שיעור 30 - אשת ירבעם מול אחיה הנביא (י"ד, א-ח)

  • הרב אלחנן סמט

ד. אחיה מקבל את פני אשת ירבעם (ד2-ו)

           ד2            ...וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת, כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ.

           ה             וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ:

הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ

כִּי חֹלֶה הוּא

כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ

וִיהִי כְבֹאָהּ, וְהִיא מִתְנַכֵּרָה.

           ו              וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח, וַיֹּאמֶר:

בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם

לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה

וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה.

1. בין הפסקה הראשונה לפסקה השנייה בסיפורנו

בראש סיפורנו מצווה ירבעם על אשתו ללכת לשילה לבית אחיה כדי לדרוש מאתו על אודות בנם החולה. הפסקה המתארת זאת מסתיימת בחציו הראשון של פסוק ד, שבו נמסר כיצד עשתה האישה כדבריו, "וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם, וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה, וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה".

חציו השני של פסוק ד פותח פסקה חדשה: "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת...". נקודת התצפית של הסיפור משתנה, ושוב אין הסיפור מתמקד באשת ירבעם, אלא באחיהו. גם מבחינה כרונולוגית, ההתרחשות המתוארת בפסוקים ד2–ה אינה ממשיכה את המתואר לפניה. המתואר בפסוקים אלה אירע מוקדם יותר: עוד בטרם באה אשת ירבעם לשילה לא יכול היה אחיהו לראות כי קמו עיניו משיבו, ועוד בטרם באה – אמר ה' אל אחיהו כי אשת ירבעם עתידה להגיע.[1] רק בפסוק ו נמשך חוט העלילה שנפסק באמצע פסוק ד:

                           ד1            וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה

                           [ד2–ה]    ...

                           ו              וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח, וַיֹּאמֶר...

נמצא כי פסוקים ד2-ה נועדו לתת לקורא רקע מקדים לפסוק ו המתאר את קבלת הפנים שעורך אחיהו לאשת ירבעם.

פסוקים ד2-ו הם הפסקה השנייה בסיפור, ובה משמש אחיהו דמות מרכזית. וסימן יש בכתוב להתחלפות הפסקאות: בפסקה הראשונה קרוי הנביא פעמיים בשם "אֲחִיָּה": לראשונה בדברי ירבעם בפסוק ב "הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא"; ובשנית, בלשון הכתוב החותם את הפסקה הזאת "וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה". והנה, מיד בפתיחת הפסקה השנייה קרוי הנביא "אֲחִיָּהוּ", והשינוי בולט, משום ששמו של הנביא חותם את הפסקה הראשונה וגם פותח את זו השנייה. החילוף נעשה באותו פסוק בשתי מילים סמוכות, כך ששם הנביא מופיע בסמיכות בשתי צורות שונות: "... אֲחִיָּה, וַאֲחִיָּהוּ...". לאורך הפסקה השנייה נקרא הנביא בשמו המלא עוד פעמיים: "וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ..." (ה); "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ..." (ו). ופעם אחרונה ייקרא הנביא בשמו המלא בסיום הסיפור (יח) "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא".[2]

2. כישלון ההתנכרות של אשת ירבעם

בסעיף 4 בעיון הקודם ('נשף מסכות' – מצעד המתחפשים במקרא) סקרנו את המתחפשים במקרא, המנסים לשנות את זהותם. נוכחנו כי ההִתחפשות במקרא היא אמצעי אפקטיבי רווח להטעיית הזולת, ועל פי רוב היא מביאה את המתחפש לממש את המטרה שלשמה פעל. אמנם סופה של האמת להתגלות, וסוף המתחפש להיחשף, ואם כן הַתחפושת היא לעולם אמצעי הטעייה זמני. אולם המטרה של המתחפש הושגה בזמן ההתחפשות, ואין בהתגלות הפנים האמתיות שמאחורי התחפושת לשנות זאת.

