שיעור 42 - אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א-מג) חלק ח'

  • הרב אלחנן סמט

מבנה הסיפור ומשמעותו – עיון מסכם

בעיון המבוא לסדרת עיונים זו כבר עמדנו בקיצור על מבנה סיפורנו, הנחלק לשתי מחציות: מחצית ראשונה מוקדשת למערכה הראשונה ומחצית שנייה מוקדשת למערכה השנייה. בסעיף ג של אותו עיון הצענו שתי אפשרויות לתאר את מבנה הסיפור – מבנה כיאסטי[1] או מבנה של הקבלה ישרה בין שתי מחציות הסיפור. בסוף אותו עיון כתבנו כי בעיון הסיכום לסדרה זו נשוב ונרחיב בתיאורו של המבנה בעל ההקבלה הישרה, ונדון במשמעותו ביחס לתפיסת הסיפור השלם.

מבוא: ארבעת השלבים החוזרים בסדר קבוע  בשתי המחציות

ברור הדבר ששתי מחציותיו של הסיפור ניצבות זו מול זו בהקבלה ישרה. קביעה זו מבוססת על כך, שבקווים כלליים אותם האירועים מתרחשים בכל אחת מן המחציות על פי אותו הסדר. ארבעה שלבים, הבאים בזה אחר זה בסדר קבוע, מופיעים בכל אחת משתי המחציות: שלב א – ההכנות למלחמה; שלב ב – נביא מבשר לאחאב על ניצחון ישראל; שלב ג – תיאור הניצחון וגורל בן-הדד; שלב ד – הופעת הנביא לפני אחאב לאחר הניצחון.

מבנה של יחידה ספרותית במקרא, שבו שתי מחציות מקבילות זו לזו בהקבלה ישרה, נועד בדרך כלל להדריך את המעיין להשוות בין שתי המחציות באמצעות הקבלתן, רכיב מול רכיב, לגלות את הדומה ואת השונה ביניהם, ובדרך זו לחתור למשמעות ההקבלה הכוללת בין המחציות.[2] ראשית הבה נפרט מהם הרכיבים הכלולים בכל אחד מארבעת השלבים של שתי המחציות (ניתן להיעזר ברישום הסיפור כפי שהוא מופיע בעיון המבוא לסדרה זו, כשהוא מחולק לשתי מחציות הניצבות זו מול זו):

 

מחצית ראשונה (א–כב)

מחצית שנייה (כגמג)

שלב א –

ההכנות למלחמה

·         (ב–יא) המשא ומתן על כניעת אחאב וכשלונו

·         (יב) הטלת המצור על שומרון

·         (כג–כה) העצות לבן-הדד ויישומן על ידו

·         (כו–כז) היערכות הצבאות זה כנגד זה

שלב ב –

הנביא מבשר על ניצחון ישראל

·         (יג) בשורת הניצחון

·         (יד) הדרכת אחאב לקראתו

(כח) בשורת הניצחון והנמקתה

שלב ג –

תיאור הניצחון וגורל בן-הדד

·         (טו–כ1) פעולת "נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת"

·         2–כא) הכאת ארם והימלטות בן-הדד לארצו

·         (כט–ל) הכאת ארם ומנוסת בן-הדד לאפֵק

·         (לא–לד) אחאב חונן את בן-הדד ומשלחו בברית

שלב ד –

הופעת הנביא לאחר הניצחון

(כב) הוראה לאחאב להתכונן למלחמה "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה"

(לה–מב) הנביא מבשר לאחאב על תבוסתו: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ"

נבחן עתה, ביחס לכל שלב מן הארבעה, מה טיב ההקבלה בין האירועים המתוארים בכל אחת מן המחציות, ונברר האם קיים ביניהם דמיון או דווקא שוֹני, ומה מלמדים הדמיון או השוֹני הללו ביחס למגמת הסיפור.

1. שלב א – ההכנות למלחמה

בשתי המחציות יוזמת ארם מלחמה בישראל, ובשתיהן אין המלחמה פורצת בבת אחת אלא לאחר שבשלו הנסיבות לפריצתה. בקיומן של הנסיבות הללו ניתן לראות הכנות הנעשות לקראת המלחמה. כיוון שמדובר בשתי מלחמות שונות מאוד באופיין, שונות גם הנסיבות המקדימות את כל אחת מהן.

