נפש החיים | 4

אנו ממשיכים את מסענו בנפש החיים, והפעם חוזרים למושגים שמלווים אותנו מאז המפגש עם תורת האר"י: העלאת העולמות ובירור הניצוצות.

 

מצד אחד, חשוב לדעת שספר נפש החיים מלא בציטוטים מדברי האר"י; מצד שני, היסוד המרכזי בעבודת השם בנפש החיים הוא יסוד שמופיע אצל המקובלים הראשונים – ולא נזכר רבות אצל האר"י. זהו היסוד שעסקנו בו בשיעורים הקודמים, עבודה צורך גבוה. עבודת התפילה, ועבודת ה' באופן כללי, מושתתות בנפש החיים על היסוד הזה, תפיסת האדם בתור גורם משפיע על העולמות. הוא מופיע ברמז אצל הרמב"ן, מופיע בהרחבה אצל רבי מאיר בן גבאי בספר עבודת הקודש ובדברי השל''ה, אבל הוא שונה מהדגשים המרכזיים של האר"י.

 

יסוד העלאת העולמות מופיע בנפש החיים רק בקטעים הנקראים "הגהות".

 

שע"י הקרבנות שבמקדש שהיה כולו בדוגמא עליונה, עליותיו וחדריו וכל כליו אשר ישרתו בהם, היו מתקשרים ומתייחדים על ידיהם העולמות והכחות העליונים והנהורין של ההיכלות הקדושים כולם בסדר המדרגות לעילא ולעילא עד א"ס ב"ה, כמבואר במקומות רבות בזוהר... וע' בפרי עץ חיים פ"ה ופ"ז משער התפלה סדר ההעלאה וההתקשרות בפרטות. ולכן נקרא קרבן כמ"ש בבהיר אמאי אקרי קרבן אלא ע"ש שמקרב הצורו' הקדושו' וכו'... ומעת שבעונינו נפסקה עבודת בית קדשינו לא נשארה רק עבודת התפלה במקומה. שגם היא סגולתה לקשר ולייחד העולמות עד לעילא לעילא בא"ס ב"ה. כמבואר במקומות רבות בזוהר... וכמבואר בפע"ח שכל עיקר כוונת ענין התפלה מראשיתה עד אחר העמידה, הוא תיקון העולמות והתעלותם ממטה למעלה להתקשר ולהתכלל כל א' בהעולם שעליו לעילא לעילא עד א"ס ב"ה. וע"ש פ"ד ופ"ה ופ"ו ופ"ז משער התפלה הענין בכללות. וע' ברעיא מהימנא ריש פ' עקב שזהו החילוק בין ברכות המצות והנהנין לברכות התפלה, שברכות המצות והנהנין הם המשכת השפע לארקא ברכאן מלמעלה למטה, אבל ברכות התפלה הם תיקון העולמות עצמן והתעלותם והתקשרות כל עולם בעולם שמעליו. וע' בפע"ח ריש שער הברכות ובריש פ"ג שם (ומ"ש עוד שם ברע"מ ומעילא לתתא. היינו המשכת השפע ממעלה למטה אחר העמידה. וגם זה הוא מצד שחוזרים ומעלים את העולמות כל א' בשלמעלה הימנו. כמ"ש בפע"ח בספ"ה משער התפלה...).  (שער ב, הגהה לפרק יד).

 

המקום שבו פוגשים יותר מכל את ההקבלה בין העולם לעולמות העליונים, ומתוך כך את יכולת ההשפעה של האדם על העולמות העליונים, הוא בית המקדש. המבנה של המשכן והמקדש הוא דגם במציאות הארצית שמשקף מציאות עליונה.

 

כאן מופיעה חלוקה מפתיעה של נפש החיים: יש ברכות שמחוללות תנועה מלמטה למעלה, וברכות שמחוללות תנועה מלמעלה למטה. ברכות התפילה מחוללות תנועה מלמטה למעלה, וברכות הנהנין – מלמעלה למטה. (נפש החיים מעיר: לכאורה דברים אלה סותרים את דברי האר"י, שלפיהם התפילה היא תנועה מלמטה למעלה וגם מלמעלה למטה; אלא שכוונת האר"י היא לשלב שאחרי תפילת העמידה, אז התנועה היא אכן מלמעלה למטה). החלוקה מפתיעה מפני שכל המהלך של נפש החיים התחיל ממושג הברכה, והברכה הבסיסית ביותר היא ברכת המזון – ברכת הנהנין שעליה מצווה התורה. מושג הברכה התבאר בתור תנועה כלפי מעלה, לכאורה כולל ברכת הנהנין, ועתה מתברר שברכות הנהנין הן תנועה מלמעלה למטה דווקא.

