האלים. לכן אחד משמותיו, כלומר, אחת ממידותיו, הוא הכוח. דווקא ממבט זה, לא נראה שא-ל הוא שם של רחמים - הוא אמנם לא שם של דין, אך גם לא של רחמים. א-ל, כוח, היא מידה ניטראלית, שבאמצעותה אפשר לרחם על עם ישראל הלכודים על שפת ים סוף או לעשות דין במצרים הרודפים אחריהם. כשמידה אחת כלשהי תפעל, היא תשתמש בכוח כדי להשיג את מטרתה. הכוח משרת את הדין כמו את הרחמים.

חז"ל תקנו ברכה לרואה מעשי טבע אדירים, שמרשימים את האדם ומזכירים לו את כוחו של האלוקים: "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". אני מניח, שאם הייתי עומד על הצוק מעל לים המלח בזמן שהמטיר ה' על סדום ועמורה גפרית ומלח, הייתי מברך ברכה זו. מופע הכוח והגבורה של מידת הדין ודאי אינו פחות מרשים מהרעם או הברק שעליהם אנו מברכים. חוזרת, אם כן, השאלה, למה הכוח הוא אחד מי"ג מידות הרחמים?

אין ספק שיש בי"ג המידות את יסוד הכוח, שהלא פסוק מפורש הוא. כשמשה, ארבעים שנה אחרי התגלות י"ג המידות בנקרת הצור, פונה אל הקב"ה בעקבות חטא המרגלים ומפעיל את ברית י"ג המידות, הוא מקדים ואומר, "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר י"ד, יז). בשיעור הראשון התייחסנו למילים "יגדל נא" - ועתה יש לשים לב ל"כוח". כדי להשיג את מטרת י"ג המידות, שהיא הסליחה, כפי שמשה מסיים, "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו", הוא מבקש התגלות של כוח, הגדלה של כוח. אין טעם, אם כן, לחפש פירוש אחר למידת "א-ל", כי הכוח שייך בוודאות למערכת הרחמים. ואולם, עדיין אנו נבוכים בהבנת מקומו של כוח בהקשר זה.

אני רוצה להציע שלש רמות של הסבר, אחת בתוך השנייה. אין מדובר בתשובות שונות ומתחלפות לשאלתנו, אלא בתשובה אחת, שניתן להעמיק בהבנתה עוד ועוד. אנו נבין את מידת הכוח האלוקי בשלושה שלבים:

א. כדי לרחם דרוש כוח.

עצם מושג הכוח ביחס לקב"ה מעורר מבוכה. בהקשר האנושי, כוח נדרש ביחס למשימה קשה, אשר השלמתה דורשת מאמץ מרובה, מעבר לנהוג בחיי היום יום. אצל בורא ורבון העולם, כל משימה היא קלה באותה מידה, כי דיבורו הוא קיום רצונו - ברוך שאמר והיה העולם. תופעת הכוח בנוגע לאלוקים בדרך כלל נתפסת מצד המשקיפים, כלומר מצד ההתגלות אלינו. יש תופעות בהן הכוח האלוקי מתגלה לעינינו, כי בעינינו הן חריגות, מרשימות ואדירות. ברכת "שכוחו וגבורתו מלא עולם" אינה מתייחסת לגשם או רוח מצויה, כי ביחס אליהם אין אנו מתרשמים ולא מרגישים את ההתגלות. בברקים, ברוחות אדירות יוצאות דופן, וכדומה, פתאום מתפרצת לתודעתנו התגלות של כוח. התיאולוגיה היהודית מדגישה שלא מדובר בהפעלת יותר כוח מצד ה', אלא רק בהתרשמות מצדנו, שמחייבת ברכה. באשר למידת א-ל, לעומת זאת, נדמה לי שמדובר במידה האלוקית עצמה. לא ניתן לפרש גם כאן שמדובר בהתרשמות מצידנו - אדרבה, בסליחת ה' לא יהיה מופע מרשים - העם ימשיך להתקיים באותו מסלול של יום האתמול, בלי שום שינוי, לא במעשים וייתכן שאף לא בתודעה. משה פונה לקב"ה להגדיל את עצם כוחו, כי סליחה - בניגוד לרעש רוח ואש - באמת דורשת כוח. יש כאן הפעלת כוח במובן מיוחד.

