גמרא שבועות -
שיעור 6
הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית | 1
קובץ טקסט
מקורות: בשיעור הבא ננסה לעיין במחלוקת התנאים לגבי שיעור החיוב באכילה של מי שנשבע: "לא אוכל". נסו להסביר כל שיטה, במה נחלקו ומה פשר הטיעון שמגייס כל תנא לשיטתו.
מקורות:
יט: במשנה; כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; כא: תוס' ד"ה היכן מצינו באוכל, היכן מצינו במדבר; רש"י יט: ד"ה מדבר; ר"י מיגאש כא: ד"ה מתני' (מצורף); [משנה למלך הל' שבועות פ"ד ה"א "ודע דבר"פ ג' דשבועות... ודברי הרא"ם צריכים תלמוד"; ירושלמי פ"ג ה"א "מה נן קיימין אם באומר... על דעתיה דרבנין אסורין"].
ר"י מיגאש
מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב פי' שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא אמר להן היכן מצינו דמדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וכו'.
שיעור 5: מחלוקת רבי עקיבא וחכמים
הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית (א) א. מחלוקת התנאים כמחלוקת פרשנית במשנה הפותחת את פרקנו נחלקו תנאים בשיעור חיובו של אדם שנשבע באופן סתמי "לא אוכל": " 'שבועה שלא אוכל', ואכל כל שהוא – חייב, דברי רבי עקיבא. אמרו לו לר"ע: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב? אמר להם ר' עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?". ויש להבין את יסוד השיטות השונות. בשיעור שעבר ראינו מקורות רבים הנוגעים לשאלה האם עצם הגדרת פעולה של לעיסה ובליעה כ"אכילה" במילון התורני מותנית בשיעור כזית. אך לכאורה אין לכך שייכות לענייננו, משום הכלל שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם (כלל שהראשונים הניחו שתקף גם בשבועות). על כן, השאלה הקובעת אינה המילון התורני אלא מילונו של הנשבע; ויש להבין אפוא במאי פליגי. כן יש להבין את פשר הטיעון שמביא כל צד לביסוס שיטתו. לכאורה, הביאור הפשוט במחלוקת הוא זה שעולה מדברי התוספות המודפסים בדף כא:. את שיטת חכמים, שאין חיוב אלא בכזית, ואת טיעונם מסבירים התוספות כך: "היכן מצינו באוכל כל שהוא כו' – ואף על גב דבמפרש כל שהוא חייב, כדאמר בגמרא, סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה". התוספות מסבירים שודאי שגם לחכמים יכול אדם לאסור עצמו בכלשהו בשבועתו אם יאמר כן, אלא שלדעתם הפירוש הסתמי המסתבר לדבריו של הנשבע הוא בכזית, משום שלהערכתם מסתבר להניח שכוונתו באומרו "אכילה" היא לסתם אכילות של התורה. לעומתם, רבי עקיבא סבור שכאשר אדם נשבע באופן סתמי (להבדיל מאדם שנשבע "לא אוכל כזית") יש להניח שבכוונתו לאסור עצמו בכלשהו, וזאת בשל נימוקו במשנה, שמוסבר בתוספות כך: "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' – הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא". להסבר זה, מכיוון שלפנינו תופעה מיוחדת שבה האדם מתחייב קרבן בשל דיבורו, יש בדיבור זה חומרה מיוחדת, וסביר להניח שאף הנשבע מודע לכך והוא מתכוון לדבריו במשמעותם החמורה[1]. המשנה למלך (הל' שבועות פ"ד ה"א) התייחס לאפשרות שרבי עקיבא וחכמים "פליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בכל שהוא" (מבלי להזכיר את דברי התוספות), ודחה זאת בתוקף: "דבר זה לא ניתן ליאמר כלל". אין זה מסתבר, לדעתו, שנחלקו בהערכת כוונתו של הנשבע הסתמי. המשנה למלך העלה אפשרות שבלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא, ובלשון