במחצית הראשונה מדובר על מלחמת מצור על העיר שומרון. במלחמה כזו הכוח הצר על העיר הוא בעל עדיפות רבה על פני הכוח המסתגר בין חומותיה. ההכנות להטלת המצור נעשות במחצית זו באמצעות משא ומתן ארוך ומורכב לקראת כניעה של העיר. כישלונו של המשא ומתן הביא למימוש המצור (יב). המצור כשלעצמו, אינו בהכרח בגדר מלחמה, שכן פעמים רבות פורצת מלחמה ממשית רק לאחר הטלת המצור, ואז הוא עצמו מהווה הכנה לפרוץ המלחמה, וכך הדבר גם בסיפורנו.

נמצא כי בפסוקים ב–יב במחצית הראשונה מתוארות ההכנות לפרוץ המלחמה בשני שלבים.[3] עד פסוק יא הכנות אלו מתבטאות במשא ומתן המדרדר עד לכישלון, ואילו בפסוק יב מתוארת הטלת המצור על שומרון.

במחצית השנייה אין מדובר במלחמת מצור, אלא במלחמה הנערכת במישור שבדרום הבשן (– דרום רמת הגולן), בין שני צבאות בהרכב מלא, הנערכים זה מול זה לקרב הכרעה. אין מתנהל ביניהם משא ומתן על כניעה, משום שאין סיבה שצד אחד ייכנע לחברו (גם אם לצד אחד יש עדיפות כלשהי על פני רעהו, כשם שהיו הארמים עדיפים על ישראל גם עתה – ראה סוף פסוק יז).

ההכנות למלחמה זו מתוארות אף הן בשני שלבים השייכים לשתי סצנות שונות בסיפור.[4] השלב הראשון מקדים את הפעילות המלחמתית, והוא התייעצות פנימית בין עבדי בן-הדד למלכם לקראת סיבוב המלחמה הנוסף (בכך הוא שונה מהשלב הראשון במערכה הקודמת – שלב המשא ומתן, שהיה כרוך כבר בפעילות צבאית של פלישת צבא ארם ללבה של ממלכת ישראל). בן-הדד מקבל את עצות עבדיו ומיישמן – פסוקים כג–כה.

השלב השני בהכנות למלחמה הוא בגיוס הכוחות בשני הצבאות העומדים להילחם זה בזה, ובהתייצבותם של שני הצבאות זה לעומת זה בשדה המערכה, כשהם נכונים להתפרצות המלחמה בפועל. שלב ההמתנה הזה מקביל למצור שהוטל על שומרון, אף שהוא שונה ממנו כמובן שוני מהותי. שלב זה מתואר בפסוקים כו–כז.[5]

בעיון ה1 עמדנו על נקודת הפתיחה המשופרת של אחאב ושל ישראל בעת ההכנות למערכה השנייה בהשוואה לנקודת הפתיחה שעמדו בה לפני פרוץ המערכה הראשונה.

מצבם של ישראל בראש המחצית הראשונה היה בכי-רע: הם הופתעו מפלישת חיל ארם אל לב הממלכה, ועיר הבירה שומרון עמדה לפני סכנת חורבן, ולחילופין, לפני סכנת מצור ממושך. הם היו נתונים בידיו של מלך יהיר המבקש את רעתם (פסוק ז), שבידיו הייתה ההחלטה האם לקבל את כניעתו החלקית של אחאב, או לדחותה ולהטיל מצור על שומרון. לבסוף הטיל מצור על העיר.

מצבם של ישראל בראשית המחצית השנייה טוב בהרבה. ההכנות המתוארות במחצית זו כבר אינן כוללות תכתיב לישראל. במקום המשא ומתן שבין בן-הדד לאחאב על כניעה, מתקיים דיון בין מלך ארם לעבדיו על סיבת הכישלון הצבאי הקודם, ועל מה שיבטיח את הניצחון בסיבוב הבא. לא אחאב הוא שנתון עתה בלחץ אלא בן-הדד.

במקום הטלת המצור על שומרון במחצית הראשונה, נאמר עתה:

           כו            ...וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדָד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל.

           כז            וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם...

שוויון והדדיות מתקיימים עתה בין שני הצבאות. דבר זה הושג במידה רבה הודות להדרכת הנביא את אחאב עם תום המערכה הראשונה (כב): "לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה...". שנה שלמה ניתנה לאחאב להתכונן למלחמה זו: לגייס חיילים ולאמנם לקראת התחדשות המלחמה בארם "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה". וכשזו מתחדשת, היא נערכת בשטחי הגבול בין ישראל לארם, ולא בלב הממלכה, בסמוך לעיר הבירה.