דין - יישום הדין עם החוטא - אינו דורש כוח, כי כפי שהסברנו בשיעור הקודם, דין החוטא למות הוא תוצאה של עצם החטא. החטא, הסטייה מרצון ה', משמיט מן החוטא את בסיס קיומו. כפי שהסברנו במידת הוי"ה, החטא מפסיק ומסיים את הקשר בין ההוויה הטבעית לבין ההשפעה המקיימת של ה'. סיום מציאות החוטא אינו דורש כלל פעולה מצד ה', אלא העדר פעולה.

יש להבין, שבהקשר של י"ג המידות, הרחמים אינם מכוונים לביטול העונש אלא לביטול הכליה. בשני החטאים הגדולים שבמקרא, חטא העגל וחטא המרגלים, הסכנה שמשה בא למנוע היא כליה. יש לדייק: לא עונש, אפילו לא מיתה, אלא פשוט ביטול המציאות. וכן הוא - אחרי שה' אומר למשה "סלחתי כדבריך", מיד בא "ואולם" - יש עונש, עונש מיתה במדבר וגזירת אי-ביאה לארץ. כל פעולת המידות הייתה לבטל את הכליה. וזה כפי שהסברנו - כליה אינה כוח, היא טבע. לפי ההגיון של הבריאה, של ההוויה האלוקית שהיא רצונו, החוטא אינו קיים. כליה היא יותר קיצונית מעונש קל יותר, אך מבחינת הכוח, היא הרבה יותר קלה. עונש - כלומר קיום החוטא והנחת עונש עליו, דורש כוח, כי ה' צריך להתגבר על המצב הטבעי שדין החוטא לא להתקיים. "אין הנחש ממית אלא החטא ממית" (על פי ברכות לג ע"א). לכלות את החוטא זוהי ברירת מחדל; אדרבה, קיומו בחטאו מחייב התערבות מיוחדת נגד ההגיון הפשוט. זוהי המשמעות של כוח ביחס לה' - הפעלת כוח מנוגד לתהליך טבעי שהוא עצמו קבע בבריאת העולם, הפיכת תהליך טבעי על ראשו וביטולו.

בתפילת העמידה יש ברכה שחז"ל קראו לה "גבורות".[1] מה הן הדוגמאות לגבורות ה' בברכה זו? האם הצמחת צמחים היא גבורה? האם הוצאת השמש למסלולה היומי ושקיעתה בערב היא גבורה? עיון בפירוט של גבורות ה' בברכה זו מגלה תכונה משותפת - כולם הם עצירה והפיכה של תהליך שכבר אוחז באדם. אדם נופל, הוא תפוס בכוח הגרביטציה. בתפיסת חז"ל, דבר שנופל הוא במידה מסוימת כבר על הארץ. הגמרא בבבא קמא (יז ע"ב) מתייחסת לכלי שנופל מראש הגג כ"מנא תבירא", ככלי שבור. אך הקב"ה, בגבורתו, מבטל את התהליך - סומך נופלים. אדם חולה, טועם טעם המוות, המחלה פושטת כבר בגופו - הקב"ה מבטל את התהליך, כי הוא רופא חולים. אדם כלוא בבית האסורים, אין מוצא, אין דלת, נגזר דינו, והוא פתאום יוצא לחופשי, כי ה' מתיר אסורים. התהליך הטבעי זורם בכיוון אחד, וגבורת ה', כוחו, מבטלו ומתגבר עליו. מעל כל הדוגמאות עומדת, כמובן, דוגמת מחיה המתים, שפותחת וחותמת את הברכה. האדם מת, מניין יבואו החיים? מוות הוא סופי ואין אפשרות לבטלו. החיים הולכים אל המיתה ואין המיתה בסיס לחיים. בעולם הטבעי הכיוון הוא תמיד חד סטרי באופן מוחלט, מחיים למוות, ואף פעם לא בכיוון הפוך. אך הקב"ה, הגיבור, בעל הכוח, מתגבר על תהליך הכרחי זה ומחיה מתים. זוהי המשמעות של גבורתו וכוחו של ה', שהוא מתגבר על הבריאה ומבטל את חוקיה.

