שיעור 35 - אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א¬–מג) חלק ב

  • הרב אלחנן סמט

ב. "דורו של אחאב... היו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן?"

אף שתחילת פרקנו וסופו מתארים מצבי שפל ביחס לאחאב (ולישראל), הרי תוכו רצוף ניצחונות וישועות גדולים אשר הובטחו מראש בפיו של נביא שהדריך את אחאב לקראתם. בעיון זה, וגם בבאים אחריו, נענה על השאלה ששאלנו בעיון המבוא: במה זכו אחאב ודורו, הנאשמים בחטא עבודה זרה, לכל הגדולה הזאת?

את שאלתנו זאת מייחס רד"ק לאחאב בעצמו. על שאלת אחאב את הנביא בפסוק יד "מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה?" (– שאותה מפרש רד"ק: מי יאסור את רכבו בראש הלוחמים) תמה רד"ק:

ולמה שאל אחאב מי יאסור? ומי יאסור, אלא הוא שהיה מלך!

ותשובתו לתמיהה:

אלא לפי שהיה עובד עבודה זרה, והקב"ה עושה עם ישראל נס, חשב אחאב שלא יעשה הקב"ה הנס אם יהיה שם הוא, לפי שהוא עובד עבודה זרה. לפיכך שאל "מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה, וַיֹּאמֶר: אָתָּה".[1]

1. "לֹא בְצִדְקָתְךָ..."

ביחס לניצחון אחאב במערכה השנייה, נדמה כי הכתוב עצמו מתכוון לענות על שאלתנו:

כח           וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה'

יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא

וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

ובכן, בלשונו של משה רבנו בספר דברים(ט', ה):

                                לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ... כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ.

וכך באמת פירש רד"ק את פסוק כח בפרקנו:

"יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם" – כלומר, לא בצדקתך וביושר לבבך, כי לא עזבת הבעלים בראותך התשועה הגדולה שעשה לך הא-ל ועזרך ברעתך, אלא להקדיש שמו יעשה הא-ל עמכם נס, לפי שאמרו אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים.

אולם תשובה זו אין בה כדי להסביר את הניצחון הראשון שעליו נתבשר אחאב, שהרי אז, לפני המלחמה הראשונה, לא נמצא בדברי הארמים ביטוי דומה שחייב לקדש שם שמים במפלתם. ולא זו בלבד, אלא שהמתבונן בעין פקוחה ייווכח שאף ביחס לניצחון השני אין תשובה זו מספקת: הרי כבר בתום המערכה הראשונה, ניגש הנביא אל אחאב והכין אותו לסיבוב מלחמה נוסף:

כב           לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ.

מסתבר כי מטרת הנביא בדברים אלו להכין את אחאב ולחזקו לקראת ה'סיבוב' הבא, שגם בו ינצח את בן-הדד. וזאת, עוד בטרם אמרו עבדי בן-הדד אליו "אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ..."

אף השוואת דברי הנביא הראשונים, לפני המערכה הראשונה, לדבריו שלפני המערכה השנייה, מוכיחה כי טעם משותף לשתי נבואות ההצלה הללו, וטעם זה אינו תלוי בדברי עבדי בן-הדד:

                                לפני המערכה הראשונה                                                     לפני המערכה השנייה

יג             הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה,                     כח           וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה

                הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם                                                            בְּיָדֶךָ

                וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'                                                                    וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'

 

אמור מעתה: ההנמקה שבתחילת פסוק כח "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא", אינה אלא תוספת הנמקה להבטחת הניצחון. אולם בעיקרה, ההנמקה לניצחון על ארם אחת היא בשתי המערכות: הניצחון נועד לשם אחאב וישראל. ואם כך, עדיין יש לשאול: במה זכו אחאב וישראל שה' ייתן את ארם בידם? האם ראויים הם לתשועה זו?

2. זכויותיהם של אחאב ודורו המשתקפות בסיפורים קודמים

אף חז"ל נתקשו בשאלת זכאותם של אחאב ושל ישראל לניצחונות על ארם, וכך ענו עליה (דברים רבה, ה', י):

אמר ר' שמואל בר נחמן: דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היו ביניהן דלטורין (– מלשינים). לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין. תדע לך, כשביקשה איזבל להרוג כל נביאי ה', מה עשה עובדיה, הטמין אותן במערות, שנאמר: "וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' וגו' חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה" (מל"א, י"ח, יג), ולא היה אדם שאמר לאחאב: כך וכך עשה עובדיה.[2]

חז"ל מצאו אפוא זכות בבני דורו של אחאב, דווקא בשעה שאיזבל מנסה להכרית את נביאי ה' מישראל, ועוד בטרם קראו "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" בעומדם על הר הכרמל.

