שיעור 57: טו. מות אחאב וקבורתו

  • הרב אלחנן סמט

                לד           וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן

וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי.

                לה           וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם

וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב.

                לו            וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ!

                לז            וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן, וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן.

                לח           וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן

וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.

 

בתיאור מותו של אחאב משמשים בערבוביה רוֹממוּת והשפלה, כבוד-מלכות וביזיון. ערבוב זה מצוי הן בתיאור מעשיו האחרונים של המלך עצמו בטרם מצא את מותו, והן בתיאור המעשים שנעשו ביחס אליו לאחר מותו.[1] בעיון זה נעמוד על ניגודיות זו בסיפור מות אחאב וקבורתו.

1.       השפלה ורוממות במעשיו של אחאב בקרב האחרון שלו

המציאות, המתבררת כבר ביומה הראשון (והיחיד) של המלחמה, שמה ללעג ולקלס את ניסיון ההתחפשות של אחאב.[2] דווקא יהושפט, שנותר בבגדי מלכותו ונדמה לארמים כמלך ישראל, דווקא הוא ניצל ממוות, ואילו אחאב, המחופש לחייל פשוט, נפגע מחץ שנורה כלפיו באקראי, בידי חייל ארמי שלא נתכוון כלל להרוג את מלך ישראל, ושאולי לא ידע שעשה כן גם בדיעבד. חץ זה מוצא את המקום המדויק לחדור לגופו של אחאב – "בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן".[3] וכל זאת בא ללמד כי "לא יועילו התחבולות שלא ברצון הא-ל", כדברי רד"ק.

התחפשותו של אחאב אפשרה לו 'לבוא במלחמה', כלומר להתמקם בקרב הלוחמים בקו החזית, בטווח חִצי האויב,[4] ומשם לנהל את הקרב. אלא שדווקא בחירה זו של אחאב גרמה לכך שכבר בשלב מוקדם של המלחמה פגע בו חץ יחיד ופצעו. אחאב הפצוע אינו יכול להמשיך בניהול הקרב, ועל כן הוא מורה לרכבו:

           לד           הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי.

כלומר, סובב בידך את המרכבה לאחור, והוציאני ממחנה הלוחמים, שהרי נפצעתי, ואיני יכול להמשיך לנהל את הקרב במצב זה.

אין לדעת את חומרת פציעתו של אחאב, אולם נראה שמצבו לא היה קריטי באותה שעה. דבר זה ניתן להסיק מכך שאחאב לא הסתלק לגמרי מן המלחמה, אלא נותר "מָעֳמָד" במרכבה לאורך כל הלחימה עד הערב, אלא שזאת עשה מאחורי מחנה הלוחמים ולא בתוכו:

 

 

           לה           וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא[5]

וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם.

את הפועל "מָעֳמָד" פירשו רש"י ורד"ק "מתחזק ועומד" (לשון רש"י). אולם בניין הופעל מטה לפירוש הפוך, כזה של הרטום: "עבדיו העמידו אותו במרכבה". אחאב הפצוע היה זקוק לסיועו של אדם אחר כדי להישאר עומד במרכבתו.[6]

מדוע נהג אחאב בדרך זו, ולא ציווה על חייליו לפנותו לחלוטין משדה הקרב אל העורף?[7]

אחאב נפצע בשיאו של הקרב ביום הראשון של המלחמה. לו היה מתפנה לחלוטין ועוזב את המלחמה 'העולה', אפשר שהיה מציל את חייו, אולם היה גורם למנוסתם של ישראל, שבתוכם היה מצוי באותה שעה. בראותם את מלכם מתפנה מקרבם ועוזב את שדה המערכה לאחר שנפגע מחץ האויב, היה המורל של חיילי ישראל סופג מכה אנושה, כשם שהמורל של חיילי ארם היה מתרומם מעלה מעלה.[8] או אז היו מתהפכים היוצרות, וישראל המתקיפים (בכוח עדיף וביתרון צבאי) היו נסים לפני אויביהם, והרבה נפשות מישראל היו מוצאות בעקבות זאת את מותן. וכפי שלימדונו רבותינו במסכת סוטה דף מד ע"ב: "תחילת נפילה – ניסה".

