שיעור 38 - אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א–מג) חלק ה

  • הרב אלחנן סמט

ה. המערכה השנייה – מאויב לאוהב (כ', כג–לד)

1. הכנות ארם למלחמה ותבוסתם בה

בסופה של המערכה הראשונה ניגש הנביא לאחאב ובפיו עצה להתכונן ולהתחזק לקראת מלחמה נוספת: "לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ" (פסוק כב). גם מלך ארם קיבל עצה כזאת מעבדיו[1]:

כג            וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו: אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ

וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם. 

כד           וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה: הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם. 

כה           וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ, וְסוּס כַּסּוּס, וְרֶכֶב כָּרֶכֶב

וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם.

וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן. 

שלושה רכיבים בעצתם של עבדי מלך ארם, ולדבריהם צירוף שלושתם יבטיח את הניצחון על ישראל במערכה הבאה – "אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם":

1.      איחוד הממלכות הארמיות הקטנות לממלכה גדולה אחת תחת הנהגת בן-הדד. איחוד זה כרוך בהחלפת המלכים הרבים ב"פַּחוֹת" הכפופים ישירות לבן-הדד.

2.      שיקום הצבא הארמי ומילוי השורות שנדלדלו בתבוסה שנחלו ארם במערכה הקודמת (המתוארת בפסוק כא). שיקום זה נוגע לא רק ל"חַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ" אלא גם לסוס ולרכב שהוכו במלחמה ההיא.

3.      קביעת שדה המערכה הבאה במישור, שבו יוכל צבא ארם לממש את יתרונו הכמותי והאיכותי כצבא סוסים ורכב, לעומת הצבא הישראלי המיומן במלחמה בהרים. העצה השלישית הזו מנומקת גם בנימוק 'דתי'. בנימוק זה הם השתמשו בפתיחת דבריהם כדי להסביר את התבוסה במערכה הקודמת: "אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ, וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם" (כג),  ובכך גם סיימו דבריהם: "וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם" (כה).[2]

בן-הדד מקבל את עצת עבדיו:  "וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן" (שם). ההיערכות למערכה השנייה מתקיימת "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" באפק שבדרום רמת הגולן. שטחה המישורי של הרמה הוא 'המישור' שבו בחרו הארמים לנהל את המלחמה:

כו            וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם

וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל. 

כז            וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים, וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. 

כבר בנתוני הפתיחה של המערכה הזאת ניכרת ההתקדמות הרבה במצבם של ישראל בהשוואה לפתיחת המערכה הקודמת:

  • אחאב יכול היה להתכונן לקראת מערכה זו שנה שלמה, כפי שהדריכוֹ הנביא עם תום המערכה הראשונה (פסוק כב). שלא כמו בפעם הקודמת, הפעם לא הופתע מהתקפת הארמים.
  • המלחמה נערכת עתה באזור הגבול שבין ממלכת ישראל לממלכת ארם, ולא כמו במערכה הקודמת שנערכה בפנים הארץ בסמוך לשומרון בירת ממלכת ישראל.
  • אחאב יכול היה לגייס את חייליו לקראת מערכה זו – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ" (כז) – ויחסי הכוחות הפעם בין שני הצבאות מתקבלים על הדעת, אף שגם עתה הם נוטים לטובת ארם – "וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם). שני הצבאות עומדים זה כנגד זה בכוננות לפרוץ המלחמה, ושטח אדמה שהוא "כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים" חוצץ ביניהם.

המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע היא מלחמה 'קונבנציונאלית' בין שני צבאות. אף על פי כן, צבא ארם הוא בעל יתרון כמעט בכל הפרמטרים – מספר החיילים, הסוסים והרכב. לפיכך ישנה חשיבות רבה להופעת איש הא-לוהים לפני אחאב גם הפעם על מנת לבשר לו את ניצחונו:

כח           וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה'

יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא

וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. 

הפעם אין הנביא מדריך את אחאב כיצד לפעול במלחמה. על אחאב להילחם כדרך הנלחמים במצבים דומים, צבא מול צבא בשטח מישורי פתוח. את יתרונם הצבאי של הארמים יכריעו הפעם אומץ הלב ורוח הלחימה של חיילי ישראל, המגובים בהבטחת ה' בפי נביאו.