 

חלוקת התפילה שמופיעה כאן, לארבעה חלקים המקבילים לארבע מדרגות, היא החלוקה המוכרת לנו כבר מדברי האר"י: ברכות השחר שייכות לעולם העשייה, פסוקי דזמרא לעולם היצירה, קריאת שמע וברכותיה לעולם הבריאה. גם נפש החיים מזכיר את עולמות העשייה, היצירה והבריאה, אלא שבהגיעו לתפילת העמידה, במקום עולם האצילות הוא כותב: "לכוללם יחד בשורש הנשמה ושורש הכנסיה של כלל נשמות ישראל יחד". זהו הפירוש של נפש החיים לעולם האצילות, שורש כלל ישראל! עולם האצילות לפי נפש החיים אינו מפגיש את הנשמה עם עומק עצמיותה הפרטית, או עם ביטולה הפרטי הגמור אל האין האלקי, אלא עם שורשה במרחב הכללי – עם שורש כלל נשמות ישראל המגלות יחד את העולם האלקי. מעניין כי הדבר רמוז באופן שבו פותחת תפילת עמידה: "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו – אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב..." לא "ה' אלקינו מלך העולם" אלא "ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו", השורש של נשמות ישראל. נפש החיים גם מביא את הדרכת האר"י לקבל לפני התפילה את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". לא מדובר בסתם דבר מוסר או חיזוק לפני התפילה, אלא קריאת הכיוון לתפילה כולה. כבר בתחילת התפילה צריך לסמן את המגמה, את המטרה להגיע בתפילה לנקודה שבה כל עם ישראל הם רקמה אחת.

 

אם עד כה נפש החיים הרחיק את התפילה מהמציאות המוכרת לנו, כאן יש צעד של קרבה למציאות – לעם ישראל. 

 

למדנו כיצד מתייחס נפש החיים להעלאת העולמות, ונעבור לסוגיית בירור הניצוצות. בדברי האר"י ראינו כי בתפילה מבררים את הניצוצות מהקליפות, וראינו את חידושו של הבעל שם טוב בעניין – בירור הניצוצות נעשה על ידי ההתמודדות עם המחשבות הזרות.

 

גם נפש החיים עוסק בנושא המחשבות הזרות:

 

והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להבית יוסף באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל, ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התפלה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים, וכל מבין יבין דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א' התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל, דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב, וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו', וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש. והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות, שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:

 

אלא העיקר בעבודת התפלה, שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה, יצייר לו אז במחשבתו אותו התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמש"ל בפ"י שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורה ושרשה לפעול פעולות ותקוני' נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה, לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה, והיא כוונה פשטית:      (פרק יג).

 

ראינו כבר את ההוראה הזאת, להתמקד במילות התפילה ולא במשמעות שלהן. היא הופיעה בפני עצמה, בתור חלק מהתפיסה הרעיונית של נפש החיים סביב התפילה, שאין להבין את מילות התפילה כפשוטן. כעת, נוסף על העובדה שההדרכה הזאת נכונה מצד התפיסה הרעיונית, נפש החיים מציין שהיא גם מועילה להתמודדות עם המחשבות הזרות. היינו יכולים לשער אחרת, שהחשיבה על משמעות המילים של התפילה תמנע מחשבות זרות, אבל נפש החיים מסביר שנכון יותר להימנע מחשיבה בכלל – ודווקא כך המחשבות הזרות לא תעלינה.

 

אמנם המחשבות הזרות נידונות כאן, אבל כל מערכת המושגים של תיקון הניצוצות אינה מופיעה. לא ניצוצות, לא שבירת הכלים ולא מיתת המלכים. נפש החיים מפנה לאותם פרקים בכתבי האר"י, אבל אינו מזכיר את המושגים הרשומים שם. הוא אפילו מציין את המשכת המוחין מלמעלה, שלפי האר"י היא תוצאה של בירור הניצוצות, אבל את הבירור עצמו הוא אינו מזכיר!