אם כן, אחאב מתחיל את המערכה השנייה בנקודה גבוהה בהרבה מזו שבה החל את המערכה הראשונה, ודבר זה הוא מכוונת ההשגחה הא-לוהית – לסייע בשעה היסטורית זו בידיו ובידי ישראל לנצח את ארם. כוונה זו במה שנוגע למערכה השנייה, באה לידי ביטוי כבר בהדרכת הנביא את אחאב להתכונן לקראת מערכה זו.

ההתקדמות במערכה השנייה נזקפת, בין השאר, לזכות שנוספה לאחאב (בנוסף לכל הזכויות האחרות שהיו בידיו, ואשר נידונו בעיונים הקודמים) שנענה להדרכת הנביא במערכה הראשונה. כפי שהראינו בעיון ד, נושקת מלחמתו של אחאב במערכה הראשונה במלחמותיהם של גדעון במדיינים ושל יונתן ונושא כליו בפלשתים – "לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ".

ההקבלה שערכנו עתה ביחס לשלב ההכנות למלחמה, ומסקנתה כי חלה התקדמות במצבם של אחאב וישראל מן המחצית הראשונה לזו השנייה, יוצרת ציפייה שגם הניצחון במערכה השנייה יהא גדול מהניצחון במערכה הראשונה.

2. שלב ב – הנביא מבשר לאחאב על ניצחון ישראל

בין שלב ההכנות למלחמה ובין שלב התפרצות המלחמה בפועל, עומד בשתי המחציות שלב הבשורה על הניצחון הצפוי: נביא ניגש אל אחאב בכל אחת מן המחציות, ומבשר לו על ניצחונו במערכה העומדת להיפתח. כאן הדמיון בין שתי המחציות בולט ביותר, הן מבחינה סגנונית והן מבחינת התוכן של שתי הנבואות:[6]

                מחצית ראשונה                                                            

                מחצית שניה

יג             וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ

אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר:

                כֹּה אָמַר ה',

 

                 

הְרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה

כח           וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר:

                כֹּה אָמַר ה',

                יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם

                אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא

 

                הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם

                וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'.

וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ

                וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

 

על אף הדמיון המילולי והתוכני בין שתי הנבואות הללו, יש בכל אחת מהן רכיב שאינו מצוי בחברתה, ורכיב זה קשור לאופייה של המערכה הצבאית שביחס אליה נושא הנביא את נבואתו. במחצית הראשונה הנבואה נמשכת בדברי הדרכה מעשיים:

יד            וַיֹּאמֶר אַחְאָב: בְּמִי?

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת

וַיֹּאמֶר: מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה?

וַיֹּאמֶר: אָתָּה!

כבר עמדנו על כך בעיון ד1, כי הנבואה על ניצחון ישראל במערכה זו, שבה יחסי הכוחות לטובת ארם הם קיצוניים ביותר, מחייבת את הנביא להסביר כיצד יושג הניצחון הזה. במלחמה 'רגילה' הדבר הרי בלתי אפשרי! ועל כן שומה על הנביא להדריך את אחאב כיצד ישיג את הניצחון, ואף הדרכה זו נאמרת בשם ה'.

במערכה השנייה כבר אין צורך בהדרכה נבואית זו, שכן יחסי הכוחות הם סבירים, והמלחמה תתנהל כדרכן של מלחמות מעין אלו, ובמצב דברים זה ניתן לסמוך על אחאב שידע לכלכל את מעשיו לקראת ניצחונם של ישראל. על כן מסתפק הנביא בבשורת הניצחון בלבד.

הבדל זה בין הנבואות שבשתי המחציות משקף את ההבדל בסעיף ההשוואה הקודם: דווקא ההתקדמות שחלה במצבם של ישראל לקראת המערכה השנייה, היא שגרמה לצמצום הנבואה במחצית השנייה לבשורת ניצחון בלבד.

בשורת הניצחון במערכה השנייה כוללת הנמקה לניצחון, שאינה קיימת בנבואה הראשונה:

כח           יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם, אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא...

הנמקה זו היא המענה לדברי עבדי מלך ארם שנאמרו כעצה לקראת המערכה השנייה (פס' כג–כה), ואין היא מתאימה כמובן למערכה הראשונה שהתנהלה בהרי שומרון.[7]

האם גם כאן ניתן לראות התפתחות והתקדמות במחצית השנייה ביחס לזו הראשונה?