שבעה ימים עמדו שני הצבאות זה כנגד זה עד שפרצה המלחמה ביניהם:

כט           וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה

וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד. 

ל              וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים

וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר. 

המלחמה הוכרעה בניצחון ישראלי מהיר ומוחלט. אין הכתוב מתאר את הדרך שבה השיג הצבא הישראלי את הניצחון המופתי הזה. אין זאת אלא שהפעם, שלא כמו בפעם הקודמת, הושג הניצחון באמצעות מלחמה 'רגילה', בזכות זריזותם ואומץ רוחם של חיילי ישראל אשר הביסו את צבא ארם תבוסה גדולה אף יותר מזו הקודמת.

אף בן-הדד מלך ארם התוקפן, אשר יזם את שתי המערכות הללו, לא הצליח הפעם להימלט "עַל סוּס וּפָרָשִׁים" כמו במערכה הראשונה (פסוק כ). הפעם הוא נתון בידי אחאב אויבו לעשות בו כרצונו.

2. מאויב מובס לאוהב בעל ברית

כשבן-הדד מסתתר בעיר החרבה אפק "חֶדֶר בְּחָדֶר", מציעים לו עבדיו שיבדקו אפשרות של חנינה מצדו של מלך ישראל:

לא           וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו:

הִנֵּה נָא שָׁמַעְנו כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם

נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ. 

לב           וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם

וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ:

עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר: תְּחִי נָא נַפְשִׁי.

את המשמעות הנרמזת בפרט המיוחד הזה בלבושם שלא מצאנוהו עוד במקרא – "חֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם" – מבאר ר"י אברבנאל:

והנה היו השקים במתניהם כדרך שבויי מלחמה, והחבלים בראשיהם מוכנים להיתלות בהם, וכאילו אמרו בזה: אדוננו המלך הננו שבויי חרבך, וראויים אנחנו שתצווה לתלות את ראשנו בחבלים הללו, אם לא מפני היותך מלך חסד.

כיצד יגיב עתה אחאב, מלך ישראל המנצח? הרי בן-הדד זה המבקש עתה רחמים על נפשו, מלך תוקפן הוא: פעמיים שָׂש אלֵי קרב כנגד ישראל. אך לפני שנה ניסה להשפיל את כבודו של אחאב ואת כבודם של ישראל בתביעתו לחפש את בית אחאב ואת בתי עבדיו, וליטול את כל מחמד עיניו של אחאב – כספו וזהבו, נשיו ובניו. אחאב קבע אז בדברו אל זקני הארץ: "דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ" (ז). זהו בן-הדד, שבגאוותו איים כי יחריב את שומרון, ונשבע: "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי" (י). כיצד אפוא ינהג בו אחאב? האם ישתמש בחבלים הללו שבראשי בן-הדד ועבדיו הנכנעים, ויתלה אותם בהם? או שמא ישית עונש אחר על בן-הדד ושריו? אולי יכלאם בבית סוהר?

 

במקום כל זאת, אנו קוראים להפתעתנו:

לב           וַיֹּאמֶר, הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!

עבדי בן-הדד, המופתעים גם הם מתגובת אחאב, ממהרים לנצל 'שעת רצון' זו לטובת אדונם, בטרם תחלוף:

לג            וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ, וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ

וַיֹּאמְרוּ: אָחִיךָ בֶן הֲדַד.

את 'ניחושם' מבאר רש"י: "אמרו: כיוון שנפלו דברי שלום בפיו, אפילו שלא במתכוון, סימן טוב הוא זה".

את המלים "וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ" מתרגם יונתן: "וחטפוהא מניה", וביאר זאת רד"ק: "ויונתן תרגם כאילו, ה"א 'הֲמִמֶּנּו' קשורה עם ויחלטו, כאילו אמר 'וַיַּחְלְטוּהָ מִמֶּנּוּ'". השורש חל"ט אמנם יחידאי במקרא, אולם בארמית ובלשון חכמים אנו מכירים אותו במשמעות של קֶבַע, הסכמה גמורה.