שני מקרים של הִתחפשות הם יוצאי דופן, בכך שהמתחפש לא השיג את מטרתו באמצעות שינוי הזהות שלו:

בסיפורנו, התנכרותה של אשת ירבעם שנועדה להעלים את זהותה מאחיהו, אינה משיגה את מטרתה, שכן "וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ: הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ...". לפיכך התשובה שמקבל ירבעם ביחס לגורל בנו, אינה התשובה הניתנת לשואל אנונימי כפי שציפה, אלא הוא נענה בנאום קשה של תוכחה ועונש.

בפרק כ"ב להלן, אין אחאב משיג את מטרתו, למנוע את הריגתו בידי האויב הארמי באמצעות התחפשותו לחייל פשוט, שכן "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל..." (פסוק לד). תחפושתו של אחאב אמנם הצליחה להסתיר את זהותו מחיילי ארם, אולם מטרת ההתחפשות לא הושגה, ואחאב נהרג כחייל פשוט בידי חייל ארמי שפעל 'לתומו'.

בסופו של סעיף 4 שאלנו, האם יש מכנה משותף לשני המקרים הללו, היחידים במקרא שבהם המתחפש לא השיג את מטרתו.

התשובה היא שבשני המקרים הללו ניסו המתחפשים להטעות לא רק בני אדם אלא גם את ה'. "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם" – ועל כן קל להטעותו באמצעות התנכרות והתחפשות.אולם "ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" – ואין עצה ואין תבונה כנגדו. לא זו בלבד ששינויים חיצוניים אינם מסתירים מפניו את הזהות האמתית של המתחפש, אלא שהוא "חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן", ו"בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב", ומכיר אף את מניעיו וכוונותיו של המתחפש.

מפרשים אחדים קושרים את התחפשותו של אחאב לנבואת מיכיהו שקדמה לה, שבישרה על מותו במלחמה עם ארם, אם אכן יעבור על דבר ה' ויצא למלחמה זו. לפי פירושיהם אחאב התחפש כדי להתחמק מהגורל שנגזר עליו. כך כבר פירש זאת יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים (בסוף הספר השמיני, סעיף 411), שאחאב עשה כן "כדי להערים על דברי הנבואה של מיכיהו". וכך פירש רלב"ג: "על דיבר בו מיכיהו – ראוי לו שישנה בגדיו ויבוא במלחמה בדרך שלא יכירוהו חיל ארם". ובעל המצודות הוסיף: "ואף שלא האמין לנביא, מכל מקום חשש לדבריו". נראה שיש לקבל את דעתם של המפרשים הללו.[3]

התחפשותו של אחאב אמנם הצליחה להטעות את חיילי ארם. אולם לפני ה' גלוי ניסיון ההתחמקות של אחאב מגזר דינו, "ולא יועילו התחבולות שלא ברצון הא-ל, כי המושך בקשת – לתומו הרגו!" (רד"ק לפסוק ל). אין ה' נזקק לחשוף את זהותו האמתית של אחאב לפני בני האדם שאותם ניסה אחאב להונות. הללו נשארו בטעותם. ודווקא מתוך טעות זו, יורה חייל ארמי מתוסכל, לתומו, בחייל ישראלי 'פשוט', והוא פוגע בלא דעת באחאב מלך ישראל, ומביא את דבר ה' למימוש.

אף בסיפורנו גלוי לפני ה' הניסיון של ירבעם להסתיר את זהותו ולהתחמק מעונשו. אולם בסיפורנו אין ה' פועל 'מאחורי הקלעים' בדרך נסתרת, באמצעות סיבתיות כפולה, אלא הוא מונע מירבעם ומאשתו להסתיר את זהותם בהתערבות ישירה. ה' חושף את זהותה של אשת ירבעם בפני האדם שאותו ניסתה להטעות, שכן אדם זה הוא נביא ה', וה' לא יניח לנביאו ליפול בפח ההטעייה. מלבד שמירת כבודו של הנביא, יש מטרה נוספת לחשיפת זהותה של אשת ירבעם: הרי העונש שמפניו חפץ ירבעם לברוח, צריך להיאמר לו מפי נביא ה' הזה. ואם כן הכרח הוא להודיע לנביא את זהות האישה הבאה אליו, כדי שיוכל לשלוח את נבואתו באמצעותה אל המכותב האמתי של הנבואה: "לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל..." (פסוק ז).