תורה אין אכילה אלא בכזית, ונחלקו התנאים אם הולכים בתר לשון בני אדם אפילו כאשר היא סותרת לשון תורה (רבי עקיבא[2]) אם לאו (חכמים). אך המשנה למלך דוחה גם הצעה, ומוכיח שלכו"ע הולכים אחר לשון בני אדם גם במקום שהדבר סותר לשון תורה, לכל הפחות כאשר לשון בני דם מחמירה יותר כמו כאן. על כן, אומר המשנה למלך, יש לבאר שאכן בלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא[3], ורבנן פוטרים בפחות מכזית לא משום שהם הולכים אחר לשון תורה אלא משום שלדעתם יש יסוד להניח שהנשבע לא התכוון להחמיר על עצמו מעבר לדרגת החומרה המקובלת באיסורי תורה. בנקודה זו נראה שהמשנה למלך אכן מכוון להסבר התוספות בדעת רבנן, אלא ששוב יש להבין במה חולק רבי עקיבא. אפשר שיש כאן מחלוקת בכללי הפרשנות. למשל, ייתכן שרבנן מוכנים לחרוג מלשון הנשבע ולהוסיף סייג לקולא שבמובהק אינו חלק מן הלשון (הצבת שיעור מינימום בדומה לאיסורי תורה); ואילו רבי עקיבא אינו מוכן להוסיף סייג שנעדר תימוכין בלשון. אפשר שניסוח שונה מעט בדעת רבנן עולה בדברי המאירי על המשנה: "וחכמים סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב, ואין כאן בטול דבר (=ביטול דיבורו של הנשבע, שהוא המחייב כפי שטען רבי עקיבא), שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל" – כאן משתמע גדר אובייקטיבי יותר בדעת רבנן, שאולי קרוב יותר באופיו ל"לשון תורה" שהרתיעה את המשנה למלך, שהמונח אכילה אינו סובל פרשנות של אכילת פחות מכזית, ואף שיהיה עלינו להסביר בהמשך כיצד ניתן לחייב את הנשבע במפורש שלא יאכל אף פחות מכזית, יש משמעות אובייקטיבית למילה אכילה שכוללת בחובה גם התייחסות לשיעור. הירושלמי על אתר מוסיף עוד כמה מקרים שבהם תהיה השלכה למחלוקת רבי עקיבא וחכמים:
הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית (ב) מקורות: בשיעור הבא נמשיך לעיין במחלוקת רבי עקיבא וחכמים. נפתח בעיון בהצעת הגמרא לתלות את שיטת רבי עקיבא בדעת רבי שמעון שיש חיוב מלקות בכלשהו: עיינו בגמרא כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; רש"י ותוס' ד"ה ולא אמרו. לאחר מכן נעיין בשיטת הרמב"ם בנושא: עיינו הל' שבועות פרק ד' הל' א-ב, ונסו לבאר את שיטתו מול עמדת הר"י מיגאש שראינו. היזכרו גם בעמדת הרמב"ם באשר לחיובי שבועה כפי שנוסחה בפרק א הל' ג' ותנו דעתכם אם יש כאן מתח וכיצד ניתן ליישבו. מהרמב"ם משתמע שאף שאין חיוב בפחות מכזית בשבועה שלא אוכל, יש איסור כעין איסור חצי שיעור. עיינו בהקשר זה בר"ן ט. באלפס "ולענין פסק הלכה... דין שבועות כדין שאר איסורין".
[1] נקודה אחרונה זו כשלעצמה אינה ברורה לי כל צרכה, אך אציין כאן להערה של בעל האפיקי ים (ח"א סי' ל"ה סק"ז). אם מבינים שמחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא בדרך זו או אחרת מחלוקת פרשנית על כוונת האדם המתייחס למושג "אכילה", לכאורה יש ליישם אותה גם באדם שנשבע שיאכל, אם יוצא ידי חובה בכלשהו, וכפי שנראה בהמשך. ברם, העיר האפיקי ים, לפי גישת התוספות, שמדובר בפרשנות מחמירה בשל חומרת הקרבן, אזי אין מקום ליישם זאת בהקשר של קולא כגון "שבועה שאוכל". [2] להצעה זו, רבי עקיבא, שבפרשנות התורה כידוע אינו נוקט בכלל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", הופך את שיטתו בתחום ההפלאה, שבה האדם הוא הריבון והולכים בתר לשונו. [3] וזאת בניגוד ללשון תורה, שלגביה נוקט המשנה למלך בעמדה ברורה שאכילת פחות מכזית