ובכן: ברצותם לחזק ולקבוע 'בהחלט' את התפרצותו של אחאב, המוזרה בעיניהם, הם חוזרים בפיהם על דברי אחאב, המנוגדים לדבריהם הראשונים. הם אמרו: "עַבְדְּךָ בֶּן-הֲדַד", ואחאב אמר "אָחִי הוּא". עתה הם חוזרים על דבריו: "אָחִיךָ בֶּן-הֲדַד", ושוב אינם חוזרים על בקשתם בשם מלכם "תְּחִי נָא נַפְשִׁי", שהרי אם 'אח' הוא לאחאב, והעובדה שעודנו חי כה משמחת את אחאב, מה יש עוד לבקש?

אלא שעבדי בן-הדד לא היו צריכים לכל זאת. אחאב ממשיך ביזמתו להתייחס בחיוב לבן-הדד בדיבוריו ובמעשיו:

לג            וַיֹּאמֶר: בֹּאוּ קָחֻהוּ!

וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד, וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה.

ופירש ר"י קיל ב'דעת מקרא': "קָחֻהוּ – היא לקיחה בדברים". אם כן כוונת אחאב: 'פייסו אותו, רַצו אותו שלא יירא להתגלות בפניי'. בן-הדד יוצא אל אחאב, והנה מעלה אחאב בכבודו ובעצמו את בן-הדד על מרכבתו, מרכבת המלך, בפומבי ובכבוד גדול.

3. מדוע נהג אחאב בבן-הדד כפי שנהג?

מהו פשר המהפך הזה ביחסו של אחאב לבן-הדד מאויב לאוהב? מה היו מניעיו? בדברינו הבאים נבחן שלושה מניעים שעולים על הדעת למהפך זה. נדחה את השניים הראשונים, ונטען כי המניע השלישי הוא, כמסתבר, המניע שהוביל את אחאב להתנהגותו החיובית כלפי אויבו המר.

א. אפשרות ראשונה – אינטרסים פוליטיים

מתוך המשך הסיפור, נראה לומר שטעמים פוליטיים הם שהנחו את אחאב.

בן-הדד, בעלותו על מרכבת אחאב, ובהבינו שחייו ניצלו, מתחייב לפני אחאב:

לד           וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב

וְחֻצוֹת[3] תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן.

בן-הדד מתחייב לפני אחאב שישיב לו את הערים שכבש אביו מאבי אחאב. אמנם מסתבר שאחאב היה יכול ליטול בעצמו הישגים אלו בכוח הזרוע, גם אילו היה הורג את בן-הדד. אולם במקרה כזה היה קם מלך חדש בארם, ושאיפת הנקם שלו הייתה גוררת מלחמה נוספת. בנדיבות לב זו של אחאב כלפי אויבו המנוצח הוא זוכה בכך שאויבו מתמול מעניק לו מרצונו את ההישגים הללו כאסיר תודה על שחנן אותו. בכך עשוי להיפרץ מעגל האיבה בין ישראל לארם, ועתיד לשרור שלום בין העמים לאורך זמן.

בתגובה להתחייבותו זו של בן-הדד, מבטיח אחאב מיד בהמשך אותו פסוק (לד):

                           וַאֲנִי, בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ.

התחלפות הדוברים בפסוק זה אינה מצוינת בכתוב כפי שמקובל במקרא בדרך כלל, ואלמלי בדקנו את תוכן הדברים, היינו מייחסים את כל האמור בפסוק לד לדובר אחד – בן-הדד. אפשר שחריגה זו נועדה להמחיש את מהירות תגובתו של אחאב לדברי בן-הדד. הוא 'מתפרץ' ממש לדבריו, כאילו ציפה להזדמנות זו, שבה יוכל להציע כריתת ברית.[4] ומיד בסופו של אותו פסוק עצמו בא תיאור מימוש הצעתו זו:

                           וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ.