כך גם בנוגע לחטא ולסליחה. החטא הוא מוות, זהו החוק הקבוע. האדם החוטא הוא כמו "טריפה", שבהלכה יש לו דין של "גברא קטילא", של אדם מת. מי שחסר בו יסוד הקיום נחשב כמת גם אם הוא עדיין מצליח לנשום. הסליחה, כלומר הקיום לאחר החטא, הוא ביטול החוק. ה' צריך להתגבר על עולמו, לבטל את חוקיו, חוקים שהוא עצמו קבע, כדי לסלוח. אם כן, בסליחה, ולא במוות, מתגלה כוח ה'.

לסיכום: הסליחה היא התגברות, התגברות של ה' על החטא ועל המצב הנתון של האדם, כדי להחיות ולקיים אותו.

ב. סליחה דורשת כוח, כלומר התגברות, לא רק על העולם, אלא על האלוקים.

אסביר: החוק שתיארנו, שהחטא שווה לכליה, איננו רק חוק ששייך למהות העולם, כדוגמת חוק המשיכה. גם אם נגיד, כפי שטוען הרמב"ם ובניגוד למקובל במדע ופילוסופיה המודרנית, שחוקי הטבע משקפים את החכמה האלוקית, בכל זאת אין מניעה לוגית בביטולם. רצון האלוקים שמי-ים סוף יעמדו כחומה מימינם ומשמאלם של בני ישראל אינו סותר את האלוקות, גם אם הוא מהווה סטייה זמנית מהחכמה האלוקית הנצחית. כל שכן, אם נקבל את העמדה של הפילוסופיה המודרנית שאין כל היגיון מחייב לחוקי הטבע והם אינם אלא תיאור של ההרגל הקיים - מקרה קבוע ולא חוקיות הגיונית. לכן, אם אנו מבקשים מה' שיתגבר על אויב מסוים, והוא נענה ומשמיד את אויבינו, מכלה בן רגע צבא אדיר כצבא סנחריב, אין לנו סיבה לומר שדרוש היה כוח מיוחד, מצידו. מי שאמר למים לנוח, יכול לומר להם לעמוד. מי שאמר לשמן לבעור, יאמר למים לבעור. אך זה לא המצב ביחס לחטא. אי אפשר להגיד באותו שוויון נפש, מי שאמר לטוב להתקיים יאמר לרע להתקיים. אי קיומו של הרע אינו רק החלטה רצונית של ה', שאפשר להפכה לפי רצונו; זהו חוק שמשקף את עצם הטוב האלוקי. כאשר אנחנו מבקשים סליחה, אנו מבקשים שהטוב יקיים את הרע. דרוש, כביכול, שינוי במהותו של ה', מבלי, כמובן, שה' יפסיק להיות הטוב המוחלט. ה' הוא טוב, רצונו הוא טוב, ולהימצא פירושו להיות דבוק בטוב. כדי לקיים את האדם החוטא יש צורך להתגבר על יסודות הטוב עצמו, כלומר, לפעול נגד עצמו יתברך, כביכול. במצב כזה הרחמים פועלים נגד הטוב, וזוהי סתירה פנימית, שהטוב מתגבר על הטוב. הטוב במובן של חסד זהה עם הטוב במובן של הניגוד לרע - אך יסוד החסד מביא את בעל החסד לקיים את הרע במציאות.