כדי למנוע כל זאת התגבר אחאב על פציעתו ועל כאבו, כאשר דמו ניגר אל תוך מרכבתו. אף שהיה שותת דם וחלש מן הפציעה שנפצע, הקפיד אחאב להיות ניצב במרכבתו (כשהוא מקבל סיוע מאחד מאנשיו), למען יראו חייליו כי חי הוא, וצופה על ניהול המלחמה מעמדת פיקוד אחורית.

בערב, עם בוא השמש, הסתיים יום הקרב הראשון הזה, ועמו הסתיים גם יומו האחרון של אחאב – "וַיָּמָת בָּעֶרֶב". עתה יכול קול הרינה לעבור במחנה על דבר מות המלך, מלווה במסקנה "אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ". בחסות החשכה, נסיגתם של חיילי ישראל כבר אינה מסוכנת, והם שבים לבתיהם ללא פגע.[9] המלחמה אמנם מסתיימת במות המנהיג אך בשלום, ללא חללים נוספים, כדברי מיכיהו – "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" (יז).

 

יש לתת את הדעת על כך: דבר ה' הזה שבפי מיכיהו אכן נתקיים במלואו, על שני חלקיו. אולם בחירתו החופשית של אחאב תוך מסירות נפשו למען עמו, הם אשר שימשו מכשיר ביד ההשגחה הא-לוהית למימוש דבר זה. אחאב ידע כי דמו הולך ואוזל ומותו מתקרב, ולא ניסה למנוע זאת: בכך החיש אחאב את מותו – את התגשמות חלקה הראשון של נבואת מיכיהו "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה"; אך במאמציו אלה להתגבר על כאב פציעתו ולהיות "מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" עד הערב, הצליח למנוע מנוסת בהלה מישראל, והביא להתגשמות חלקה השני והחיובי של נבואת מיכיהו על ישראל "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם".

הנה כי כן: מחד, נראית התנהלותו של אחאב נלעגת בניסיונו הכושל להתחפש ולהימלט מהגורל שעליו ניבא מיכיהו, אך מאידך היא מעוררת כבוד למנהיג שבחר להקריב את חייו למען עמו, ובכך נשלמה התקיימות הנבואה.

 

2.       ביזיון וכבוד מלכות בקבורתו של אחאב

דמו הניגר של אחאב שהיה "מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה" עד הערב, נוצק "אֶל חֵיק הָרָכֶב", כאמור בפסוק לה. לאחר שאחאב נקבר בשומרון, נלקחה מרכבת המלך המגואלת בדמו לשטיפה בברֵכת שומרון. דמו של אחאב נשטף אל תוך ברכת שומרון, ועתה בא הפסוק האחרון בסיפורנו:

           לח           וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.

במילים "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר" רומז הפסוק ללא ספק לדבר ה' בפי אליהו שהיה אל אחאב בכרם נבות:

           כ"א, יט בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת

יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה.

על לקיקת הכלבים את דמו של אחאב – שמענו באותה נבואה, אך על רחיצת הזונות – לא שמענו. מכל מקום פשוטם של שני הדברים גם יחד הוא כפירוש רלב"ג על פסוק לח בסיפורנו:

שטף הרֶכֶב על מי הבֵרכה, ונתנקה הרכב מהדם ונתערב במים, ושם לקקו הכלבים דמו, בשתותם מהמים ההם. ועוד היה לו מהבוּז, שהנשים הזונות הרוחצות (– כדרכן) בברכה ההיא, רחצו בדמו אשר נתערב במים ההם.[10]

ובכן, אקורד הסיום של סיפורנו הוא בתיאור ביזיונו של אחאב! ואף תוספת ביזיון יתר על מה שנגזר עליו אנו מוצאים, בתיאור הזונות הרוחצות במי הברכה שבהם מעורב דמו של אחאב.