ובכן, על-פי המסופר כאן, נראה לומר כי סוף מעשהו של אחאב – כריתת הברית עם בן-הדד –היה במחשבתו תחילה, והוא שהביאו לחון את אויבו המנוצח. ואם כן, שיקולים פוליטיים מחושבים לשם השגת תועלת מדינית וכלכלית הם שהניעו את אחאב לשנות את יחסו לבן-הדד ולהפוך אותו מאויב לבן ברית.[5]

ברם, האם התנהגותו הנרגשת של אחאב כלפי אויבו מעידה על שיקול פוליטי-תועלתי קר המנחה אותו במעשיו? מתיאור אופן דיבורו ומעשיו קשה לקבל זאת. אמנם בסיום העניין מתגלה אולי תועלת פוליטית שצמחה לאחאב ממעשה החנינה, אך קשה לייחס מניע זה לאחאב מלכתחילה. תגובתו של אחאב בעת שעבדי בן-הדד באים אליו בדחילו ורחימו בבקשה "עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר: תְּחִי נָא נַפְשִׁי" (לב), אינה נראית לנו תגובה מפוכחת וזהירה של פוליטיקאי מרחיק ראות, המכלכל צעדיו בקור רוח. זוהי תגובה רגשית וספונטנית של שמחה ורצון טוב:

לב           וַיֹּאמֶר: הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!

אף עבדי בן-הדד חשים כאמור שלפניהם התפרצות של רגש אחווה ורצון טוב, ועל כן הם ממהרים לנצל 'שעת רצון' זו לטובת אדונם, בטרם תחלוף: "וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ, וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ...". התרגשותו ושמחתו הבלתי מובנות של אחאב, ממשיכות לסחוף אותו בדיבוריו ובמעשיו, והוא מפציר בהם "בֹּאוּ קָחֻהוּ!", ומעלה את בן-הדד על מרכבתו. דברי יוסף בן-מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר שמיני, מהדורת שליט, עמ' 387) כי "אחאב הושיט לו את ימינו והרימו אל מרכבתו וחיבקו ונישקו" – אף שאינם כתובים במפורש במקרא, הם בהחלט מתאימים לרוח המתואר בו.

עלינו לומר אפוא, כי הברית שכרת אחאב לאחר מכן היא תוצאה של מעשיו שעד כאן, אך אינה סיבה להם. אם כך, חוזרת שאלתנו: מהו המניע של אחאב ביחסו החם כל כך אל אויבו המר? מה גרם לו לפרץ רגשות חיובי זה כלפי בן-הדד?

ב. אפשרות שנייה – חסד ורחמים

אם כריתת הברית המתוארת בסוף מעשה החנינה של אחאב אינה נותנת בידינו מענה ברור למניעיו, שמא מצוי המענה בתחילת המעשה, בדברי עבדי בן-הדד:

לא           וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו:

הִנֵּה נָא שָׁמַעְנו כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם...

ובכן, שמא התנהגותו הרגשית-הספונטנית של אחאב אינה אלא גילוי של חסד מתפרץ ושל חמלה שאי אפשר היה לו לכבשה?

מניע כזה נראה מופרך מעיקרו. הרי במלחמה זו נשפכו נהרי נחלי דם:

כט           וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד.

אף לאחר מכה זו, שכבר הכריעה את המערכה, נאמר:

ל              וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים.

ופירש ר"י קיל ב'דעת מקרא':

מסתבר שישראל צרו על העיר ועלה בידיהם לפרוץ העירה ולהפיל את חומותיה "עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים".

ובכן, אחאב וחייליו מכים את הארמים ללא רחם, מכה אחר מכה. מה מקום יש אפוא לפרץ הרחמים הזה של אחאב כלפי שורש כל הרע, כלפי מלך ארם שהביא לידי מרחץ הדמים הזה של עמו?

 

סיפור חנינת בן-הדד בידי אחאב מזכיר את סיפור חנינת אגג מלך עמלק על-ידי שאול בשמואל א פרק ט"ו:

ז–ט         וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק...

וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי, וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב.

וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים

וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם

וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.