תוספת ההנמקה לנבואת הניצחון במערכה השנייה "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם, אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא..." (וראה הערה 7), יוצרת ציפייה שהניצחון במערכה זו יהא מוחץ ומרשים יותר מזה שבקודמתה. שהרי עתה, לא רק זכותם של ישראל ושל אחאב מלכם עומדת להם לנצח את אויביהם. הפעם גם אשמת ארם ויחסם האלילי כלפי ה' א-לוהי ישראל מחייבים ניצחון של ישראל. המילים המסיימות את הנבואה "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שלא כמו במערכה הראשונה "וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'") נטענות במשמעות רחבה יותר: ידיעה זו תהא עתה ידיעת הרבים, והיא תפריך באופן אירוני את דברי הארמים כי אלוהי הרים א-לוהינו. מלחמה זו תפקידה לפרסם את שם ה' גם בעיני ארם ולהראותם כי הוא א-לוהי כל הארץ.

3. שלב ג – תיאור הניצחון וגורל בן-הדד

השלב השלישי בכל מחצית הוא תיאור המלחמה עצמה וניצחון ישראל בה. כאמור לעיל שתי המערכות שונות מאוד באופיין, אך בשתיהן מתואר הניצחון הצבאי של ישראל בקיצור נמרץ:

מערכה ראשונה

מערכה שנייה

כ              ...וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל...

כא           וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב

                וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה.

כט           ... וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל

                אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד.

ל              וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר

                וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים

כיצד הושג הניצחון בכל מערכה? מה היה מהלך המלחמה עצמה? במחצית הראשונה ישנו תיאור רחב לאורך שישה פסוקים (טו–כ) של מהלך המלחמה שקדם לניצחון, ושבלעדיו לא היה הניצחון מושג: יציאתם של נערי שרי המדינות בצהרי היום אל הארמים; פקודתו האבסורדית של מלך ארם השיכור לחייליו לתפשם חיים; והכאת הארמים הבאים למולם, שהביאה למנוסת ארם.[8] במחצית השנייה, לעומת זאת, הכתוב אינו מתעכב כלל לשם תיאור מהלך המלחמה, שכן הניצחון המהיר בה הושג בדרך 'רגילה'.[9]

האם כמצופה היה הניצחון של ישראל במערכה השנייה גדול מניצחונם במערכה הראשונה? אין ספק שכך היה.[10] הניצחון במערכה הראשונה החל במנוסת החיילים הארמים המופתעים מן הפרצה שפרצו בהם מאתיים שלושים ושנים נערי שרי המדינות. בכך אמנם כבר ניצלה שומרון, אך הכאת צבא ארם נעשתה רק באמצעות המרדף שרדפו שבעת אלפים חיילי ישראל  אחר הצבא הארמי הממהר לנוס. אף שאחאב וצבאו הספיקו להכות סוס ורכב ארמיים "מַכָּה גְדוֹלָה", מסתבר שעיקרו של הצבא הארמי נותר קיים, וחזר לארצו מוכה וחבול, אך מוכן לתהליך מהיר של שיקום. שיקום זה אמנם נעשה כעצתם של עבדי מלך ארם (כה): "וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ, וְסוּס כַּסּוּס, וְרֶכֶב כָּרֶכֶב". וכבר לתשובת השנה היה מוכן הצבא הארמי המשוקם.

במערכה השנייה הושג הניצחון לא באמצעות מרדף אלא בהתנגשות חזיתית בין שני הצבאות. פוטנציאל הנזק לצבא הניגף במלחמה מסוג זה הוא עצום בהרבה. ואכן פוטנציאל זה התממש במערכה השנייה: "וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד" (כט). החיילים הארמים הנותרים אמנם נסו אף הם (כשם שעשה הצבא הארמי כולו במערכה הראשונה), אך הפעם לא יכלו לנוס חזרה לארצם, והם נכנסו לעיר אפק ששכנה בסמוך לשדה המערכה. הפעם היה הצבא הישראלי זה שהקיף את העיר שבתוכה הסתגרו הארמים, "וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים" (ל). ומסתבר שהחומה נפלה משום שהצבא הישראלי הפיל אותה על שארית הצבא הארמי. פירוט המספרים העצומים של החיילים הארמים שהוכו במלחמה זו, פירוט שאינו מופיע במערכה הראשונה, נועד להבהיר לנו כי במערכה זו הושמד רובו ועיקרו של הצבא הארמי. ממילא אין הפעם סכנה כי 'לתשובת השנה' הבאה כבר יעמוד הצבא הזה על איתנו. תהליך שיקום צבא לאחר מפלה מעין זאת לוקח זמן רב.