וכאן אני רוצה להסיק מיד מסקנה מעשית, בתחום הכוונה והתודעה של המתפלל. כשאדם מבקש רחמים בשם א-ל, במידת הכוח, הוא חייב להיות מודע לגודל הכוח הדרוש. המתפלל מבקש שה' יתגבר על יסוד הטוב הפשוט. אין כאן רק בקשה להפעלת מידה מסוימת, אלא בקשה לביטול מידה, להתגברות - בכוח - על מידה אלוקית. כדי לרחם, ה' חייב לכבוש את מידות עצמו. חז"ל משתמשים בביטוי "שיכבשו רחמיך את כעסך" (ברכות ז ע"א). כיבוש הוא לשון שאולה מתחום המלחמה, יש כאן מעין קרב פנימי בתוך מידותיו של הקב"ה. הכליה, מה שמכונה בלשון חז"ל במקרה הזה "כעס", היא המידה המקורית, ראשונית יותר מן הרחמים, ולכן הרחמים חייבים לכבוש את הכעס, כמי שבא מבחוץ לכבוש את העיר. אנחנו, בכובד החטא, שוקעים במים, ואנו לא מבקשים שמישהו יוציא אותנו, אלא מבקשים מהמים עצמם שיציפו אותנו, שה' הטוב ישא אותנו, עם עודף משקל החטא, על גבי גלי הטוב. מה שמטביע אותנו זה הטוב עצמו, ואנו מבקשים שהטוב יציף אותנו. כוח, אם כן, מבטא ביטול, ביטול מידות עצמו יתברך.

בכוונת אמירה זו, חייב להיות יסוד הזמניות. אם הייתי מבקש את הקיום, כמו שאני היום, לתמיד, זה היה בלתי אפשרי. אם אני פונה לטוב ואומר, קבל אותי במצבי, כמו שאני, בלי שיפוט, בלי הבחנה, אין לבקשה כזו קיום. אין זו בקשת רחמים, אלא בקשת אדישות. כשנגיע למידת ארך אפים נראה שיש התייחסות מפורשת להבדל שבין רחמים לאדישות, ולוותרנות. לבקש מהטוב שלא יהיה אכפת לו ממצבי ומחטאי זוהי פשוט סתירה. אין מידה כזאת. מהרחמים אפשר לבקש שזמנית - כלומר עד התשובה - אמשיך להתקיים. זהו חלק ממשמעות מושג ה"כוח" - כי בבקשת כוח אנו יודעים שהוא מוגבל בזמן. המצב הקבוע של ה', שאינו דורש כוח, וכביכול ה' מפעיל גם "בשעת מנוחה", הוא טוב שמקיים את הטוב. הפעלת כוח רומזת למאמץ מיוחד, ואם כן ברור שהוא מוגבל לזמן, עד שיחזור מפעיל הכוח למצב של מנוחה. לא שהקב"ה זקוק מנוחה, חלילה, אך עצם הדימוי של כוח בא להזכיר לנו את החריגוּת שבבקשה. זוהי בקשה למאבק פנימי של הקב"ה, ולכן כמובן חייבת להיות הבטחת סיום כחלק מהבקשה. אנחנו פונים לא למציאות ה' שיקיים אותנו, אלא לכוחו. תפעל ותקיים אותי, למרות שזוהי מידה שהיא נגד - נגד הטוב המוחלט הפשוט.

ג. הכוח הוא הכוח לרחם.

עד עתה הסברנו למה כדי לרחם ולסלוח יש צורך בכוח. הכוח והחוזק הם מרכיבים חיוניים ברחמי ה'. אך מידת הכוח היא מידה עצמאית במניין י"ג המידות, וזה מורה, כך נראה לי, שהכוח הוא עצמו מידת רחמים, ולא רק אמצעי שהרחמים חייבים לגייס כדי להשיג את מבוקשם. עכשיו ננסה להבין למה הכוח הוא בעצמו מידת רחמים, ולצורך כך אמשיך להבהיר את הרעיון, באופן ברור יותר.