אף בסיפור מלחמת עמלק יש לשאוֹל: מה היו מניעיו של שאוּל? מדוע חנן את אגג? שיקול פוליטי – אינו בא בחשבון במקרה זה. הרי אגג נותר מלך ללא עם, ובכלל לא יעלה על הדעת ששאול מתכנן ברית עם עמלק שעליו נצטווה במלחמת חרם. אולם המניע השני שהעלינו ביחס לאחאב, חמלה ורחמים, אולי מתאים במקרה של שאול, שהרי נאמר שם:

ט             וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר.

אלא שגם במלחמת עמלק אין לומר זאת: הרי הכתוב מעיד ששאול היכה את כל עמלק והחרים את כל העם לפי חרב. "כָּל הָעָם" פירושו בהתאם למה שנצטווה על-ידי שמואל בפסוק ג: "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק". האם דווקא על מלך עמלק התעוררו רחמיו של שאול? מדוע לא על זקנים וחלשים, על נשים וטף? והאם ראוי מלך זה לרחמים? והרי שמואל מעיד עליו (פסוק לג) כי חרבו של זה "שִׁכְּלָה נָשִׁים".

גם ביחס לצאן, הנאמר בפסוק ט "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם", אינו יכול להתפרש כיחס של רחמים. הרי רק על "מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר... וְעַל כָּל הַטּוֹב" חמלו שאול והעם. ואילו את כל השאר – "כָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס", הצאן החלשות והחולות – "אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". והרי כך מתואר ביחזקאל מי שמרחם באמת על צאנו:

ל"ד, טז                  אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב

וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק

וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט.

שאול והעם נהגו בצאן עמלק בדיוק להפך מהרועה הנאמן המתואר ביחזקאל. לפיכך יש לבאר שם את הפועל "וַיַּחְמֹל" לא במשמעות 'ריחם', אלא במשמעות 'נמנע מלאבד מחמת השחתה שבדבר', כדברי המלבי"ם:

'הרחמים' לא יהיו, רק (– אלא) מאדם לאדם, בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו. וה'חמלה' וה'חוסה' – תימצא על כל דבר. והחמלה תהיה, כששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא, וקיומו טוב יותר.

ובכן, שאלתנו ביחס לאחאב תקֵפה גם ביחס לשאול: מה טעם להתנהגותם של שני מלכי ישראל הללו, שחמלו על שני מלכים שהיו אויבים מרים לישראל ולא הרגום?

ג. אפשרות שלישית – הזדהות מעמדית

המניע המתקבל על הדעת לשני מקרים אלה של חנינה הוא הזדהות מעמדית שחשו שאול ואחאב עם 'עמיתיהם'.[6] בקרב עמי קדם (וגם בתקופות רבות אחר-כך) נתפס מעמדו של המלך כשונה מהותית ממעמדו של אדם פשוט, וממילא נתקבלה הדעה כי החוקים החלים על האזרחים אינם תופסים ביחס למלך. תפיסה מעמדית זו יצרה מעין ברית בלתי כתובה בין מלכי האומות, שאינם הורגים זה את זה. אף בשעה ששיסו את עמיהם אלו באלו, ידעו המלכים במקרים רבים כי אפשר ואליהם לא תיגע הרעה. תפיסה זו ביחס למעמד המלך פוסלת התורה באומרה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, י"ז, כ).

על קיומו של חוק בלתי כתוב זה בין עמי הקדם, שאין מלך הורג את עמיתו המלך אף לאחר שניצחוֹ במלחמה, עמד הפרשן ר אהרן אבן חיים בפירושו 'לב אהרן' לספר שופטים.[7] הוא דן שם במסופר על גדעון לאחר ניצחונו את המדיינים ולכידתו את זבח ואת צלמונע מלכי מדיין.

ח', יח      וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע: אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר?

וַיֹּאמְרוּ: כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד, כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. 

יט           וַיֹּאמַר: אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם! חַי ה', לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם.

על דו-שיח זה שואל ר' אהרן (בין שאר שאלותיו) :

למה הוצרך גדעון לשאלה זו כדי להרוג אותם? שאם הוא לתת להם התנצלות (– סיבה), נראה שאינו צריך לזה, אחר שלא זה לבד עשו לו, אלא כל זה הזמן הצרו לישראל ושעבדום ואכלו את תבואתם. ואם כן, כמה דברים יש מחייבים אותם המוות, ולמה הוצרך לזה?