הנה כי כן, ההשוואה שעשינו עד הנה בין שתי המחציות מלמדת כי גדול הניצחון שהנחילה ההשגחה הא-לוהית לאחאב ולישראל במערכה השנייה יותר מזה שבמערכה הראשונה. חסד ה' גבר על ישראל באותה שעה יותר ויותר.

 

אלא שההשוואה בין שתי המערכות אינה שלמה כל עוד לא השווינו את הנאמר על גורלו של בן-הדד בשתיהן. גורלו של בן-הדד מתואר בשתי המערכות בפסוק החותם את תיאור הניצחון במלחמה:  

מערכה ראשונה

מערכה שנייה

כ              וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדָד מֶלֶךְ אֲרָם

עַל סוּס וּפָרָשִׁים.

ל              וּבֶן-הֲדָד נָס

וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר.

לכאורה עומדים שני הפסוקים הללו בהקבלה זה לזה. בשתי המערכות לא נפל מלך ארם במלחמה אלא הצליח לברוח. אולם באמת יש הבדל גדול בין שני המצבים שבהם נתון בן-הדד: במערכה הראשונה נמלט בן-הדד על סוס ופרשים בחזרה לארצו, ושם יכול היה לשקם את צבאו ולהתייצב כעבור שנה לסיבוב מלחמה נוסף. אולם בסיום המערכה השנייה נס בן-הדד אל העיר החרבה אפק, ושם הוא מתחבא עם עבדיו "חֶדֶר בְּחָדֶר". עיר זו נתונה בידי ישראל, חיילי אחאב יגיעו אל בן-הדד במוקדם או במאוחר, והוא ייפול ביד אחאב מלך ישראל. כאשר כך יקרה, לא יוכל עוד בן-הדד לשוב לעירו, לשקם את צבאו ולהכינו למלחמה נוספת בישראל.

אף השוואה זו ביחס לגורל בן-הדד מלמדת על גודל הניצחון במערכה השנייה לעומת הראשונה. נראה אפוא שמכל היבט אפשרי הניצחון של ישראל הפעם הוא ניצחון גמור, ולא רק ניצחון זמני כשם שהיה במערכה הקודמת.

אלא שבשלב זה של הסיפור מתערבים עבדי בן-הדד ומציעים למלכם המובס לבדוק אצל אחאב את האפשרות ש"אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ" (לא). בדיקתם הצליחה מעל ומעבר למה שציפו, ובסופו של דבר כרת אחאב עם בן-הדד ברית, ושילחו חזרה לארצו. התיאור המפורט של חנינת בן-הדד בידי אחאב מוסיף לפסקה זו עוד ארבעה פסוקים (לא–לד).[11] בסופה של פסקה זו מתהפך גורלו של בן-הדד וממילא מתהפכת גם התוצאה הסופית של המערכה השנייה: חייו של בן-הדד ניצלו, הוא שב לארצו ויוכל להכין את המלחמה הבאה בישראל.

לכאורה ניתן לומר שדווקא בשלב הזה, לאחר חנינת בן-הדד, מושג דמיון בין שתי המערכות: בשתיהן ניצלו חייו של בן-הדד והוא שב לארצו בדרך שיוכל להכין את המלחמה הבאה בישראל.

אלא שבאמת נקודת המפנה בסיפורנו נעוצה דווקא כאן, במקום שבו הושג לכאורה דמיון גמור בין שתי המערכות. שהרי כפי שראינו, כוונת ההשגחה הייתה להעניק לישראל ניצחון שלם במערכה השנייה, ניצחון שהוא עליית מדרגה ביחס לניצחון הראשון. ניצחון הכולל לא רק הכאה חלקית של הצבא הארמי, אלא הכנעה מוחלטת שלו, והכולל גם את תפישתו של בן-הדד מלך ארם והריגתו, כעונש על שתי המלחמות שיזם נגד ישראל, ועל יהירותו ורשעותו שנתגלו מתחילת הסיפור. הריגת בן-הדד נחוצה מסיבה נוספת: כדי למנוע ממנו בעתיד לצאת למלחמות נוספות כנגד ישראל.