בנסיוננו להבין מה הכוונה בייחוס כוח לאלוקים, ניסינו לאתר "קושי" שכנגדו מופעל הכוח. כיוון שאין באמת קושי לאלוקים, נשאר למושג ריח של מטאפורה.

כוח, עבור האלוקים, משמעותו יצירה. כדי שמשהו יישאר במצבו, אין צורך בכוח. מנוחה היא מצב של העדר כוח. כדי להשיג משהו חדש, שאיננו קיים במצב הנוכחי, דרוש כוח. אלוקים הוא השלמות, הוא כולל הכול במציאותו המוחלטת. כדי להיות, כדי להיות השלמות המוחלטת, אין צורך בכוח ואין משמעות לכוח. לכן האלוהים האריסטוטלי, ששלם בעצמו ואין לו מטרה מחוץ לעצמו, הוא במצב של מנוחה מוחלטת. ההחלטה האלוקית ליצור עולם מחוץ לעצמו, כלומר להשיג מטרה מחוץ לשלמות, מחייבת הפעלת כוח. אין אנו שואלים את שאלת ה"למה" - למה שהשלמות המוחלטת תרצה להשיג מטרה מחוץ לעצמה, כלומר, מטרה שאיננה מוסיפה שלמות. יודעים אנו שכך עלה ברצונו. הבריאה יש מאין, להוסיף דבר שאין בקיים בסיס לו, פירושה כוח האלוקים. כמו שהתמדת מצב קיים אינה דורשת כוח, כך הוצאה מהכוח אל הפועל אינה דורשת, במושגי האלוקים, כוח. אך כדי ליצור יש מאין, כדי לברוא עולם שמציאותו אינה קיימת כלל בעולם שלפני הבריאה, כלומר, באלוקים עצמו, יש צורך בכוח אלוקי.

אצל בעלי המחשבה הראשונים, במיוחד אצל ר' יצחק עראמה בספר עקידת יצחק, אך גם אצל הרמב"ם במורה הנבוכים במידה מסוימת, קיים הרעיון ששכר ועונש, מערכת הצדק, בנויים בתוך טבעו של העולם. שכר ועונש מוטבעים בטבע. ספר העקידה מפצל את הטבע לשניים: יש טבע עיוור, שהוא חוקי הפיזיקה המוכרים לנו, ויש טבע חכם, שהוא חוקי שכר ועונש. בטבע הראשון, האש שורפת, בין את בשר הצדיק ובין את בשר הרשע. בטבע השני, האש שורפת רשעים ואינה פוגעת כלל בצדיקים. לפי תפיסה זו, שכר הצדיקים ועונש הרשעים לא בא מה', יש מאין. הוא בא מתוך הטבע, יש מיש, כמו שהאש נוצרת מן הגפרור. אינני מופתע כשאש יוצאת מן הגפרור, ובדומה אינני אמור להיות מופתע כשמרשעים יוצאת מיתה ומצדיקים חיים.

שלש עשרה מידות הרחמים מבטאות את כללי הבריאה לפי ה"טבע החכם" של בעל העקידה. חוקי הטבע העיוור הם ארבעת היסודות של הפיזיקה היוונית או ארבעת הכוחות הבסיסיים של הפיזיקה המודרנית, מכניקה ניוטונית או פיזיקה קוונטית. חוקי הטבע החכם הם "ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת". לפי חוקים אלה, המשך קיום הצדק אינו דורש הפעלת כוח.