 

3. 'על העיוורון'

א. "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ"[4]

מדוע מודיענו הכתוב פרט זה ביחס למצבו של אחיהו, ומה תרומתו של עניין זה לסיפור? והרי לכאורה עיוורונו של אחיהו אינו ממלא כל תפקיד בעלילת הסיפור?!

תשובות אחדות עולות על הדעת:

·        בהודעה זו של הכתוב ניתן לנו הסבר מדוע לא נשלח אחיהו להשמיע את הנבואה ישירות באוזני ירבעם כמקובל: אחיהו הוא נביא זקן ועיוור והוא מרותק לביתו, ועל כן הכרח הוא להביא את ירבעם אל אחיהו. אך כיוון שזה לא יבוא ברצונו לשמוע את דבר הנביא כנגדו, גורמת ההשגחה לירבעם לשלוח את אשתו, שהיא 'כגופו', לברר את גורל בנם, ובכך היא הופכת שליחה להבאת הנבואה כנגד ירבעם אל יעדה.[5]

·        הפסקה השנייה כולה שולחת חצי אירוניה אל ירבעם ואל אשתו ומאירה את ניסיון ההסתרה וההתחמקות שלהם באור מגוחך. הודעת הכתוב על עיוורונו של אחיהו נועדה להעצים את האירוניה ולהגחיך את ניסיונם של ירבעם ושל אשתו להסתיר את זהותם: ההתחפשות הייתה מיותרת, שהרי הנביא ממילא עיוור ואינו רואה את האישה העומדת לפניו,[6] ולמרות זאת הוא מזהה אותה בלי שנזקק כלל לראיית העין.

·        הודעה זו על עיוורונו של אחיהו חשובה לעיצוב תודעת אשת ירבעם בסיפור: אשת ירבעם אינה יודעת כי ה' התגלה לאחיהו וסיפר לו מראש על דבר בואה (פסוק ה). דבר זה נאמר אך לנו קוראי הסיפור. ובכן כיצד תסביר לעצמה את העובדה שמיד בבואה אחיהו קורא לה ומזהה אותה "בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם..." (פסוק ו)? אילולא היה אחיה עיוור, הייתה אשת ירבעם חושבת שהנביא זיהה אותה בדרך כלשהי בראותו אותה מתקרבת לביתו. אולם בפגשה בנביא עיוור, מבינה אשת ירבעם חד משמעית שידיעתו של אחיהו היא ידיעה נבואית ולא טבעית. תודעה זו של אשת ירבעם מעצבת את יחסה שלה,  וממילא את יחסו של ירבעם, אל הדברים העומדים להיאמר להם מפי אחיהו.[7]

 

ב. מוטיב העיוור הפיקח במקרא

אחיהו העיוור, שלמרות עיוורונו מזהה את האישה המתנכרת העומדת לפניו, מצטרף לעיוורים נוספים במקרא, שמתגלים כפיקחים יותר מן האדם הרואה העומד למולם. ושוב לפנינו מוטיב מקראי המוכר אף מחוץ למקרא[8]:

על יעקב אבינו נאמר (בראשית מ"ח, י):

                                           וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת.

והאב הזקן חפץ לברך את שני נכדיו, בני יוסף. יוסף מגיש את בניו אל יעקב כך שיד ימינו של יעקב תנוח על מנשה הבכור, ושמאלו על אפרים, אך יעקב שיכל את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים העומד מול יד שמאל שלו. הדבר היה רע בעיני יוסף "וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו (– ימינו) לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ"[9] (פסוקים יז-יח).

תגובת יעקב מגלה כי יודע הוא מי העומדים לפניו, מי הצעיר ומי הבכור. אך יעקב, בראיית הלב והחזון, יודע גם את מה שיוסף אינו יודע בראיית העין:

                           יט           וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי

גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל

וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ

וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.

 

על עלי הכהן בשילה נאמר (שמ"א ג', ב):

                                           וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקֹמוֹ וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת.

שמואל הנער הצעיר "מְשָׁרֵת אֶת ה' לִפְנֵי עֵלִי", שוכב אף הוא במקום קרוב לעלי, כדי שיוכל להיות לו לעזר בשעת הצורך. והנה, קורא ה' אל שמואל, אך שמואל אינו מזהה את הקול הנבואי "וַיָּרָץ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר: לֹא קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב" (פסוק ה). כאשר חוזר דבר זה בפעם השלישית (פסוקים ח-ט):

וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר.

וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: לֵךְ שְׁכָב,

וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ:

דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

האיש הזקן והעיוור למחצה, הזקוק בחשכת הלילה לשירותו של הנער הצעיר והפיקח, מתגלה כמי שמבין את המציאות המתרחשת בחשכתו של אותו לילה טוב יותר מן הצעיר הפיקח, והוא שמדריך את הפיקח ומסייע לו להבין את ההתרחשות ולהגיב עליה כראוי. גם כאן, לא ראיית העין היא הקובעת, אלא ראיית הלב.

והנה גם במקומנו מופיע המרכיב האירוני הזה: הנביא הזקן והעיוור, שירבעם ואשתו מנסים להסתיר ממנו את זהותם, 'רואה' טוב יותר מכל פיקח. עוד בטרם התייצבה לפניו אשת ירבעם, אך נשמע קול רגליה באה בפתח, והוא כבר קורא לה "בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם". ולא רק את זהות הבאה אל ביתו הוא מכיר, אלא אף יודע הוא כי מתנכרת היא, והוא שואל אותה בלעג "לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה?" – וכי יועיל לך הדבר? וכי סבורה את להימלט מדבר ה'? – "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה!"[10]

ג. "וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ..."

מוטיב 'העיוור הפיקח יותר מן הסובבים אותו' שונה במקצת בהופעתו במקומנו מן המקומות האחרים שבו הוא מופיע.

יתרונו של העיוור על פני הסובבים אותו – ממה הוא נובע? בסיפור על יעקב ויוסף קשה לענות על כך תשובה חד-משמעית: האם יעקב ידע מיהו אפרים ומיהו מנשה מחכמתו, או שמא זיהה אותם בראייתו, שהרי עיניו "כָּבְדוּ מִזֹּקֶן" אך לא היו סמויות לחלוטין, ואולי רוח הקודש היא שפיעמה בו? והאם העדפת אפרים הצעיר נעשתה על ידו מחמת חזון נבואי, שעל פיו ידע כי "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם", או שמא הייתה זו הכרעתו של יעקב עצמו להעדיף את הצעיר, והוא שקבע בשעה זו את יתרונו לעתיד? התורה אינה נותנת תשובות ברורות לשאלות אלו.

ידיעתו של עלי הכהן כי ה' הוא הדובר אל שמואל, ודאי נבעה מחכמתו ומניסיון חייו (אף שלא היה נביא).[11]

ברם 'ראייתו' של אחיהו העיוור אינה נובעת מחכמה מיוחדת או מידיעה פנימית. ידיעתו מנומקת בסיפורנו בנימוק חד-משמעי, שאינו מופיע במקומות האחרים: ה' גילה לו ישירות את דבר בואה של אשת ירבעם, ואין אחיהו יודע אלא את מה שה' גילה לו בנבואה מפורשת מראש.

שלושה דברים אמר ה' לאחיהו (פסוק ה):

                                 א.         הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא

                                  ב.         כָּזֹה וְכָזֶה[12] תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ

                                  ג.          וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה.[13]

כל הדיבורים שדובר אחיהו לאשת ירבעם בפגישתם אינם אלא אותם דברים שגילה לו ה' בנבואה זו. בדבריו בפסוק ו ובהמשכו הוא חוזר על שלושת הדברים של ה':

                                 א.         בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם

                                  ב.         לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה[14]

                                  ג.          וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה. לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם: כֹּה אָמַר ה'...

ובכן, מה חשיבותה של התגלות ישירה זו שאחיהו העיוור זוכה לה, שרק מכוחה הוא יודע מי העומדת לפניו?

