מקורות: בשיעור הבא ננסה לעיין במחלוקת התנאים לגבי שיעור החיוב באכילה של מי שנשבע: "לא אוכל". נסו להסביר כל שיטה, במה נחלקו ומה פשר הטיעון שמגייס כל תנא לשיטתו.

מקורות:

יט: במשנה; כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; כא: תוס' ד"ה היכן מצינו באוכל, היכן מצינו במדבר; רש"י יט: ד"ה מדבר; ר"י מיגאש כא: ד"ה מתני' (מצורף); [משנה למלך הל' שבועות פ"ד ה"א "ודע דבר"פ ג' דשבועות... ודברי הרא"ם צריכים תלמוד"; ירושלמי פ"ג ה"א "מה נן קיימין אם באומר... על דעתיה דרבנין אסורין"].

 

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב פי' שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא אמר להן היכן מצינו דמדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וכו'.

 

 

 

במשנה הפותחת את פרקנו נחלקו תנאים בשיעור חיובו של אדם שנשבע באופן סתמי "לא אוכל":

 

" 'שבועה שלא אוכל', ואכל כל שהוא – חייב, דברי רבי עקיבא. אמרו לו לר"ע: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב? אמר להם ר' עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?".

 

ויש להבין את יסוד השיטות השונות. בשיעור שעבר ראינו מקורות רבים הנוגעים לשאלה האם עצם הגדרת פעולה של לעיסה ובליעה כ"אכילה" במילון התורני מותנית בשיעור כזית. אך לכאורה אין לכך שייכות לענייננו, משום הכלל שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם (כלל שהראשונים הניחו שתקף גם בשבועות). על כן, השאלה הקובעת אינה המילון התורני אלא מילונו של הנשבע; ויש להבין אפוא במאי פליגי. כן יש להבין את פשר הטיעון שמביא כל צד לביסוס שיטתו.

 

לכאורה, הביאור הפשוט במחלוקת הוא זה שעולה מדברי התוספות המודפסים בדף כא:. את שיטת חכמים, שאין חיוב אלא בכזית, ואת טיעונם מסבירים התוספות כך:

 

"היכן מצינו באוכל כל שהוא כו' – ואף על גב דבמפרש כל שהוא חייב, כדאמר בגמרא, סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה".

 

התוספות מסבירים שודאי שגם לחכמים יכול אדם לאסור עצמו בכלשהו בשבועתו אם יאמר כן, אלא שלדעתם הפירוש הסתמי המסתבר לדבריו של הנשבע הוא בכזית, משום שלהערכתם מסתבר להניח שכוונתו באומרו "אכילה" היא לסתם אכילות של התורה. לעומתם, רבי עקיבא סבור שכאשר אדם נשבע באופן סתמי (להבדיל מאדם שנשבע "לא אוכל כזית") יש להניח שבכוונתו לאסור עצמו בכלשהו, וזאת בשל נימוקו במשנה, שמוסבר בתוספות כך:

 

"היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' – הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא".

 

להסבר זה, מכיוון שלפנינו תופעה מיוחדת שבה האדם מתחייב קרבן בשל דיבורו, יש בדיבור זה חומרה מיוחדת, וסביר להניח שאף הנשבע מודע לכך והוא מתכוון לדבריו במשמעותם החמורה[1].

 

המשנה למלך (הל' שבועות פ"ד ה"א) התייחס לאפשרות שרבי עקיבא וחכמים "פליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בכל שהוא" (מבלי להזכיר את דברי התוספות), ודחה זאת בתוקף: "דבר זה לא ניתן ליאמר כלל". אין זה מסתבר, לדעתו, שנחלקו בהערכת כוונתו של הנשבע הסתמי. המשנה למלך העלה אפשרות שבלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא, ובלשון תורה אין אכילה אלא בכזית, ונחלקו התנאים אם הולכים בתר לשון בני אדם אפילו כאשר היא סותרת לשון תורה (רבי עקיבא[2]) אם לאו (חכמים). אך המשנה למלך דוחה גם הצעה, ומוכיח שלכו"ע הולכים אחר לשון בני אדם גם במקום שהדבר סותר לשון תורה, לכל הפחות כאשר לשון בני דם מחמירה יותר כמו כאן. על כן, אומר המשנה למלך, יש לבאר שאכן בלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא[3], ורבנן פוטרים בפחות מכזית לא משום שהם הולכים אחר לשון תורה אלא משום שלדעתם יש יסוד להניח שהנשבע לא התכוון להחמיר על עצמו מעבר לדרגת החומרה המקובלת באיסורי תורה. בנקודה זו נראה שהמשנה למלך אכן מכוון להסבר התוספות בדעת רבנן, אלא ששוב יש להבין במה חולק רבי עקיבא. אפשר שיש כאן מחלוקת בכללי הפרשנות. למשל, ייתכן שרבנן מוכנים לחרוג מלשון הנשבע ולהוסיף סייג לקולא שבמובהק אינו חלק מן הלשון (הצבת שיעור מינימום בדומה לאיסורי תורה); ואילו רבי עקיבא אינו מוכן להוסיף סייג שנעדר תימוכין בלשון.