אנו ננסה לטעון לזכותו של אותו הדור ולזכות אחאב מלכו דווקא לאור האירועים האחרונים המשמשים כרקע למסופר בפרקנו.

אמנם נכון הוא, שבספר מלכים מתוארת מלכותו של אחאב באור שלילי ביותר, הן בשעה שהמקרא מציג את אחאב לראשונה (ט"ז, כט–לד) והן בסיכום מלכותו (כ"א, כה–כו).[3] אולם אין זאת אומרת שמצבם הדתי של אחאב ובני דורו היה סטאטי לכל אורך תקופת מלכותו. בתקופה זו היו עליות ומורדות.

תחילת הופעתו של אחאב מתוארת כנקודת שפל: הוא לוקח לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידון, ונותן לה יד חופשית לפעול בממלכת ישראל כראות עיניה. איזבל מנהיגה באופן רשמי את פולחן הבעל בשומרון (ט"ז, לא-לג), היא מאכילה על שולחנה מאות נביאי בעל ואשרה (שכנראה הביאה מארצה), ולא זו בלבד, היא אף רודפת את נביאי ה' ומנסה להכריתם, וכנראה גם הורסת את מזבחות ה' בניסיונה להילחם בעבודת ה' בישראל. נקודת השפל הבאה של אחאב, אף היא בהשפעת איזבל ובשותפותה הפעילה, היא פרשת רצח נבות וירושת כרמו להלן פרק כ"א. חטאיו החמורים של אחאב בפרשה זו הם שחרצו את גורל אחאב וביתו.[4]

בין שתי נקודות השפל הללו מצויים פרקים י"ז–י"ח, המתארים את המאבק הגדול שניהל אליהו באחאב ובבני דורו. בסיומו של מאבק זה אנו מוצאים שינוי לטובה: בהר הכרמל מצליח אליהו להטות את לב העם (ואחאב כנראה עמהם) להפסיק את הפסיחה על שתי הסעיפים ולהאמין בה' לבדו. לאחר מכן אליהו וכל העם הורגים את נביאי הבעל בנחל קישון (ושוב: בנוכחות אחאב). ובסוף פרק י"ח אנו מוצאים שאליהו עצמו נותן כבוד למלכותו של אחאב ורץ לפני מרכבתו בגשם השוטף עד לבית אחאב ביזרעאל.[5]

אמנם נכון: איזבל לא הוסרה ממלכותה, ויש בידה לאיים על חייו של אליהו (י"ט, א–ב). על כן בורח אליהו אל המדבר ומאשים בדברים קשים את עם ישראל בחטאות איזבל (י"ט, י). פרק י"ט משאיר בנו רושם שלילי על מצבו של עם ישראל. אולם יש לזכור כי עלילתו מתרחשת הרחק במדבר בין הנביא לא-לוהיו, ואין בכתוב כל אישור להאשמות הקשות של אליהו ביחס לישראל. אף המעשים שמצטווה אליהו לעשות בסיום המעמד בהר חורב, וכן דבר ה' לאליהו שם "וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע" (יז) – אינם נוגעים לעם ישראל באותה שעה. יהוא וחזאל עתידים למלוך בעוד שנים רבות, ולכן אין לראות בדברים הללו הסכמה של מעלה עם הערכתו השלילית של אליהו ביחס לעם ישראל באותה השעה.[6] המקום האחרון שבו מצויה הערכה אוביקטיבית של המקרא ביחס לאחאב ולבני דורו הוא בסוף פרק י"ח, בסיום מעמד הר הכרמל. בנקודת הזמן הזו זכה דורו של אחאב להפסקת הבצורת ולגשם של ברכה. עם הערכה זו עלינו לעבור לפרקנו, פרק כ'.[7] כשם שזכו ישראל לגשמים בסיום מעמד הר הכרמל, עתה זוכים אחאב וישראל לניצחון על האויב. וכשם שהאש מן השמים (והגשם שבא אחריה) הביאו את העם למה שביקש אליהו – "וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים" (י"ח, לז), כך הניצחונות על ארם יביאו לידיעה זו עצמה: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (כ', כח).

3. זכותם של אחאב ודורו המשתקפות בסיפורנו

האם ניתן להביא ראיה מפרקנו עצמו לשינוי לטובה שחל במצבו של עם ישראל באותה תקופה? האם ניכרת מתוך הפרק זכות זו שאנו טוענים שעמדה להם לאחאב ולישראל? נדמה שאכן כך הדבר:

א. שובם של הנביאים לפעילות חופשית בישראל

לכל אורך פרקנו פועל נביא ה' בחופשיות גמורה![8] ולא רק לבשר טוב הוא חופשי, אלא גם לבקר ולבשר עונש. ובעת שהוא עושה כן, אחאב אינו מעלה בדעתו להענישו על כך ולפגוע בו (פס' מג). מסוף פרקנו עולה שאין הוא נביא יחידי, אלא שפעלו אז בישראל נביאים ובני נביאים נוספים (פס' לה ופס' מא).