אלא שדרכה של ההשגחה לעתים, לתת את מתנותיה בדרך שבה ייבחן המקבל אם ראוי הוא למתנות אלו.[12] מתנת הניצחון אינה מוגשת לאחאב כשהיא שלמה ו'סגורה', ולפיכך אין בן-הדד מוצא את מותו במלחמה, אלא הוא נופל חי בידי אחאב. דבר זה משמש כניסיון לאחאב: האם ישלים אחאב את כוונת ההשגחה (כפי שעשה במערכה הראשונה, כשתכנן את המלחמה בארם באמצעות נערי שרי המדינות), או שמא יגבר עליו יצרו הרע, ומחמת שיקול אישי ואינטרס מעמדי, יחון את בן-הדד וישלחו בחזרה לארצו.[13]

מעשה החנינה מהווה אפוא נקודת שבר בסיפורנו, בהסיגוֹ לאחור את כוונת ההשגחה ביחס לניצחון ישראל במערכה השנייה. דווקא במקום שבו נדמה כי קיימת הקבלה פורמלית בין שתי המחציות, בתוצאה הסופית של כל אחת משתי מערכות המלחמה – בשובו של בן-הדד חזרה לארצו בשתיהן – דווקא אז מתברר שהופר השוויון המהותי ביניהן. עד למעשה זה של אחאב, שררה הרמוניה נדירה בין אחאב מלך ישראל ועַמו לבין נביא ה' המייצג את שולחו, וחסד ה' שָפע על ישראל, בהביאו להם ניצחון, ולאחריו ניצחון גדול יותר. והנה במעשהו של אחאב הופרה ההרמוניה. במעשה זה נפגעה כוונת ההשגחה וניטל עוקצו של הניצחון שהיה יכול להיות מנת חלקם של אחאב ועם ישראל. מכאן והלאה שב הכעס הישן על אחאב. ההתנגדות הא-לוהית למעשהו של אחאב באה לידי ביטוי בדבר הנביא החותם את המחצית השנייה, שהפעם עומד בניגוד גמור לדבר ה' החותם את המחצית הראשונה.

4. שלב ד – הופעת הנביא לפני אחאב לאחר הניצחון

השלב הרביעי והאחרון בכל אחת משתי המחציות הוא בהופעה נוספת של הנביא לפני אחאב.

לאחר סיום המערכה הראשונה נאמר:

           כב           וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ...

בלשון דומה תיאר הכתוב את הופעתו הקודמת לפני אחאב, לפני המערכה הראשונה:

           יג             וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר...

ובלשון זו תיאר הכתוב גם את הופעת הנביא הזה לפני אחאב בטרם פרצה המערכה השנייה:

           כח           וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר...

אולם לא כך מתוארת הופעתו של הנביא לפני אחאב לאחר המערכה השנייה. כאן אינו 'ניגש' ישירות אל המלך כדי לומר את דברו, אלא הוא עושה זאת לאחר הכנה ("וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ" – לז). ואף כשהתייצב לפני המלך, לא כנביא התייצב לפניו, אלא הופיע לפניו כשהוא מחופש לחייל מוכה, כדי 'לצעוק אל המלך' על העוול שנעשה לו כביכול. רק לאחר שלכד את אחאב בחריצת דין עצמו ב'משל השיפוטי' שבפיו, יכול היה הנביא להסיר את התחפושת, ולהופיע כנביא המוסר למלך את דבר ה' שבפיו.

מחמת כל זאת, שונה מאוד אורך תיאור הופעת הנביא בסוף המחצית הראשונה – פסוק אחד (כב), מאורך תיאור הופעתו בסוף המחצית השנייה – שמונה פסוקים (לה–מב).[14]

תוכן הנבואה בפיו של הנביא בסיום כל אחת משתי המחציות אף הוא שונה מאוד, ובכל זאת קיים מכנה משותף בין שתי הנבואות: שתיהן צופות סיבוב מלחמה נוסף בין ישראל לארם. בסוף המחצית הראשונה הדבר נאמר במפורש:

           כב           לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ.

בהופעת הנביא בסיום המחצית השנייה אין הוא מזכיר בפירוש את קיומו של סיבוב מלחמה נוסף בין ישראל לארם. הוא רק צופה מפלה של אחאב ושל ישראל במלחמה כלשהי:

           מב           ... וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ.