בתשובתו השנייה הוא עונה על שאלותיו כך :

אמר לו זה לפי שאין דרך המלכים להרוג המלכים אשר יהיו שוֹבים, כדי לחלוק כבוד למלכות (כלומר: כדי לחזק את מעמד המלוכה וכבודה בעיני העם). ועוד: שהוא כבוד גדול להם (– למלכים המנצחים) להחזיק במלכים שיהיו שבויים אצלו תחת ידו ותחת מאסרו. וקלון גדול אצל כל מלכי העולם אם יהרוג אותם (– המלך המנצח). ולזה, כדי להתנצל מזה הקלון, ולהרוג אותם כפי מה שנצטווה מאִתו יתברך בתורה, רצה להורגם ולהינצל מהקלון הזה הנימוסי (– המבוסס על הנימוס, על הנוהג המקובל). ולזה אמר להם שבדבר אשר זדו הם, ובקדרה אשר בישלו יבושלו... ולזה אמר להם שפיהם הרשיעם, אחר שהמה ראו את תוארם (– של אחי גדעון), והכירו בהם היותם בני מלכים והרגום. ולזה חויבו מיתה. ומפני שלא יאמר שמכל מקום היה הורגם (– ותלייתו את הריגתם בכך שהרגו את אֶחיו אינה אלא תירוץ), לזה נשבע להם "לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם" – ירצה: לוּ עשיתם עמהם הכבוד אשר דרכן של מלכים לעשות עם בני מלכים, "לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם". אלא עכשיו פיכם הרשיעכם ונתחייבתם מיתה.[8]

 

ואכן, 'אחוות מלכים' זו בולטת ביותר בדבריו של אחאב:

לב           הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!

מניין 'אחווה' זו בין השניים? הרי אינם בני אב אחד ולא בני אם אחת, ואף לא בני עם אחד! אף היחסים הקודמים ביניהם, אינם מצדיקים כינוי זה ביחס לבן-הדד. כוונת אחאב כאן היא: 'שנינו בני מעמד אחד הננו, 'אחים' אנו בהיות שנינו מלכים'[9]. ודאי החמיאה לו לאחאב ההזדמנות לחון את בן-הדד, מלכהּ של ארם החזקה והגדולה מישראל, ולראות בו את 'אחיו' למעמד. 'אחווה' זו גברה על איבת העמים הנלחמים והיא שהניעה את אחאב להעניק למלך ארם יחס שונה לגמרי מזה שזכו לו אזרחיו המומתים. זוהי אפוא הסיבה לשמחתו של אחאב על כי 'חי אחיו עמו', וזהו פשר העלאתו למרכבה והברית שכרת עמו.

כמה אירוני הדבר, כי בן-הדד עצמו לא התרשם כלל מאחוות המלכים שהפגין כלפיו אחאב, ובשעה שעלה אחאב למלחמה נגד ארם ברמות גלעד (שאותה לא השיב בן-הדד לישראל כפי שנתחייב עתה), פקד בן-הדד על שרי צבאו (כ"ב, לא): "לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל,  כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ"!

 

בין לפי האפשרות הראשונה שהעלינו כמניע של אחאב לשינוי יחסו לבן-הדד (שיקול פוליטי) ובין לפי האפשרות השנייה (חסד), קשה להבין את הביקורת הקשה שעתיד הנביא להטיח באחאב בהמשך פרקנו, שהרי שני מניעים אלו הם חיוביים ביסודם. רק האפשרות השלישית להסבר התנהגותו של אחאב – ההזדהות המעמדית שחש כלפי 'אחיו' המלך האויב – מתיישבת עם הביקורת הנבואית הנוקבת המוטחת באחאב על חנינת בן-הדד. ביקורת זו, המתגלה בסיום סיפורנו, רואה במעשהו של אחאב חטא חמור. על הביקורת הנבואית הזאת נדון בשני העיונים הבאים.  