אם כן, המסופר בפרקנו מפריך את טענתו של אליהו בפרק הקודם:

י"ט, י                       ...וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי.

אף אם בעבר נהרגו נביאי ישראל בחרב, אליהו לא נותר נביא לה' לבדו. הנבואה לא פסקה מישראל ואין קיומה תלוי רק באליהו. פרקנו מעיד שהנבואה נמשכת, שנביאים חדשים מופיעים, והם רשאים לומר את דברם. מכאן יש להסיק שאף אם איזבל נותרה על מקומה, כבר ניטל ממנה אותו תוקף שמכוחו פעלה בעבר. אין היא רשאית עוד להכרית את נביאי ה', ואפשר שאלו שהסתתרו מפניה במערות, פועלים עתה בגלוי.

מכאן גם תשובה לשאלה אחרת ששאלנו בעיון המבוא: מדוע אין אליהו פועל כנביא בפרקנו. אליהו המשיך בקטרוגו על ישראל גם עתה, לאחר הצלחת מעמד הר הכרמל, ועל כן איננו הנביא המתאים לתפקיד ההפוך: לבשר את ניצחונם על אויביהם ולהדריך את אחאב לקראת ניצחון זה. אדרבה, על אליהו הוטלה בסוף פרק י"ט שליחות הפוכה: לדאוג למינוּיָם של המענישים-לעתיד של עם ישראל. וכפי שאמרנו, עצם הופעתו של נביא אחר לכל אורך פרקנו, היא בבחינת הפרכת דבריו של אליהו בפרק הקודם. נמצא, כי לפרקנו תפקיד מאזן ביחס לפרק הקודם, והיעדרותו של אליהו מפרקנו, מעיקרי כוונתו הוא.


 

ב. "שִׁבְעַת אֲלָפִים"

הקשר הזה שעמדנו עליו בין שני הפרקים הסמוכים, פרק י"ט ופרק כ', רמוז בפרט קטן העשוי להיעלם מן העין. בסוף פרק י"ט נאמר לאליהו:

י"ט, יח  וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים

כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל

וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ.

את המספר שבעת אלפים בפסוק זה אין לבאר במשמעו המילולי, אלא כר"י כספי האומר (על י"ט, יח): "שִׁבְעַת אֲלָפִים – לאו דווקא. והטעם: מתי מספר". וכן ר"י אברבנאל: "אין הכוונה בזה שלא יישארו יותר משבעת אלפים נפשות בכל ארץ ישראל". מדוע אם כן, נבחר מספר זה דווקא? נראה כי מפני היותו מספר סמלי המבטא את השלמות והקדושה המיוחסים למספר שבע.

והנה בפרק כ' אנו מוצאים כי חיל של שבעת אלפים איש הוא שהביא את הניצחון לאחאב ולישראל (יט–כ):

כ', טו      וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים

וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם, כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים.

רש"י עמד על הקשר בין שני המספרים הללו, והוא אומר על פסוק טו בפרקנו:

אומר אני: הם שאמר עליהם "כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל" – שבעת אלפים.

בניגוד למספר 'שבעת אלפים' שבפרק הקודם, המספר שבעת אלפים שבפרקנו הוא מספר הלוחמים הריאלי שהביא לניצחון ישראל באותה שעה נגד כוחות עדיפים בהרבה. על כן אין לבאר את זהות המספרים בשני הפרקים כזהות ריאלית, אלא כזהות רעיונית.[9] דבר זה רק מעצים את הקשר בין הפרקים: בפרק י"ט אנו שומעים כי לעולם תישאר בעם ישראל שארית נאמנה לה', כזו שהפורענות לא תפגע בה. גרעין מקודש זה, מסומל במספר "שבעת אלפים". והנה מתגלגל לפרקנו אותו מספר עצמו, ומופיע כקבוצת לוחמים ממשית המנצחת את ארם. בשפת הסמלים נאמר כאן, כי באותה שעה גבר בישראל כוחם של "שבעת האלפים" הנאמנים לה' ולתורתו, והתגברות כוחם היא שעמדה לאחאב ולישראל והביאה את ניצחונם על כוחה של ארם העדיף לאין שיעור.

 

בשני העיונים הבאים נתחיל לעיין בסיפור כסדרו, ונגלה בהתנהלותו של אחאב בסיפורנו צדדים נוספים של זכות המצדיקים את ניצחונותיו על ארם.