 

אפשר שניסוח שונה מעט בדעת רבנן עולה בדברי המאירי על המשנה: "וחכמים סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב, ואין כאן בטול דבר (=ביטול דיבורו של הנשבע, שהוא המחייב כפי שטען רבי עקיבא), שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל" – כאן משתמע גדר אובייקטיבי יותר בדעת רבנן, שאולי קרוב יותר באופיו ל"לשון תורה" שהרתיעה את המשנה למלך, שהמונח אכילה אינו סובל פרשנות של אכילת פחות מכזית, ואף שיהיה עלינו להסביר בהמשך כיצד ניתן לחייב את הנשבע במפורש שלא יאכל אף פחות מכזית, יש משמעות אובייקטיבית למילה אכילה שכוללת בחובה גם התייחסות לשיעור.

 

הירושלמי על אתר מוסיף עוד כמה מקרים שבהם תהיה השלכה למחלוקת רבי עקיבא וחכמים:

 

 

מבואר בירושלמי שמחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא מחלוקת בפרשנות המונח "אכילה" באמירות האדם, לכל הפחות בתחום השבועות אבל לא רק בתוכן השבועה עצמה אלא גם בתנאים שהשבועה תלויה בהם. ודאי שאין כאן מחלוקת הלכתית שבה רבי עקיבא נוקט עמדה מחמירה יותר בגדר היסור בשבועה שלא אוכל, שכן המחלוקת תתהפך במקרים המתאימים וגם תחול על פרשנויות תנאי. (וע"ע בתפארת ישראל על משנתנו, בועז סק"ב, שסבר שפשיטא שמחלוקת התנאים אינה רק בשבועה על העתיד אלא גם ב"שבועה שאכלתי", ע"ש).

 

 

פירוש שונה ומרתק בדעת חכמים עולה בדברי הר"י מיגאש (כא: ד"ה מתני'):

 

"אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב פי' שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה, נעשית עליו אסורה, וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא".

 

מדברי הר"י מיגאש עולה, שלשיטת חכמים כאשר אדם נשבע שלא יאכל דבר מה, הוא מצרף בכך את אותו דבר לקבוצת איסורי האכילה שבתורה, וממילא חלים עליו הכללים של אותם איסורים. "כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה, נעשית עליו אסורה" – אמנם בפשטות מדובר באיסור גברא ולא באיסור חפצא, שהלוא בשבועה עסקינן, אבל עדיין מדובר בחלות של איסור אכילה ולא של איסור שקר למשל. כמובן, אדם יכול לאסור על עצמו בשבועה כל סוג של פעילות. אם אדם יאסור על עצמו בשבועה נגינה בפסנתר, האיסור לא ייכלל בדיני נגינה על פסנתר שבתורה, משום שדינים שכאלו אינם קיימים, אבל כאשר הוא אוסר על עצמו פעילות הלכתית מוכרת כגון אכילה נוצר איסור שמצטרף לאיסורי התורה הרלוונטיים.

 

כאן המקום להזכיר, שכאשר עסקנו בשיטת רבין (כא.) במקור איסורי שבועה, שאסר שבועת שקר על העבר משום "ולא תשבעו בשמי לשקר" בעוד ששבועה על העתיד נאסרה לדעתו משום "לא יחל דברו", ראינו שהר"י מיגאש שם – אם כפירוש ואם כגרסה שונה בגמרא – נטה לצמצם משמעות הבחנה זו בין שני איסורי השבועה:

 

"כי אתא רבין אמר רב ירמיה אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן: 'אכלתי' ו'לא אכלתי' – שקר, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשבעו בשמי לשקר'. 'אוכל' ו'לא אוכל' היינו שקר, ואזהרתיה מהכא: 'ואיש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו'".

 

מדבריו שם עולה שלא מיבעי לרב דימי, שאוסר שבועה על העתיד משום "ולא תשבעו בשמי לשקר", אף לשיטת רבין שאוסר משום "בל יחל" מהות האיסור היא איסור שבועת שקר. לעומת זאת, מדבריו אצלנו על שיטת חכמים במשנה עולה בבירור שהשבועה מכוננת איסור חדש, שבאופן טבעי מצטרף לאיסורי התורה הדומים לו באופיים. האם יש כאן סתירה? אפשר שיש לומר שדבריו אצלנו אמורים לשיטת חכמים בלבד, ואילו רבי עקיבא חולק בנקודה זו, של הבנת מהות איסור השבועה. לפי רבי עקיבא, כפי שדייקנו כבר מלשונו בדף כה., שבועה על העבר ועל העתיד עשויות ביסודן מעור אחד ("אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך"), ומסתבר שיסוד זה הוא יסוד השקר, שהוא כמובן העומד במוקדה של שבועה על העבר. ייתכן אפוא לומר שדבריו של הר"י מיגאש בדף כא. אמורים על פי גישת רבי עקיבא, ולא על פי גישת חכמים.