כבר אמרנו (בעיון הקודם בסעיף 3 שלו) כי הפנייה של ירבעם ושל אשתו אל אחיה הייתה מצדם פנייה פונקציונלית לנביא-רואה, מגיד עתידות וצופה נסתרות. דעתם של הבריות בימים ההם הייתה כי הנביא מצויד בכישרונות מיוחדים הטמונים בו למימוש משימות אלו. משום כך חשבו כי יכולים הם לבוא אל הנביא תוך הסתרת זהותם, ואף על פי כן יֵדע לומר את העתיד. אולם סיפורנו בא לשלול השקפה עממית רווחת זו: לא מחכמתו ולא מכישרונו המאגי יודע אחיה מיהי הבאה בסף ביתו ומהי התשובה לשאלתה בדבר בנה. ה' הוא שגילה את אוזנו מראש על בואה, ורק מחמת הנבואה המפורשת הזאת ידע אחיה את מה שידע.[15]

בעיון הקודם השווינו בין סיפורנו לבין סיפור חיפוש האתונות של שאול ונערו (שמ"א ט'), והראינו כי בשני המקומות פונים גיבורי הסיפור (שאול/ירבעם) אל הנביא כ'רואה', שיכול לסייע בידם במשימתם כאנשים פרטיים, מתוך השקפה עממית שהנביא הוא מגיד עתידות או צופה נסתרות מטבעו. והנה, בשני המקומות נשללת השקפה זו בדרך דומה, והכתוב מבהיר כי לא מלבו יודע הנביא את התשובות לשאלות, אלא ה' הוא שמגלה לו את הנסתרות:

שמ"א ט'

סיפורנו

יד           וַיַּעֲלוּ הָעִיר, הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר

               וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם ...

ד      וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה

         וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה

טו          וה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל

יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר:

ה       וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ:

טז           כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן

           וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל

הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ...

כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ               

 

וכבר השווה מדרש שמואל את שני המקומות הללו (פרשה יד):

                "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲ-דֹנָי ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג', ז)

                כי לא יעשה... – זה אחיה השילוני: "וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ: הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם" וגומר.

                דבר אחר: כי לא יעשה – זה שמואל: "וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל" וגומר.

 



[1] "לֹא יָכֹל לִרְאוֹת" (ד2) הוא תיאור מצב מתמשך, שראשיתו בטרם בוא אשת ירבעם, אך הוא נמשך גם בעת בואה; "וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ" (ה) הוא משפט שהפועל שבו הוא בזמן עבר מושלם, והכוונה: עוד בטרם באה אשת ירבעם, ה' אמר את דבריו אלו לאחיהו.

[2] במקרא מופיעים שמות תיאופוריים (– שמות ששם הא-ל מופיע בראשם או בסיומם) לעתים עם שלוש האותיות י-ה-ו, ולעתים רק עם שתיים מאותיות אלו: יהונתן/יונתן; יהונדב/יונדב; אחיהו/אחיה; שמעיהו/שמעיה; אליהו/אליה. כאשר מופיע שם כזה של אדם אחד בשתי צורותיו באותה סביבה ספרותית, פעמים מלא ופעמים חסר, יש לחפש האם ישנה משמעות לחילופים הללו. לעתים מעלה הבדיקה כי יש טעם וסיבה לחילופים: השם התיאופורי המלא (י-ה-ו) מבטא יחס חיובי לאותו אדם, ואילו השם החסר מבטא לעתים ביקורת עליו, או על כל פנים, מיעוט דמותו של אותו אדם. (כשמדובר בשני סיפורים שונים שבכל אחד מהם צורת שם אחרת, יכול הדבר להעיד כי הסיפורים נתחברו בשני זמנים שונים: הסיפורים המאוחרים במקרא נוטים להשתמש בשמות תיאופוריים חסרים.)

אף בסיפורנו נראה שאין כאן מקריות: בפסקה הראשונה (א–ד1) פונה ירבעם אל אחיה כאל מגיד עתידות, שהפנייה אליו היא אך כדי ש"יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר". ירבעם סובר שניתן יהיה להסתיר ממנו את זהות השואלת, ובכך למנוע ממנו לשמש כלפיו בתפקיד של נביא שליח ה'. לפיכך שמו בפסקה זו הוא 'אחיה' – שם שהמרכיב התיאופורי בו מקוצץ. אולם החל בפסקה השנייה מתגלה אחיהו הנביא שליח ה', הממלא את התפקיד הדתי של נביא בישראל, שה' מדבר עמו, מגלה לו את זהות השואלת, ושם בפיו את נאום התוכחה והעונש לירבעם. לפיכך שמו מכאן ואילך ועד לסיום הסיפור הוא השם התיאופורי המלא 'אחיהו'. דברינו הללו מבוססים כמובן על מה שתיארנו בסעיפים 2–3 בעיון הקודם.