אולם האם ביזיון זה של אחאב לאחר מותו אכן התגשם בהתאמה מלאה לדבר ה' שבפי אליהו? בחינת התיאור בסיפורנו לעומת דבר ה' ביד אליהו מגלה שתי אי-התאמות חמורות:[11]

ראשית, לדברי אליהו, הכלבים עתידים ללקק את דם אחאב באותו המקום שבו ליקקו את דם נבות. אלא שהמקום שבו לקקו הכלבים את דם נבות היה כמובן בשדות יזרעאל, שם הוצא נבות להורג.[12] אולם את דם אחאב לקקו הכלבים בברכת שומרון.[13]

אי-התאמה נוספת חמורה עוד יותר: לקיקת הכלבים את דמו של הרוג משמעה לפי הפשט, שגופתו של ההרוג לא תינתן לקבורה מיידית, אלא תהא מושלכת כך שהכלבים ילוקו את דמו הזב מגופתו תוך ניוולו של המת. דבר זה מסתבר כי אירע לנבות בשדות יזרעאל, שם נסקל ושם נשתהתה גופתו דרך ביזיון. אולם שום דבר דומה לזה לא אירע לאחאב! אחאב נקבר בשומרון בכבוד, ולכלבים לא ניתנה כל גישה אל גופתו. ורק לאחר מכן, כשאחאב כבר נח בקברו, הלך רַכבו לשטוף את הרכב מדמו של המלך המנוח בברכת שומרון, ואף אז לא לקקו הכלבים את דמו של אחאב, אלא שתו את מי הברכה להרוות את צמאונם, ובמים הללו היה מעורב מעט מדמו של אחאב.

ובכן, כיצד יש לבאר אי-התאמות אלו, וכיצד ניתן לומר על האירוע המתואר בפסוק לח כי אירע "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר"?

 

לשתי אי-ההתאמות הללו יש מכנה משותף: שתיהן נובעות מן הקבורה המלכותית בשומרון שאחאב זכה לה לאחר מותו, ומשום כך, בשתיהן ניתן לראות ריכוך לעונשו של אחאב שנגזר עליו בנבואת אליהו על רצח נבות.

תיאור קבורתו של אחאב ניתן בפסוק לז:

          

וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן

וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן.

פעמיים נזכר אחאב בפסוק קצר זה בתוארו 'המלך',[14] ופעמיים נזכרת עירו שומרון כתחנת חייו האחרונה. ללמדך, כי זכה אחאב לכבוד מלכות במותו, וזכה להיקבר בעיר מלכותו, העיר שיסד אביו ואשר בה עמד ארמון מלכותו.[15]

קבורתו המלכותית של אחאב בשומרון ריככה והמתיקה את נבואת אליהו בכרם נבות " יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ...", והיא שיצרה את אי-ההתאמות שבין נבואה זו לבין התממשותה.

ובכן, במה זכה אחאב לכך?

אחאב זכה לכל זאת מפני מעשה הגבורה האחרון והממושך שתיארנו בסעיף הקודם: לאחר שנפצע, מסר נפשו כמלך למען שלום חייליו, ועל כך ראוי היה לקבורה מלכותית בעיר בירתו.

האפשר שלאחר מות הגבורה של אחאב במלחמה, לא יזכה מלך ישראל לכבוד הראוי לו בקבורה נאותה בעירו? האפשר שדמו, אשר ניגר אל חיק הרכב תוך כדי המלחמה, מחמת בחירתו ההירואית להיות "מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם", יהא מתנוול בלקיקת הכלבים, כפשוטה של גזירת ה' בפי אליהו בכרם נבות?

לאחר מות הגבורה של אחאב, נבואת אליהו בשדה נבות לא יכלה להתקיים פשוטה כמשמעה: לא ביזרעאל מצא אחאב את קבורתו, אלא בארמון מלכותו בשומרון עיר הבירה; וגופתו של אחאב לא התנוולה בשדה הפתוח, כשכלבים מלקקים ממנה את דמו, אלא נקברה במלוא הכבוד הראוי למלך ישראל, בסמוך לקבר אביו בשומרון.