אולם בהמשכו הספרותי וההיסטורי של סיפורנו, בפרק כ"ב, יתברר שהדבר שנאמר כאן לאחאב יתממש באמצעות מלחמה נוספת, שלישית, בין אחאב לבין בן-הדד מלך ארם.[15]

אלא שמבעד לדמיון הפורמלי הזה בין שתי הנבואות מתבלט הניגוד החריף ביניהן: הנבואה בסיום המחצית הראשונה נועדה להכין את אחאב ואת ישראל לניצחון נוסף בסיבוב המלחמה הבא עם ארם. הוראת הנביא לאחאב בהופעתו זו להתכונן לחידוש המלחמה בארם – "לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" – רומזת לאחאב שאם ינהג בדרך זו ישיג ניצחון גם בסיבוב המלחמה הבא. לעומת זאת, הנבואה בסיום המחצית השנייה מודיעה על כישלון בְמערכה שתתקיים בעתיד.

בעצם ניתן לומר כי רק ההקבלה הזאת, מבין כל ארבע ההקבלות שערכנו בין שתי המחציות, היא הקבלה ניגודית ברורה: בשורת הצלה והצלחה רמוזה בסיום המחצית הראשונה לעומת בשורת כישלון ומוות בסיום המחצית השנייה.

 

5. מה בין המחצית הראשונה למחצית שנייה

ההיפוך המתחולל בשלב הרביעי של המחצית השנייה ביחסה של הנבואה אל אחאב[16] הוא תוצאת ההיפוך שחל באחאב עצמו בשלב הקודם של הסיפור. בחנינת בן-הדד הפך אחאב ממי שפועל לטובתם של ישראל על פי הנחיית הנביא מתוך שותפות עם כוונת ההשגחה, למי שמסכל את כוונותיה. פעולותיו לאורך הסיפור עד לשלב זה של חנינת בן-הדד היו כולן מתוך ציות לדבר ה',  ומתוך אחריותו כמלך ישראל לפעול להצלחתם. ואילו בחנינת בן-הדד פעל אחאב לטובת עצמו, מתוך אינטרס אישי-מעמדי, בסתירה לכוונת ההשגחה ובניגוד לטובתם של ישראל. סטייה זו של אחאב מהדרך שהלך בה מראשית הסיפור עתידה לגבות מחיר ממנו ומישראל.  

בתחילת עיוננו אמרנו כי מבנה סיפורנו נועד להביא את המעיין להקביל את המחציות זו לזו כסדרן, כדי לחשוף את היחס בין שתי המחציות ולעמוד על כוונת הסיפור השלם ועל המסר העולה ממנו.

הקבלת המחציות דבר דבור על אופניו אכן מסייעת לנו בכך: הקבלת שתי המחציות בשלבים הראשונים שלהן, מלמדת כי המערכה השנייה נועדה לחזור על המערכה הראשונה, אך ברמה גבוהה יותר, ובדרך שתשלים את חסד ה' עם ישראל. המערכה הראשונה התחילה תהליך של הצלה מנקודת שפל שבה היה מצוי עם ישראל, והמערכה השנייה הייתה אמורה להמשיך את התהליך הזה ולהביאו לנקודת שיא, בהעניקו לישראל ניצחון שלם על אויביהם. הצלחתו של תהליך דו-שלבי זה הייתה מותנית בליווי ובהדרכה של נביא. כל עוד פעל אחאב בשיתוף פעולה עם הנביא, התקדם התהליך כמתוכנן.

אולם עם סיום המערכה השנייה, פחז על אחאב יצרו, גברה גאוותו ונפסקה תודעת אחריותו לישראל ולטובתם, והוא זנח את ההישג הגדול ביותר שזכה בו – תפיסת אויבו המר. בחנינת בן-הדד פרש אחאב מהמסלול שהתווה לו הנביא, והלך בדרך הפוכה. בכך הוביל את עצמו ואת ישראל לתבוסה בעתיד.

הנביא שליווה את אחאב ואת ישראל יד ביד לכל אורך הסיפור כדורש טובתם ומבשר ניצחונם, נזנח על ידי אחאב ברגע של גאווה, כאשר פנה עורף לנבואתו וכלכל את צעדיו בדרך הפוכה. לפיכך בסיום הסיפור שב הנביא אל אחאב, כדי להבהיר לו את המשמעות החמורה של המעשה שעשה ואת תוצאותיו של מעשה זה בעתיד.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת  

 

 



[1] המבנה הכיאסטי שהוצע בעיון המבוא, לא הוצע אלא כדי להאיר פן מסוים של דמיון בין הפסוק החותם את המחצית הראשונה (כב) לפסוקים הפותחים את המחצית השנייה (כג–כד), וראה הערה 3 שם. אולם מבנה זה אינו מביא לידי ביטוי את ההקבלה המפורטת בין שתי המערכות המתוארות בשתי מחציותיו של הסיפור. והרי הללו הן עיקרו של הסיפור.