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת  

 



[1] על ההקבלה הניגודית בין שתי העצות הללו ראה בעיון המבוא לסדרה זו הערה 3.

[2] למרות החזרה המילולית על עצה זו בדברי עבדי מלך ארם, נראה שבסיום דבריהם העצה להילחם במישור נושאת אופי מעשי-חילוני כמו שתי קודמותיה, וכפי שהסברנו אותה למעלה.

[3] המפרשים פירשו "חֻצוֹת" = שווקים. בחפירות תל דן בשנים תשנ"ד–תשנ"ה נתגלו שווקים מקוּרים מחוץ לחומות העיר. הווה אומר: חוצות הן שווקים המצויים מחוץ לעיר, וראה משלי ז', יב. כוונת בן-הדד בהתחייבותו זו לאחאב היא להעניק לו זכויות כלכליות בדמשק.

[4] התחלפות דומה של דוברים ללא הודעת הכתוב על כך, ואף מטעם דומה, מצויה בדו-שיח בין אחימעץ ליואב בשמ"ב י"ח, כב–כג: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת. וִיהִי מָה אָרוּץ, וַיֹּאמֶר לוֹ, רוּץ".

[5] היסטוריונים מצביעים על נסיבות היסטוריות ספציפיות, שבגללן הייתה נחוצה לאחאב ברית זו שכרת עם ארם. כך כותב פרופ' בנימין מזר במאמרו 'מלחמות ישראל עם ארם' ('היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא', תשל"ח, עמוד 212):

נראים הדברים כי לברית זו בין שתי הממלכות המתחרות היה גורם חיצוני רב משקל – הסכנה של פלישת האשורים לסוריה. מהמקורות האשוריים למדים אנו, שבשנת 853 לפה"ס (– שנה אחר המערכה באפק) יצא שלמנאסר השלישי בראש צבא גדול לעבר הנהר פרת מערבה, הכניע את כל מלכויות הארמים והחִתים בגלילות הפרת ובסוריה הצפונית והגיע עד קַרקַר שבארץ חמת. שם התייצבו נגדו מלכי סוריה וארץ ישראל, ובראשם הדדעזר מלך דמשק, הוא בן-הדד השני (– שעליו מדובר בפרקנו). בין בעלי הברית היה גם אחאב מלך ישראל... על אף דברי ההלל והשבח לשלמנאסר המנצח שבתיאור האשורי של המערכה, מסתבר בוודאות שהמערכה נסתיימה בלא תוצאות, ושלמנאסר נאלץ לשוב אשורה ריקם. הסכנה האשורית חלפה לשעה, וממילא הקיץ הקץ על ברית מלכי סוריה וארץ ישראל בראשותו של בן-הדד, שהצליחה לעצור את צבא הכיבוש האדיר של מלך אשור.

השערה זו שכתב מזר בלשון "נראים הדברים", כותבהּ פרופ' אברהם גרוסמן בוודאות, במאמרו 'ברית צבאית עם עמי נכר בספר מלכים' (מים מדליו, שנתון המכללה הדתית למורים ע"ש רא"מ ליפשיץ, ירושלים, תש"ן, עמוד 145):

מכל בחינה שהיא, מעשה השחרור (– של בן-הדד) נראה תמוה... יש רמז קצר בלבד בכתוב למניע של אחאב למעשה השחרור: "וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָ, וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ" (כ', לד). מהי אותה ברית ומהי חשיבותה הגדולה, עד כדי כך שהיא גרמה לאחאב לשחרר אויב כה מסוכן? הפתרון לכך טמון במקור חיצוני. בתעודה אשורית מסַפֵּר המלך שלמנאסר השלישי על מלחמה גדולה שהוא ניהל נגד קואליציה של מספר עמים במזרח התיכון ("שנים עשר מלכים") אשר יצאו למלחמה נגדו. בראשם עמדו אחאב הישראלי ובן-הדד מלך ארם... המקור מתאר את הקרב בעיר קרקר הסמוכה לנהר פרת בשנת 853 לפה"ס... היה זה למעשה קרב שנסתיים במעין תיקו. שחרורו של בן-הדד והברית הנזכרת במקרא מובנים עתה ביתר בהירות. אחאב חשש כי אם הוא יהרוג את בן-הדד וישתלט על ארם, ייאלץ הוא לבדו לעמוד מול האויב האשורי הגדול. הוא הניח, כי סיכוייו לעמוד מול מעצמה חזקה זו הם קטנים. מכאן, שניצחון מלא על בן-הדד וכיבוש ארם יהיו בבחינת "ניצחון פירוס", ניצחון לשעה, שתוצאותיו הרות אסון. מקור זה מאיר את מעשהו של אחאב באור שונה לחלוטין. הוא נהג לכאורה כמדינאי נבון, מרחיק ראות הדואג לטובת עמו ולטובת ארצו. במחקרים היסטוריים שונים אכן מתואר מעשה השחרור של אחאב והברית שלו עם בן-הדד כפעולה של מדינאות מזהירה.