[3] אמנם ניתן לפרש כי התחפשותו של אחאב אינה קשורה לנבואה ששמע, אלא היא נועדה להסתיר את זהותו מעיני חיילי ארם, שנצטוו על ידי מלכם (כ"ב, לא) "לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל, כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ". אלא שכתוב זה בא לאחר תיאור התחפשותו של אחאב בפסוק ל שלפניו, והכתוב גם אינו מעיד על כך שאחאב יודע על פקודה זו של מלך ארם לחייליו! אמנם ייתכן שאחאב שיער שניתנה פקודה כזאת או מעין זאת. אלא שאם כך יש לשאול: מדוע הוא אומר ליהושפט "וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ"? וכי אין סכנה שגם יהושפט, כמלך, יהא מטרה לחִצי האויב? הפרשנים היו ערים לשאלות אלו, וניסו לענות עליהן, ראה רש"י ורד"ק שם, ותשובותיהם דחוקות. נעמוד ביתר הרחבה על כל זאת בהגיענו בעזר ה' לסיפור הכלול בפרק כ"ב.

[4] "קָמוּ עֵינָיו" – עמדו, פסקו מלנוע. המאפיין את פעילות הראייה הוא תנועת גלגל העין בהתאמה לכיוון ההסתכלות של האדם. עיניו של העיוור לעומת זאת אינן פועלות, ואין ניכרת בהן תנועה כבעיני הרואה. תיאור דומה מופיע גם בשמ"א ד', טו: "וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה, וְעֵינָיו קָמָה, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת".

[5] א. על תשובה זו יש לשאול: מדוע באה ההודעה על כך במקום זה, בראש הפסקה השנייה, האם לא היה מתאים יותר שתבוא כמצג בראש הסיפור?

בראש הסיפור עדיין איננו יודעים מהי התכלית שמייעדת ההשגחה להליכת אשת ירבעם אל אחיה. מבחינת ירבעם ואשתו, ההליכה אל הנביא-הרואה הכרחית וטבעית, ונועדה לברר את גורל בנם החולה. גם לו היה אחיה נביא צעיר ובריא היו פונים אליו בדרך זו. רק כשמתגלה ה' לאחיהו כדי להכינו לשאת נבואה באוזני אשת ירבעם (פסוק ה), שואל הקורא את עצמו, מדוע לא שלח ה' את אחיהו אל ירבעם לומר לו את הנבואה כמקובל? בשלב זה, כמבוא להתגלות ה' לאחיהו, מקדים הכתוב בפסוק ד2 את תיאור עיוורונו של אחיה כמענה על השאלה הצפויה הזאת.

ב. בעיון ב3 בסופו עמדנו בקיצור על סיבה נוספת לדרך המפותלת שבה נוקטת ההשגחה בסיפורנו כדי לגרום לירבעם לקבל את הנבואה על גורלו. ההסבר ההוא קשור ליסוד האירוני בסיפור.

[6] אפשר שירבעם ואשתו לא ידעו על עיוורונו של אחיה, ועל כן פעלו כפי שפעלו, אלא שהכתוב מלעיג על כך, בהעירו שממילא אחיהו עיוור.

[7] בדומה לכך פירש רבי יוסף קרא, רק בלא לייחס זאת לתודעת אשת ירבעם אלא לתודעת הקורא: "שלא תאמר, מתוך שראה אותה, הכיר בה שהיא אשת ירבעם, לכך נאמר 'וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת' – ללמדך שלא הכיר בה, אלא רוח הקודש אמרה לו."