לא שמה אכילה גם לשיטת רבי יוחנן שאוסר חצי שיעור. הוא אומר זאת כנגד דעת הרא"מ, ומוכיח נגדו מסוגייתנו: "ומכאן ג"כ נראה שיש סתירה לדברי הרא"ם שכתבנו דאית ליה דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא דא"כ מ"ט דרבנן דאף דנימא שדעתו אסתם אכילה שבתורה הא סתם אכילה שבתורה הוי כל שהוא וכ"ת דהרב יאמר דטעמייהו דרבנן הוא משום אומדנא דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור דענש הכתוב באיסורי תורה. זה אינו דא"כ גם בקונמות נאמר אומדנא זו וע"כ לומר דטעמא דשבועה הוא משום דהזכיר אכילה וכדאיתא בגמרא. ולפי דברי הרב לא מהני כלל מה שהזכיר אכילה דהא איהו ס"ל דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא. ומיהו יש ליישב בדוחק דהכונה היא דרבנן ס"ל שדעתו של זה שנשבע שלא יאכל הוא כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסור בכל שהוא אף זה שנשבע שלא יאכל דעתו הוא ליאסר בכל שהוא אלא שאין דעתו ליענש אלא בכשיעור דומיא דאיסורי תורה ולפי זה נתיישבה הקושיא שהקשינו למעלה להרא"ם ז"ל. אך הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ודברי הרא"ם צריכים תלמוד". [4] ייתכן שנשוב לנושא זה בהמשך הפרק. נציין כאן שיש חידוש גדול בקביעת הירושלמי בדעת רבנן, שאם אין אכילה בפחות מכזית אזי אכילת כיכר שלם פחות חצי זית נחשבת לקיום השבועה לאכול את הכיכר השלם. יש כאן הכרה בביצוע בלתי-מושלם של השבועה כל עוד אין שיעור בחיסרון, והדברים מחודשים (לשם הקבלה: א. בתוס' מ. ד"ה בטוענו עולה ששיעור שתי כסף בשבועת הדיינים מתקיים גם כשחסר מעט משתי כסף, כל עוד אין באותו חיסרון שווה פרוטה, ועיין בקצוה"ח סי' פ"ח סק"א שתמה על כך; ב. עיין בבית יוסף בהל' מקוואות: "במ' סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול. וכתב הר"ש ב"ר צמח (ח"א סי' יז) בשם אחד מהמחברים ששיעור קורטוב משקל דינר ויצא לו ממה שאמרו בבתרא (צ.) שקורטוב אחד משמונה בשמינית בלוג עכ"ל. ולי נראה דקורטוב לאו דוקא אלא אפילו פחות מקורטוב כל שחסרו ארבעים סאה אפילו כל שהוא פסול" (יו"ד סי' ר"א).
הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית (א) א. מחלוקת התנאים כמחלוקת פרשנית במשנה הפותחת את פרקנו נחלקו תנאים בשיעור חיובו של אדם שנשבע באופן סתמי "לא אוכל": " 'שבועה שלא אוכל', ואכל כל שהוא – חייב, דברי רבי עקיבא. אמרו לו לר"ע: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב? אמר להם ר' עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?". ויש להבין את יסוד השיטות השונות. בשיעור שעבר ראינו מקורות רבים הנוגעים לשאלה האם עצם הגדרת פעולה של לעיסה ובליעה כ"אכילה" במילון התורני מותנית בשיעור כזית. אך לכאורה אין לכך שייכות לענייננו, משום הכלל שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם (כלל שהראשונים הניחו שתקף גם בשבועות). על כן, השאלה הקובעת אינה המילון התורני אלא מילונו של הנשבע; ויש להבין אפוא במאי פליגי. כן יש להבין את פשר הטיעון שמביא כל צד לביסוס שיטתו. לכאורה, הביאור הפשוט במחלוקת הוא זה שעולה מדברי התוספות המודפסים בדף כא:. את שיטת חכמים, שאין חיוב אלא בכזית, ואת טיעונם מסבירים התוספות כך: "היכן מצינו באוכל כל שהוא כו' – ואף על גב דבמפרש כל שהוא חייב, כדאמר בגמרא, סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה". התוספות מסבירים שודאי שגם לחכמים יכול אדם לאסור