הגזרה הנבואית אמנם נתקיימה, אך במידה מועטת, שלא-מדעת וכלאחר-יד: אחאב אכן מצא את מותו, ונתבזה לאחר מכן, אולם לא ביזיון של פרהסיא היה כאן, שכן מסתבר כי איש מבני אותו דור לא נתן דעתו על כך, שהכלבים השותים לצמאם מבריכת שומרון, והזונות הרוחצות שם כדרכן, עשו זאת במים שבהם היה מעורב דמו של אחאב. ורק לנו מגלה המקרא סוד זה, כי 'דבר ה' אשר דיבר' אליהו בכרם נבות אמנם נתקיים, וכי דמו של נבות מצא את כפרתו בדם רוצחו. מעשה הגבורה שעשה אחאב למען עמו, המעשה שבו חתם את חייו, זיכה אותו בכבוד אחרון לעיני עמו, ודבר ה' התקיים רק באופן נסתר.

 

3.       מות אחאב וקבורתו באגדות חז"ל

התיאור המקראי התמציתי של מות אחאב וקבורתו זכה להרחבה ולפירוט במדרשי חז"ל השונים, המתארים, ברוח פשט הכתוב, את גבורתו של אחאב בקרב האחרון שלו ואת הכבוד שזכה לו במותו.

א.      הערכת מעשהו האחרון של אחאב

כך מסופר בברייתא בסופה של מסכת מועד קטן (כח ע"ב):

           כשמתו בניו של רבי ישמעאל, נכנסו ארבעה זקנים לנחמו:

           רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.

כל אחד מארבעת הזקנים הללו הביא בדברי הנחמה שלו דוגמה מן המקרא לאישיות שחטאה, אך בזכות מעשה אחד טוב שעשתה – קנתה את עולמה, וזכתה בהספד של כל ישראל ובקבורה מכובדת. מנחמיו של רבי ישמעאל למדו קל וחומר: ומה חוטא זה, שלא עשה אלא דבר אחד טוב, זכה בכל הגדולה הזאת במותו, בניו של רבי ישמעאל – על אחת כמה וכמה.

אחרון שבמנחמים היה רבי עקיבא:

נענה רבי עקיבא ואמר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַ‍ִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה י"ב, יא, וראה להלן תת-סעיף ב, שתרגום יונתן מתרגם את המילים "כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן" "כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרמון") – והלא דברים קל וחומר: ומה אחאב מלך ישראל, שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" כך (– זכה למספד גדול), בניו של רבי ישמעאל – על אחת כמה וכמה.

 

במשנה בפרק 'חלק' במסכת סנהדרין (פ"י מ"ב) נמנה אחאב עם שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא (בנוסף לירבעם ומנשה). ואף על פי כן מובאות בגמרא בפרק זה (קב ע"ב) דרשות אחדות בשבחו של אחאב. בהמשכו של פרק 'חלק' (קד ע"ב) מובאת ברייתא החולקת על המשנה (ומקבילה לה בירושלמי פ"י סוף ה"ב):

דורשי רשומות היו אומרים: כולן (– כל המנויים במשנה) באין לעולם הבא, שנאמר (תהילים ס', ט): "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם..."  'לי גלעד' – זה אחאב שנפל ברמות גלעד...[16]

נפילתו של אחאב ברמות גלעד היא שהביאה את אחאב, לדעת 'דורשי רשומות', לזכות לחלק בעולם הבא, וכפי שביאר זאת מהרש"א בחידושי האגדות שלו שם: "שנפילתו ומיתתו שנהרג שם – היא כפרתו".[17]

ב.       המספד על אחאב

בכמה מקומות באגדות חז"ל נאמר כי קבורת אחאב הייתה מלווה בהספד גדול אשר נזכר דורות רבים אחר כך. הבסיס לדבריהם הוא בתרגום יונתן לפסוק בזכריה י"ב, יא. הנביא מתאר שם את המלחמה שעתידים העמים להילחם על ירושלים באחרית הימים, שאף שתסתיים במפלתם, תעלה במחיר חללים מישראל, ועל החללים הללו יספדו יושבי ירושלים מספד מר:

                           בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַ‍ִם

כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן.

וכך מתרגם תרגום יונתן:

                           בעדנא ההוא יסגי מספדא בירושלם

                           כמספד אחאב בר עמרי דקטל הדד רמון בר טב רמון

                           וכמספד יושיה (- יאשיהו) בר אמון דקטל פרעה חגירא בבקעת מגדון.