[2] ראה לדוגמה עיוננו לפרשת וירא בסדרה השלישית "בין אברהם ללוט – הסיפור בפרקים י"ח–י"ט – נושאו, מבנהו ומגמתו" בסעיף ב שלו – "ההקבלות בין שתי המחציות".

[3] פסוק א אינו כלול בתיאור ההכנות הללו. פסוק זה משמש ככותרת למחצית הראשונה כולה – למצור ולמלחמה שיתוארו רק בחלקה השני והעיקרי של מחצית זו. האירועים המתוארים בפסוקים ב–יא קדמו אפוא למתואר בפסוק א, והם משמשים כרקע לפסוק א. עמדנו על כך בראש עיון ג.

[4] על חלוקת המחצית השנייה לסצנות – ראה בסיומו של עיון המבוא לסדרת עיונים זו.

[5] לשלב זה שייך גם חציו הראשון של פסוק כט "וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים", אלא שמילים אלו מצורפות כבר לתיאור פרוץ המלחמה בהמשכו של פסוק זה "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה...". הסיבה לצירוף זה של שני חלקי הפסוק אינה רק סגנונית ("שִׁבְעַת יָמִים" – "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי") אלא גם כרונולוגית: נראה כי דברו של איש הא-לוהים לאחאב נאמר בתחילתם של אותם שבעת ימים.

[6]ההקבלה בסעיף זה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון, היא הבולטת ביותר בכל מערכי ההקבלות בין שתי המחציות.

 

[7] בעיון ב1 טענו כי התוספת הזאת בנבואה במערכה השנייה "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם..." אינה אלא תוספת הנמקה, ואינה עיקרה.

[8] הדרך שבה השיגו מעשים אלו את מנוסת הארמים הוסברה באריכות בעיון ד.

[9] ראה דברינו ביחס לדרך שבה הושג הניצחון במערכה זו, בעיון ה, סוף סעיף 1.

[10] כמובן שקביעה זו היא במונחים מוחלטים. אולם באופן יחסי למצבם של ישראל לפני פרוץ המלחמה, אפשר שניצחונם במערכה הראשונה היה גדול יותר, משום שעדיפותם של הארמים על ישראל באותה מערכה הייתה לאין שיעור, והניצחון על הארמים הושג אז בזכות פעולה צבאית מזהירה ורבת תושיה שנעשתה בהדרכת הנביא.

[11] בתנ"ך עדי שעל פי כתב יד לנינגרד מהווים ארבעה פסוקים אלו פרשת מסורה בפני עצמה, הנפרדת מתיאור המערכה והניצחון שלפניה.

[12] אף במערכה הראשונה נבחן אחאב בזכאותו לניצחון, בכך שפעל על פי הדרכת הנביא, והעז לצאת למלחמה בארמים ביזמתו, ביציאתם של נערי שרי המדינות בצהרי היום אל חיל ארם. ראה עיון ד5.

[13] ראה עיון ה3 תת סעיף ג, שם ביארנו כי מניעיו של אחאב לחון את בן-הדד היו תודעת זהוּת מעמדית עמו, וכפי שהוא מכנה אותו "אָחִי".

[14] והבדל נוסף מתבלט בין שתי המחציות בקשר להופעת הנביא בסיום שתיהן: במחצית הראשונה אין מתוארת כל תגובה של אחאב למשמע דברי הנביא, ומובן הדבר מאליו שאחאב הפנים את דבריו, ופעל על פי הוראתו להתכונן למערכה בעוד שנה. אולם דברי הנביא עם סיום המערכה השנייה עוררו באחאב מורת רוח, ועל כן מתאר זאת הכתוב בפסוק האחרון של סיפורנו (מג): "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה."

[15] אפשר שהנביא אינו מפרש דבר זה, משום שבפרק כ"ב מנסה הנביא להניא את אחאב מלצאת למלחמה בארם ברמות גלעד. לו היה אחאב שומע בקול הנביא הייתה נמנעת מלחמה זו, שאחאב הוא שיזם אותה. או אז היה העונש שייעד הנביא לאחאב מתקיים בדרך אחרת.

[16] התהפכות זו אינה רק בין שתי הנבואות הניצבות זו מול זו בסיומן של שתי המחציות של הסיפור, אלא בין כל שלוש הנבואות שנאמרו לאחאב במהלך הסיפור (לפני המערכה הראשונה; מיד לאחריה; לפני המערכה השנייה) לבין זו הרביעית החותמת את הסיפור.