לכן, אם היינו צדיקים, היינו חיים מתוך הכוחות שנמצאים בעולם, מתוך החוקים הקבועים. היינו חיים מכוח עצמנו, מן היש. אם איננו צדיקים, ונדרשים עבורנו חסד ורחמים כדי לחיות, אנו נזקקים לבריאה יש מאין, כי אין במציאות של העולם בסיס לקיומנו. לא מדובר בשימור או אפילו בהתפתחות טבעית של הקיים, אלא ביצירה - ויצירה פירושה הפעלת כוח מאת היוצר. הכוח בא לקיים את אשר חוקי שמים וארץ אינם מספיקים לקיים. הצדק בנוי בתוך העולם, והחסד בא מחוץ לעולם. הצדק הוא בפנים והחסד הוא מעבר. ולכן, ניתן להסיק, שהפעלת כוח, במובן הזה, היא תמיד חסד, והיא בעצמה מידת חסד. השמדת סדום איננה, מבחינת האלוקים, הפעלת כוח, כי העולם עצמו, כפי שנברא, משמיד את סדום. אם מופעל כוח, זה אומר שה' בורא יש מאין, פועל ויוצר יצירה חדשה, וזהו בעצם חסד, כפי שאמרנו כבר במידה הראשונה - "עולם חסד ייבנה".

ובתרגום לתחום הכוונה של המתפלל: קריאת שם א-ל היא אמירה לקב"ה שהעולם שברא חסר הוא, אינו יכול להתקיים לפי הבריאה הראשונה, אלא מחייב הפעלת כוח מבחוץ, יצירה נוספת, מתמדת. העולם - לפחות העולם הקטן שלי - אינו מצדיק את קיומו ואינו מחייב את המשך קיומו. משל לדבר, אדם שקנה שעון, ואחרי שעה השעון הפסיד לעבוד. חוזר הלקוח אל השען, ומתברר שאין צורך בתיקון אלא שפשוט צריך לחבר את השעון לחשמל, כי אין לו יכולת לפעול ללא תוספת כוח מבחוץ. זהו מצב האדם החוטא - אין בו בסיס להמשך קיומו, הוא חייב תוספת כוח מבחוץ, כלומר, מהאלוקים. לא מפני שיצירת השעון - האדם - הייתה לקויה, אלא האדם בחטאו קלקל את ספק הכוח הפנימי. חטא האדם מקלקל את היצירה האלוקית, ואז אנו פונים אל היוצר, שלא באשמתו מתקלקלת יצירתו, ודורשים ממנו לספק את החסר, להזרים כוח קיום. איזו חוצפה מצדנו! בדין היה היוצר צריך לומר - שעון, אדם, תקן את עצמך! ואנו אומרים: יש בעיה, הבעיה לא תתוקן, לפחות כעת, ואתה היוצר צריך לדאוג שזה יעבוד בכל מקרה. "קיים מלכותך עלינו תמיד", אתה צריך לדאוג לקיום מלכותך עלינו. אפשר לבקש דבר כזה, כי יש ברית, כי כך רצונו. אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, אבל הקב"ה התעטף כשליח ציבור ואמר: זו מידתי, אני ממשיך ליצור, אני הכוח של העולם ולא רק יוצרו במעשה בראשית.

בשם א-ל קיימות שלוש רמות של כוח - הכוח להתגבר על הבריאה, הכוח להתגבר על מידת הטוב האלוקי, והכוח ליצור הוויה מתחדשת מתמדת, כשאין בכוח הקיים בהווה להבטיח את המשך הקיום ברגע הבא.

לסיום, אני רוצה להוסיף עוד רעיון לגבי עצם היחס בין כוח ורחמים.