על פי התרגום הארמי הזה נרמזים בחציו השני של הפסוק שני הספדים גדולים מן העבר על שני מלכי ישראל שמתו במלחמה: מספד הדדרמון – מספד אחאב בן עמרי שנהרג בידי בן-הדד (– הדד רמון); בבקעת מגדון – מספד יאשיהו בן אמון שנהרג בידי פרעה נכה בבקעת מגידו.[18]

 

במסכת בבא קמא י"ז ע"א מופיעה ברייתא זו:

           "וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ (– לחזקיה מלך יהודה) בְמוֹתוֹ" (דהי"ב ל"ב, לג) – זה חזקיה מלך יהודה

שיצאו לפניו שלושים וששה אלף חלוצי כתף (– לאות אבלות), דברי רבי יהודה.

           אמר לו רבי נחמיה:  והלא לפני אחאב עשו כן.

התוספות שם, בדיבור המתחיל 'והלא לפני אחאב', ביארו מתי יצאו לפני אחאב רבבות חלוצי כתף:

במלחמה היה (– מלחמת רמות גלעד), שהיו שם עם רב, וכולן ספדו עליו.

ג.        "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה..."

ראשיתו של פסוק לו בסיפורנו, "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה", נידונה בסוגיית אגדה קצרה במסכת סנהדרין לט ע"ב (ומקבילה לה במגילה י ע"ב). במשנה שם (לז ע"ב) מובאים הדברים שיש לומר לעדים המעידים בדיני נפשות:

           ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה (– שאנו מעידים עליו שחייב מיתה)?

           (התשובה על כך:) והלא כבר נאמר: "בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י)!

ובגמרא נאמר על כך:

"וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" – אמר רבי אחא בר חנינא: "בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" – באבוד אחאב בן עמרי – רינה!

דרשה זו מבוססת על תמיהה לשונית בפסוק שבספר מלכים: השם 'רִנה' מופיע במקרא שלושים ושלוש פעמים בשני הֶקשרים שונים. מיעוט הופעותיו בא במשמעות 'תפילה', כבתפילת שלמה (מל"א ח', כח) "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה", ואז אין למילה 'רינה' משמעות של תפילה בעלת גוון מסויים.[19] אולם במרבית הופעותיה (כעשרים הופעות במקרא) באה 'רינה' במשמעות של תגובה נפשית-קוֹלית (שאינה תפילה), ואז זוהי תגובת שמחה דווקא כבתהילים קכ"ו: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ... בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". כיוון שבפסוק שבספר מלכים "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" אין מדובר בתפילה, יש לפרש אפוא את התיבה "רִנָּה" במשמעות 'שמחה'. אולם לשמחה, מה זו עושה? על כך עונה רבי אחא כי  באבוד אחאב הרשע עברה הרינה – השמחה – במחנה ישראל.[20]

דרשה זו של רבי אחא נראית כסותרת את המקורות הקודמים בדברי חז"ל שהבאנו בסעיף זה, כי אחאב זכה בקבורה מכובדת ובהספד רחב של אנשי ישראל. באחד המקורות הללו – במסכת בבא קמא יז ע"א (ראה סוף תת-סעיף ב לעיל) אף התקשו התוספות בסתירה זו, ותירצו כי מה שנאמר במסכת סנהדרין כי "באבוד אחאב בן עמרי – רינה" – "היינו לצדיקים שבדור, אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו" (והללו היו הרבים, והם שקבעו את הרושם של מספד אחאב לדורות).

על פי הפשט נראה לבאר את פסוק לו בסיפורנו בדרך זו (שאינה רחוקה כל כך מדרשתו של רבי אחא): סיום המלחמה בסופו של היום הראשון בהכרזה "אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ" אכן עורר שמחה במחנה ישראל, ללא קשר למותו של אחאב, ועל כן משתמש הכתוב בלשון "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה".[21]

אם אכן זוהי כוונת הכתוב, מתברר שישראל יצאו למלחמה זו, לא מתוך רצון גמור, אלא בלב חלוק. וכאשר התברר להם שהמלחמה נפסקת לאחר יומה הראשון (אמנם מחמת מות המלך), פרצה במחנה ישראל כעין אנחת רווחה: שבים איש לביתו בשלום!