[1] דברי רד"ק מוסיפים נופך דרמטי לשאלה הנידונה בעיוננו: אחאב עצמו מפקפק בזכותו וחש שאינו ראוי להצלה, אולם הנביא עונה לו "אַתָּה" – אתה למרות פקפוקך – תזכה בניצחון. חיזוק מה לפירושו של רד"ק לגבי תודעתו של אחאב ניתן למצוא בכינוייו של אחאב המתחלפים לאורך הסיפור. בכל אזכוריו לאורך הסיפור מכונה אחאב שש-עשרה פעמים 'הַמֶּלֶךְ' או 'מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל'. אולם בפתח הדו-שיח הנדון כאן בין אחאב לנביא מכונה אחאב בפעם היחידה בסיפורנו בשמו הפרטי בלבד בלא תארים: "וַיֹּאמֶר אַחְאָב: בְּמִי...". (עוד פעמיים, בפס' ב וְ-יג נזכר שמו בצירוף תוארו: 'אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל'). הדבר רומז לתודעתו העצמית של אחאב בעת שהוא מפנה לנביא את שאלתו "בְּמִי". בשעה זו הוא אינו חש כ'מלך ישראל' הראוי לניצחון אלא חש כאחאב – אדם פרטי המרוקן מזכויות.

מהמשך הסיפור אנו למדים כי אחאב לא יצא בראש לוחמיו היוצאים מן העיר ראשונה, אלא הצטרף למלחמה רק בשלבה השני: "וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד... וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל...." (כ–כא). לפי פירוש רד"ק עולה מכך שאחאב עבר על דברי הנביא שציווה עליו "אָתָּה [תאסור מרכבתך למלחמה, ותצא בראש הלוחמים]"! רד"ק הרגיש בבעיה זו, ופתר אותה בפירושו לפסוק כא: "אחרי אשר... ראה מלך ישראל כי החלה התשועה, יצא אחר כך, כי עדיין היה לבו נוקפו, עד שראה כי החלה התשועה ונסו ארם יצא גם הוא...". ועדיין, תשובתו מטילה על אחאב צל כבד של אי הישמעות לנביא.

לפשוטו של מקרא, ניתן לפרש את שאלת אחאב "מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה" שלא כרד"ק: אין כוונתה מי יֵצא בראש הלוחמים, האם הוא עצמו או אדם אחר מישראל תחתיו, אלא: מי יפתח במלחמה? האם עליו ליזום את המלחמה או שעליו להמתין לכך שארם הם שיאסרו את המלחמה ראשונים, ואחר כך להגיב. תשובת הנביא "אָתָּה" לפי פירוש זה: "עליך ליזום את היציאה למלחמה". וכך אכן פעל אחאב.

[2] בהמשך משווה הדרשן בין דורו של אחאב לדורו של שאול: "אבל דורו של שאול כולן היו דלטורין. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו הכול אומרים עליו לשון הרע לשאול... לפיכך היו נופלים במלחמה". מקבילה למדרש זה מצויה בויקרא רבה, כו, ב. וראה מדרש בראשית רבה לח, ו, המשווה בין עונשם החמור של דור המבול לעונשם הקל של דור הפלגה ומבאר זאת על פי הבחנה דומה בין שני דורות אלו.

[3] על כך שפסוקים אלו בפרק כ"א הם פסוקי סיכום למלכות אחאב, ועל הסיבה להופעתם באמצע פרשת נבות, ראה בספר 'פרקי אליהו' עמוד 375 והערה 1 שם, וכן בעמוד 379 ובהערות 11–13.

[4] ראה שם, עמ' 378–379.

[5] ראה שם, סדרת העיונים 'כרמל'.

[6] על משמעותה של השליחות הזאת המוטלת על אליהו בהר חורב, שליחות שאליהו לא קיימה, עמדנו בהרחבה בסדרת העיונים 'חורב' עיונים ז–ח, עמ' 301–326.

[7] אמנם אין בכך לקבוע את הסמיכות ההיסטורית בין האירועים. זמנו של האירוע בהר הכרמל אינו מצוין, וקשה לקבוע אם היה בתחילת מלכותו של אחאב או בסמיכות זמן למלחמה הראשונה בארם שהתרחשה ארבע שנים לפני מות אחאב במלחמת רמות גלעד, כעולה מתוך הכתובים (כ', כב; כ"ב, א–ב). אולם לענייננו אין חשיבות למרחק ההיסטורי בין האירועים. אף אם עבר זמן רב ביניהם, הרי סמיכותם בספר היא הקובעת.

[8] בסוף סדרה זו נקדיש עיון לבירור זהותו של נביא זה וכן לשאלה האם נביא אחד הוא הפועל לכל אורך הפרק, או כמה נביאים.

[9] דבר זה יכול להלום (בדוחק מסוים) את פירושו של רש"י שהובא למעלה, אולם מפירושו של רד"ק משתמע שהוא מזהה את שני המספרים הללו זיהוי ריאלי: "אפשר שאותם שבעת אלפים היו אותם אשר לא כרעו לבעל".