 

ניזכר לרגע מי דיבר על בירור הניצוצות בהרחבה – בעל התניא. הלב של המהלך שלו היה בירור קליפת נגה. כדי להבין את התעלמותו של נפש החיים מעולם המושגים הזה, נעיין בדברים שכתב בעל התניא. במהלך הפולמוס החריף של המתנגדים כנגד החסידות, פונים אליו תלמידים ומציעים לערוך בירור מול המתנגדים, באמצעות גדולי תורה אחרים שישמשו שופטים אוביקיטיביים. הוא משיב להם באגרת שזה בלתי אפשרי, ובין השאר הוא כותב:

 

ואודות ליקוטי אמרים ודומיו בענין ביאור העלאת ניצוצין מהקליפות וכו', הנה עיקר העלאת מ"ן זה של העלאת ניצוצין לא נזכר אלא בקבלת האר"י ז"ל לבדה, ולא במקובלים שלפניו וגם לא בזוהר הק' בפירוש. וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ''י אינו מאמין בקבלת האר''י בכללה, שהיא כולה מפי אליהו ז''ל רק מעט מזעיר מפי אליהו ז''ל והשאר מחכמתו הגדולה, ושאין חיוב להאמין בה וכו' וגם הכתבים נשתבשו מאוד וכו'. ולאיש אשר אלה לו, לו משפט הברירה לבחור לו הטוב והישר מכל כתבי קודש הקדשים האר''י ז''ל לאמר שמועה זו נאה והיא מפי אליהו ז''ל וזו אינה מפי אליהו ז''ל מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק לפניו... רק המכריעים יהיו גדולי ישראל המפורסמים באמונת קבלת האר''י ז''ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז''ל כחכמי הספרדים ודומיהם וכו'.  (אגרות בעל התניא צז).

 

בעל התניא כותב על הגאון מווילנה כי הוא אינו מקבל את קבלת האר"י בכללה, אלא טוען שרק חלק ממנה מפי אליהו הנביא והשאר מדעתו הגדולה של האר"י. לפי הגאון אין חובה לקבל את החלקים האלו. כיוון שסוגיית בירור הניצוצות מופיעה רק אצל האר"י, והיא אינה מפורשת לא אצל המקובלים שלפניו ולא בספר הזוהר, אי אפשר להביא דברים מהחסידות שבנויים עליה, כטענה מול הגאון מווילנה.

 

מאגרת זו עולה שהגאון מווילנה לא קיבל את סוגיית בירור הניצוצות, וממילא גם נפש החיים לא. זהו עניין מהותי: נפש החיים אינו מטפל כלל בבעיות במציאות שאינן נובעות מחטאי האדם אלא משבירת הכלים שקדמה לבריאת האדם. לא מופיעים בו פגמים שקדמו לבריאה, כמו שבירת הכלים ונפילת הניצוצות, אלא רק חטאים אנושיים שיש לעשות עליהם תשובה. להבדל זה יש גם משמעות מעשית בעבודת ה': אצל בעל התניא, כל עבודת ה' קשורה לנפש הבהמית, שהיא מציאות שנובעת משבירת הכלים, ועל כן הטיפול הראוי בתחום ההיתר תופס מקום מרכזי בעבודת ה'. נפש החיים אינו עוסק כלל בהתמודדות כזאת, ולכן המוקד המרכזי של עבודת ה' שלו הוא לימוד תורה. זה המרחב שהאדם אמור לפעול בו. אם יש חסרונות שקדמו לבריאה, עלינו לסמוך על אנשי כנסת הגדולה שידעו עליהם, ושתלו בכוונות התפילה את הדרך להתמודד עמם. אנחנו איננו אמורים לעסוק במה שמעבר להשגתנו, אלא לפעול במרחב המיועד לנו, על ידי לימוד תורה.

 

*

 

כאן מגיע לסיומו לימודנו בדבריו של נפש החיים, שבמרכזם עומדים מושג הברכה כשפע וריבוי, והמגמה של התפילה לצורך גבוה. ראינו את פירושו לעליית העולמות עד לאצילות, את הדרכתו הייחודית להתמודדות עם המחשבות הזרות ואת התעלמותו מסוגיית בירור הניצוצות מהשבירה. דבריו מתכתבים במקומות רבים עם יסודות שעולים בדברי בעל התניא, אבל מציבים להם חלופה מתנגדית מעמיקה.