[8] בתלמוד מובאים שני סיפורים על האמורא רב ששת שהיה עיוור, ולמרות עיוורונו היה פיקח יותר מכל מתנגדיו הרואים: במסכת ברכות נח ע"א מסופר כי רב ששת הלך עם כל בני העולם לקבל פניו של מלך שעבר בעיר. הקניט אותו 'צדוקי' אחד: הרי אינך רואה, ומדוע אתה הולך עם כולם? אולם התברר שדווקא רב ששת הבחין מתי עוברים גדודי המלך בלי המלך, ומתי עובר המלך עצמו בגדודו, ואילו ה'צדוקי' טעה בדבר פעם אחר פעם. במסכת גיטין סז ע"ב – סח ע"א מסופר על עימות רב שלבים בין רב ששת לבין עבדיו של ראש הגלות, כשהם מנסים להכשילו, והוא, למרות היותו עיוור, חושף את מעשיהם ונמנע מליפול בפחים שהטמינו לו.

[9] יוסף חשב כי אביו שיכל את ידיו משום שהניח כי יוסף הגיש לו את הבנים לפי ימין ושמאל של יוסף עצמו, ולא טרח להחליף את סדרם בהתאמה לידיו של יעקב. לפיכך הוא מנסה לתקן את 'טעותו' של אביו במילים ובמעשה, אולם יעקב מבהיר שלא טעה, והוא יודע שיוסף הגיש את בניו בהתאמה לידיו של יעקב, אך לא בהתאמה לחזון שהוא צופה לעתיד.

[10] יוצא מכלל המוטיב המקראי הזה הוא יצחק העיוור. בסיפור הברכות אין ה' מקדים לגלות ליצחק על בואו של יעקב, כשם שעשה בסיפורנו לאחיהו. אף חכמת הלב העולה על ראיית העין לא עמדה לו ליצחק, למרות כל מאמציו. כך הצליחו יעקב ורבקה לנצל את עיוורונו ולהערים עליו.  אין זאת, אלא שבסיפור זה הייתה ההשגחה לצדו של יעקב, ועל כן נותר יצחק בעיוורונו – ואין הוא כלול במוטיב שאנו דנים בו עתה.

[11] אף רב ששת העיוור, שהתלמוד מספר על יתרון ראייתו על פני הסובבים אותו (ראה הערה 8), זכה ביתרון זה מפני חכמתו ומפני חסידותו.

[12] "כָּזֹה וְכָזֶה" הוא כינוי רומז. כאן אמר ה' לאחיהו את מה שהנביא עתיד לומר לאשת ירבעם החל מפסוק ו ועד פסוק טז, אלא שהסיפור מקצר כאן, כדי לא לכפול את הדברים. לו היה הנאום הנבואי הארוך מופיע כאן, היה ניתק חוט העלילה.

[13] הודעה זו של ה' לנביא נאמרת בסיום הדברים, כהערה צדדית, משום שאינה מעיקר הדברים שה' דובר אל אחיהו. מדוע מודיע ה' לאחיהו כי הבאה אליו מתנכרה? ודאי כדי שהנביא יוכל להשתמש בידיעה זו בדבריו אל אשת ירבעם, ויוכל לשאול אותה בלעג "לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה?!" אך ידיעה זו חשובה גם לאחיהו עצמו, כדי שיבין היטב את הסיטואציה האנושית שאליה הוא נכנס עתה.

[14] בדבריו לאשת ירבעם מקדים אחיהו את דבר התנכרותה, כדי ליצור הנגדה בין התנכרותה לבין הדברים שהוא נשלח לאמרם לה: "לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה, וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה" – וי"ו זו, וי"ו הניגוד היא: לא תועיל לך התנכרותך שהרי אנוכי שלוח אליך קשה.

[15] במדרש אגדת בראשית פרק ע (על בסיס מדרשים קודמים) דרשו את הפסוק באיוב ט', ז "הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח" בהקשר ל'החשכת' הנבואה, שה' מונע אותה לעתים מן הנביאים: "ולמה כך? אלא כדי שלא יהיו הנביאים מתגאין, מתשש להן הקב"ה כוחן, ומראה להן שאינן כלום". עתה מביא המדרש סדרת דוגמאות לנביאים שניטלה מהם ידיעתם על פי רצון ה', והמדרש מסיים: "הרי למדת שהכל מן הקב"ה: אם ביקש – ראו בני אדם (– ראו נביאים נבואה), ואם ביקש – שמעו, דכתיב (משלי כ', יב) 'אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה, ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם'".