בהרבה מקרים אנו מקשרים בין רחמנות וחולשה. אדם הולך ברחוב, רואה קבצן מסכן, עני מרוד, והוא מתמלא ברחמים. התפיסה המקובלת, שיש לה שורשים בפילוסופיה היוונית אך היא מתבטאת גם בתרבות הכללית היום, היא שהרחמים הללו הם התפעלות פסיבית מצד האדם, ולא פעולה אקטיבית. אתה אינך מחליט לעזור למסכן הזה, אלא נאלץ, נכבש, על ידי רגש שמתגבר עליך. אין לך הכוח - גם אם אכן אתה רוצה - לעבור אותו. עולה במחשבתך שאם רק היית יותר חזק, יותר נוקשה, היית עובר בלי להיענות לו, אך חלש אתה ואינך מצליח. אנחנו מחברים בין רכות לבין רחמנות. האדם הקשה והחזק איננו רחום. על אדם שלא ריחם אנו אומרים שהוא הקשה את לבו. אמנם בשכלנו איננו מסכימים לאמירה הזאת, אבל התחושה שבכל זאת מקוננת בלב היא שיש ברחמים חולשה. ההקצנה של התפיסה הזאת תביא להעדפת האדם הקשה והאכזרי, שעושה את מה שנראה לו נכון מבלי להיכנע לרחמנות ושיקולי חסד מונחי רגש.

מידת א-ל מלמדת אותנו שההפך הוא הנכון: כוח הוא מידת חסד, רחמנות היא חוזק. לפעמים אכן יש מקרים כאלו, בהם אני יודע שהטוב הוא להיות קשה ואני נכנע רק מפני שאין לי הכוח לסרב. אך לא זאת מידת הרחמנות האמיתית, ולא למידה הזאת אנו פונים כשאנו קוראים בשם ה' ובמידות הרחמים. הרחמנות של ה' היא כוח. הדין של ה' הוא קל, הוא מנוחה, הוא אינו דורש מעשה אלא נותן לדברים לזרום על פי טבעם. לרחם זה לדעת שיש דין ולבחור לעשות אחרת, לא בגלל הפחד או החולשה, כי אין כוח לעשות דין, אלא משום שיש את הכוח לעשות חסד. לה' יש תמיד את היכולת לעשות דין, אך הוא משתמש בכוחו כדי לבטל ולהתגבר על הדין ולכבוש את כעסו. יש ללמוד ממידותיו של הקב"ה לקח הלכה למעשה בעשיית חסד. אדם חייב להרגיש כשהוא עושה חסד שהוא כובש את הדין ומכריע לטובת אידיאל אחר. הדין הוא אמת - אך החסד אף הוא אמת, אמת אחרת, ואנו בוחרים לבטל את הראשון מפני השני. רק כך מדובר בעשיית חסד ורק כך - וזה חשוב מבחינת הערך של עשיית החסד - יש על מעשה החסד שם של "והלכת בדרכיו", מה הוא רחום אף אתה היה רחום. חסד אינו חסד אלוקי אם הוא איננו חסד של בחירה והחלטה, של אימוץ אידיאל והזדהות עם האידיאל.

זהו שאמר הכתוב, "הכפירים שואגים לטרף לבקש מא-ל אוכלם". משל זה בא להדגיש את הצורך בחסד עליון במקום שהכוח הטבעי בעולם לא הספיק. הכפירים חזקים, הם מלכי החיות, אך כנראה שלא הספיק כוחם לקבל טרף, ולכן הם מבקשים לקבל מה', מחוץ לטבע ולכוח המוטבע בו. ממידת הדין, מטבע האריה לטרוף את השה, אך יש מקרים שבהם לא מספיק הטבע, ולא מספיקים כוח הכפירים ושאגתם, עד שיבקשו מהכוח האלוקי את אוכלם. זוהי מידת כוח וחוזק וזוהי מידת רחמים, לבטל את דין העולם ולהעניק חסד.

הוי"ה, מידה ראשונה, עולם חסד יבנה.

הוי"ה, מידה שנייה, עולם של חטא חסד יבנה.

א-ל, מידה שלישית, ביטול הדין ונתינה בכוח מאת הטוב לקיים את הרע.



[1]. וכפי שראינו, כוח וגבורה משמשים ביחד בלשון חז"ל, כמטבע ברכה, "שכחו וגבורתו מלא עולם".