עצמו בכלשהו בשבועתו אם יאמר כן, אלא שלדעתם הפירוש הסתמי המסתבר לדבריו של הנשבע הוא בכזית, משום שלהערכתם מסתבר להניח שכוונתו באומרו "אכילה" היא לסתם אכילות של התורה. לעומתם, רבי עקיבא סבור שכאשר אדם נשבע באופן סתמי (להבדיל מאדם שנשבע "לא אוכל כזית") יש להניח שבכוונתו לאסור עצמו בכלשהו, וזאת בשל נימוקו במשנה, שמוסבר בתוספות כך: "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' – הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא". להסבר זה, מכיוון שלפנינו תופעה מיוחדת שבה האדם מתחייב קרבן בשל דיבורו, יש בדיבור זה חומרה מיוחדת, וסביר להניח שאף הנשבע מודע לכך והוא מתכוון לדבריו במשמעותם החמורה[1]. המשנה למלך (הל' שבועות פ"ד ה"א) התייחס לאפשרות שרבי עקיבא וחכמים "פליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בכל שהוא" (מבלי להזכיר את דברי התוספות), ודחה זאת בתוקף: "דבר זה לא ניתן ליאמר כלל". אין זה מסתבר, לדעתו, שנחלקו בהערכת כוונתו של הנשבע הסתמי. המשנה למלך העלה אפשרות שבלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא, ובלשון תורה אין אכילה אלא בכזית, ונחלקו התנאים אם הולכים בתר לשון בני אדם אפילו כאשר היא סותרת לשון תורה (רבי עקיבא[2]) אם לאו (חכמים). אך המשנה למלך דוחה גם הצעה, ומוכיח שלכו"ע הולכים אחר לשון בני אדם גם במקום שהדבר סותר לשון תורה, לכל הפחות כאשר לשון בני דם מחמירה יותר כמו כאן. על כן, אומר המשנה למלך, יש לבאר שאכן בלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא[3], ורבנן פוטרים בפחות מכזית לא משום שהם הולכים אחר לשון תורה אלא משום שלדעתם יש יסוד להניח שהנשבע לא התכוון להחמיר על עצמו מעבר לדרגת החומרה המקובלת באיסורי תורה. בנקודה זו נראה שהמשנה למלך אכן מכוון להסבר התוספות בדעת רבנן, אלא ששוב יש להבין במה חולק רבי עקיבא. אפשר שיש כאן מחלוקת בכללי הפרשנות. למשל, ייתכן שרבנן מוכנים לחרוג מלשון הנשבע ולהוסיף סייג לקולא שבמובהק אינו חלק מן הלשון (הצבת שיעור מינימום בדומה לאיסורי תורה); ואילו רבי עקיבא אינו מוכן להוסיף סייג שנעדר תימוכין בלשון. אפשר שניסוח שונה מעט בדעת רבנן עולה בדברי המאירי על המשנה: "וחכמים סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב, ואין כאן בטול דבר (=ביטול דיבורו של הנשבע, שהוא המחייב כפי שטען רבי עקיבא), שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל" – כאן משתמע גדר אובייקטיבי יותר בדעת רבנן, שאולי קרוב יותר באופיו ל"לשון תורה" שהרתיעה את המשנה למלך, שהמונח אכילה אינו סובל פרשנות של אכילת פחות מכזית, ואף שיהיה עלינו להסביר בהמשך כיצד ניתן לחייב את הנשבע במפורש שלא יאכל אף פחות מכזית, יש משמעות אובייקטיבית למילה אכילה שכוללת בחובה גם התייחסות לשיעור. הירושלמי על אתר מוסיף עוד כמה מקרים שבהם תהיה השלכה למחלוקת רבי עקיבא וחכמים:
- "'שבועה שאוכל ככר זו' ואכלה חסר כל שהוא - על דעתיה דר' עקיבה חייב על דעתיה דרבנין פטור". לרבי עקיבא סתם אכילה היא בכל שהוא ועל כן גם חיסרון פורתא מהכיכר הוא הפרת השבועה לאוכלה, מה שאין כן לרבנן[4].
- "'שלא אוכל ככר זה' ואכלה חסר כל שהוא – על דעתיה דרבי עקיבה פטור על דעתין דרבנין חייב".
- "'שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו', ואכלה חסר כל שהוא – על דעתיה דרבי עקיבה אשתו אסורה, על דעתיה דרבנין אשתו מותרת", וע"ש עוד כהאי גוונא.
הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית (ב) מקורות: בשיעור הבא נמשיך לעיין במחלוקת רבי עקיבא וחכמים. נפתח בעיון בהצעת הגמרא לתלות את שיטת רבי עקיבא בדעת רבי שמעון שיש חיוב מלקות בכלשהו: עיינו בגמרא כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; רש"י ותוס' ד"ה ולא אמרו. לאחר מכן נעיין בשיטת הרמב"ם בנושא: עיינו הל' שבועות פרק ד' הל' א-ב, ונסו לבאר את שיטתו מול עמדת הר"י מיגאש שראינו. היזכרו גם בעמדת הרמב"ם באשר לחיובי שבועה כפי שנוסחה בפרק א הל' ג' ותנו דעתכם אם יש כאן מתח וכיצד ניתן ליישבו. מהרמב"ם משתמע שאף שאין חיוב בפחות מכזית בשבועה שלא אוכל, יש איסור כעין איסור חצי שיעור. עיינו בהקשר זה בר"ן ט. באלפס "ולענין פסק הלכה... דין שבועות כדין שאר איסורין".
[1] נקודה אחרונה זו כשלעצמה אינה ברורה לי כל צרכה, אך אציין כאן להערה של בעל האפיקי ים (ח"א סי' ל"ה סק"ז). אם מבינים שמחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא בדרך זו או אחרת מחלוקת פרשנית על כוונת האדם המתייחס למושג "אכילה", לכאורה יש ליישם אותה גם באדם שנשבע שיאכל, אם יוצא ידי חובה בכלשהו, וכפי שנראה בהמשך. ברם, העיר האפיקי ים, לפי גישת התוספות, שמדובר בפרשנות מחמירה בשל חומרת הקרבן, אזי אין מקום ליישם זאת בהקשר של קולא כגון "שבועה שאוכל". [2] להצעה זו, רבי עקיבא, שבפרשנות התורה כידוע אינו נוקט בכלל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", הופך את שיטתו בתחום ההפלאה, שבה האדם הוא הריבון והולכים בתר לשונו. [3] וזאת בניגוד ללשון תורה, שלגביה נוקט המשנה למלך בעמדה ברורה שאכילת פחות מכזית לא שמה אכילה גם לשיטת רבי יוחנן שאוסר חצי שיעור. הוא אומר זאת כנגד דעת הרא"מ, ומוכיח נגדו מסוגייתנו: "ומכאן ג"כ נראה שיש סתירה לדברי הרא"ם שכתבנו דאית ליה דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא דא"כ מ"ט דרבנן דאף דנימא שדעתו אסתם אכילה שבתורה הא סתם אכילה שבתורה הוי כל שהוא וכ"ת דהרב יאמר דטעמייהו דרבנן הוא משום אומדנא דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור דענש הכתוב באיסורי תורה. זה אינו דא"כ גם בקונמות נאמר אומדנא זו וע"כ לומר דטעמא דשבועה הוא משום דהזכיר אכילה וכדאיתא בגמרא. ולפי דברי הרב לא מהני כלל מה שהזכיר אכילה דהא איהו ס"ל דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא. ומיהו יש ליישב בדוחק דהכונה היא דרבנן ס"ל שדעתו של זה שנשבע שלא יאכל הוא כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסור בכל שהוא אף זה שנשבע שלא יאכל דעתו הוא ליאסר בכל שהוא אלא שאין דעתו ליענש אלא בכשיעור דומיא דאיסורי תורה ולפי זה נתיישבה הקושיא שהקשינו למעלה להרא"ם ז"ל. אך הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ודברי הרא"ם צריכים תלמוד". [4] ייתכן שנשוב לנושא זה בהמשך הפרק. נציין כאן שיש חידוש גדול בקביעת הירושלמי בדעת רבנן, שאם אין אכילה בפחות מכזית אזי אכילת כיכר שלם פחות חצי זית נחשבת לקיום השבועה לאכול את הכיכר השלם. יש כאן הכרה בביצוע בלתי-מושלם של השבועה כל עוד אין שיעור בחיסרון, והדברים מחודשים (לשם הקבלה: א. בתוס' מ. ד"ה בטוענו עולה ששיעור שתי כסף בשבועת הדיינים מתקיים גם כשחסר מעט משתי כסף, כל עוד אין באותו חיסרון שווה פרוטה, ועיין בקצוה"ח סי' פ"ח סק"א שתמה על כך; ב. עיין בבית יוסף בהל' מקוואות: "במ' סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול. וכתב הר"ש ב"ר צמח (ח"א סי' יז) בשם אחד מהמחברים ששיעור קורטוב משקל דינר ויצא לו ממה שאמרו בבתרא (צ.) שקורטוב אחד משמונה בשמינית בלוג עכ"ל. ולי נראה דקורטוב לאו דוקא אלא אפילו פחות מקורטוב כל שחסרו ארבעים סאה אפילו כל שהוא פסול" (יו"ד סי' ר"א).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)