 

אם כנים דברינו, הרי שישנן מספר שיטות שונות בקרב התנאים במהות איסורי השבועה. לשיטת רבי ישמעאל קרבן שבועת ביטוי אינו בא אלא על חילול החוק האוטונומי שהנשבע יצר, ועל כן אין קרבן שבועת ביטוי בשבועה על העבר. לפי רבי עקיבא, הקרבן בא על יסוד השקר, ועל כן קרבן שבועת ביטוי על העבר ועל העתיד נובעים מיסוד אחד; ואם נצרף זאת לשיטות האמוראים – רב דימי ולגרסת הר"י מיגאש גם רבין – גם המלקות בשני ההקשרים (עבר ועתיד) באות על יסוד השקר. לשיטת חכמים, לעומת זאת, קרבן שבועת ביטוי על העתיד בא על חילול החוק שהאדם יצר, ובהנחה שהם אינם מצטרפים לשיטת רבי ישמעאל (שכן במשנה ריש פרקין מדובר במחלוקת רבי עקיבא וחכמים ובמשנה כה. מדובר במחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל ואין רמז לכך שהמחלוקות תלויות זו בזו), אזי נמצא שלשיטתם קרבן שבועת ביטוי בא בשל שני יסודות שונים במהותם – בשבועה על העבר הקרבן מבוסס על יסוד השקר ובשבועה על העתיד הוא מבוסס על הפרת החוק.

 

וממילא, מסתבר להוסיף, נראה שבכך נחלקו התנאים במשנתנו. חכמים כאמור מתבססים על הפרת החוק החדש והדמיון לאיסורי תורה: "היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב"; ואילו רבי עקיבא, שמתבסס על יסוד השקר, מעלה כנגדם טיעון יסודי: "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן" – החיוב כאן הוא על כך שהוא משקר בשבועתו ולא על הפרת החוק שנוצר. נקודה זו אינה נמצאת בדברי הר"י מיגאש, שהסביר רק את שיטת חכמים. אולם, אפשר שהיא רמוזה בדברי רש"י על המשנה בביאור טיעונו של רבי עקיבא:

 

"מדבר ומביא קרבן – בשביל ביטול דיבורו, וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו, שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא".

 

מדויק בדברי רש"י, שהטענה שחיוב הקרבן הוא "בשביל ביטול דיבורו" היא חידושו של רבי עקיבא כלפי חכמים, ואם רק נקבל חידוש זה המסקנה הטבעית היא שיש לחייב בכל שהוא משום שדעתו של הנשבע היא לאסור עצמו בכל שהוא. משמע, שחכמים אינם חולקים על הנקודה האחרונה וסבורים שיש לפרש את דבריו באופן שכוונתו אינה לאסור אלא אכילת כזית, אלא שהם הבינו אחרת את יסוד איסור השבועה, שאין מדובר בביטול דיבורו במובן השקר שבכך, אלא בהפרת החוק האוטונומי שהוא יצר. הדברים אינם מוכרחים, שכן המושג "ביטול דיבור" יכול להתייחס גם להפרת החוק עם מתן דגש לכך שמי שקובע את גבולותיו של החוק החדש הוא יוצר החוק – האדם הנשבע; אולם דומני שיש רמיזה בכיוון דברינו בדברי רש"י. באחד השיעורים הקרובים נשוב לנקודה זו, ונראה שאף שישנן פרכות עליה מדברי רש"י בסוגייתנו כא:, יש לה גם תימוכין של ממש מדבריו בסוגייתנו, והפירכות ניתנות אף הן ליישוב.

 

בשיעור הבא נמשיך לעיין בסוגיה זו. נתייחס בקצרה להצעה שמועלית ונדחית בסוגיה כא: לתלות את שיטת רבי עקיבא בשיטת רבי שמעון שעסקנו בה בשיעור הקודם. לאחר מכן נעיין בשיטת הרמב"ם בסוגיה, שתביא אותנו גם לעיון בשאלה האם איסור "חצי שיעור" תקף גם באיסורים החלים מחמת שבועת ביטוי.

 

 

מקורות לשיעור :6 המשך מחלוקת רבי עקיבא וחכמים – חצי שיעור בשבועה
הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית (ב)

 

מקורות:

בשיעור הבא נמשיך לעיין במחלוקת רבי עקיבא וחכמים. נפתח בעיון בהצעת הגמרא לתלות את שיטת רבי עקיבא בדעת רבי שמעון שיש חיוב מלקות בכלשהו: עיינו בגמרא כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; רש"י ותוס' ד"ה ולא אמרו.

 

לאחר מכן נעיין בשיטת הרמב"ם בנושא: עיינו הל' שבועות פרק ד' הל' א-ב, ונסו לבאר את שיטתו מול עמדת הר"י מיגאש שראינו. היזכרו גם בעמדת הרמב"ם באשר לחיובי שבועה כפי שנוסחה בפרק א הל' ג' ותנו דעתכם אם יש כאן מתח וכיצד ניתן ליישבו.

 

מהרמב"ם משתמע שאף שאין חיוב בפחות מכזית בשבועה שלא אוכל, יש איסור כעין איסור חצי שיעור. עיינו בהקשר זה בר"ן ט. באלפס "ולענין פסק הלכה... דין שבועות כדין שאר איסורין".