ספק בעינינו אם ניתן לפרש את המקרא במקרה כגון זה שלא מתוך עצמו, אלא על סמך ידיעות חיצוניות, שהמקרא עצמו אינו רומז להן כלל. קרב קרקר, שההיסטוריונים מייחסים לו חשיבות מכרעת בקורות העמים היושבים באזורנו בתקופה הנידונה, לא נזכר במקרא ולו ברמז, ואין לדעת מה הסיבה לכך. (אמנם במקום אחר הצענו אף אנו להשתמש במקור חיצוני לשם ביאור סתומות בסיפור. ראה 'פרקי אלישע' עמוד 87 ועמ' 105–106, והנמקת הדבר באה שם בהערות השייכות לעניין).

עוד יש להוסיף כי דברי ההיסטוריונים כאן אינם יוצאים מכלל השערה, והם מחייבים להניח כמה הנחות מסופקות. דוגמה להנחה כזו היא שבשעת המערכה באפק, כבר הייתה המערכה נגד אשור צפויה, עד כדי כך שהִכתיבה לאחאב את מהלכיו. אולם אם כך היה המצב, תמוהה התנהגותו של בן-הדד, שסכנת אשור קרובה יותר לגבולו, והוא הולך להקיז את דם חייליו במלחמה מיותרת נגד בן ברית פוטנציאלי. מן הטעמים הללו, אף מי שירצה לפרש כי מניעיו של אחאב לחון את בן-הדד פוליטיים היו (פירוש שנדחה אותו למעלה בהמשך), די לו במה שנאֱמר בפירוש במקרא, שאחאב כרת ברית עם בן-הדד, ואל ינסה לתפוס מרובה מעבר לכך.

[6] ביאור זה לחטאם של שאול ואחאב מופיע בעיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה להפטרת פרשת זכור "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם", פרשת ויקרא, סדרה חמישית, תשי"ט (נדפס שוב ב'פרקי נחמה – ספר זיכרון לנחמה ליבוביץ', תשס"א עמוד 540). ועיין עוד בספרנו 'פרקי אליהו', בנספח לסדרת העיונים 'נבות', עמ' 407–409.   

[7] ר' אהרן אבן חיים, מחכמי העיר פאס שבמרוקו, לפני כארבע מאות שנה. בשנת שס"ט הדפיס חכם זה בעיר וונציה שניים מחיבוריו : 'קרבן אהרן' – פירוש רחב על הספרא; 'לב אהרון' – פירוש על הספרים יהושע ושופטים. עלה בסוף ימיו לירושלים ונפטר בה בשנת שצ"ב (1632).

[8] נראה כי המלבי"ם הכיר פירוש זה או כיוון לו מדעתו. הוא כותב על הפסוקים הנידונים למעלה בספר שופטים: "הנה מחוקי המדינה, שלא להרוג את המלכים הנכבשים במלחמה, רק אם יש עליהם טענה... ואם כן לא היה ראוי להרוג את זבח וצלמונע בלא משפט, לכן דן אותם על שהרגו את אֶחיו..." .

[9] כך גם בדברי חירם לשלמה"מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי" (מלכ"א, ט', יג). וראה ב'דעת מקרא' לפרקנו, הערה 48, שכך היא פנייתו של מלך בבל לפרעה במכתבי תל אל-עמארנה.