אנחת רווחה זו אינה סותרת את הצער על מות הגבורה של אחאב, ואת הכבוד שנתנו לו עבדיו ועמו בבואו לקבר אביו בשומרון.

 

[1] תופעה דומה, אם כי במינון אחר של ביזיון וכבוד, אנו מוצאים מאוחר יותר בתיאור מותה של איזבל אשת אחאב – מל"ב ט', ל–לז. וראה בנספח השני לעיון ח סעיף ג2.

[2] על כוונת אחאב בהתחפשותו, ראה בעיון הקודם סעיף 2. דברינו למעלה מקבלים משמעות מיוחדת על פי פירושיהם של רלב"ג, בעל המצודות ומלבי"ם המובאים שם, וכן על פי דבריו של יוסף בן מתתיהו (הערה 6 שם).

[3] את המילה "דְּבָקִים" רגילים לפרש כמקומות החיבור שבין חלקי השריון המכסה את גופו של החייל. שטח 'הדבקים' היה מצומצם ככל הניתן, אך קיומם היה חיוני, כדי שהשריון יאפשר תנועה חופשית של איברי הגוף. החץ שפגע באחאב הצליח לחדור לגופו, משום שפגיעתו הייתה בדיוק באותה נקודה חשופה, באותו שטח חיבור מצומצם שלא היה מוגן בשריון. לא נאמר באיזה חלק בגופו של אחאב פגע החץ, ומסתבר שלא הייתה זו פגיעה באיבר פנימי חיוני שלו (אחרת לא היה אחאב מחזיק מעמד בחיים עד הערב).

[4] ראה פירושו של ד"ר ענת המובא בעיון הקודם סעיף 1.

[5] רד"ק פירש את המילים "וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה" – "הייתה הולכת ומתגברת". ור"י קיל בפירוש 'דעת מקרא' פירשן: "המלחמה עלתה והתלקחה כאש העולה השמיימה".

[6] מצבו של אחאב בעת פציעתו היה טוב בהשוואה לזה של יאשיהו בקרב בבקעת מגידו:

                דהי"ב ל"ה, כג          וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ (– על המלך)

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו: הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד.

                                כד            וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה

וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ

וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו...

יאשיהו נפגע מחצים רבים, ופגיעתו המיידית הייתה אנושה – "הָחֳלֵיתִי מְאֹד" – ועל כן היה זקוק לפינוי מוחלט משדה הקרב על גבי רכב פינוי מיוחד שהוכן לשם כך, והוא פוּנה לירושלים, שם מת ונקבר. אולם אחאב לא נפצע באורח כה קשה ועל כן יכול היה להישאר בשדה הקרב.

[7] מלך נוסף שנפצע במהלך קרב הוא בנו של אחאב, יורם מלך ישראל, במלחמה עם ארם, מלחמה שניהל על אותה עיר עצמה, רמות גלעד. אולם הנסיבות שבהן נפצע היו שונות מאלו שבהן נפצע אחאב אביו, ועל כן יכול היה יורם להרשות לעצמו לשוב מן המלחמה "לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים" (מל"ב ח', כט). המלחמה על רמות גלעד נמשכה גם בהיעדרו של המלך, כמבואר בהמשך פרק ט' שם, והיא התנהלה על ידי מפקדי הצבא. אפשרות כזאת כנראה לא עמדה בפני אחאב, כמבואר בהמשך הדברים למעלה.

[8] אמנם אחאב התחפש לחייל פשוט, אולם פינוי שלו משדה המערכה, שהיה נעשה בתכונה מיוחדת, היה חושף את זהותו גם לעיני הארמים, שראו היטב מה מצב הצבא שכנגדם. ויושם לב להדגשת הכתוב בפסוק לה "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם".

[9] הד רחוק של מלחמה אחרת עולה בזכרוננו על אף כל ההבדלים (שמות י"ז, יב): "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ..."

[10] וכן פירש גם בעל המצודות. על הקשר בין כלבים לזונות, הכרוכים שניהם בביזיון, יש ללמוד מאיסור התורה בדברים כ"ג, יט: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם".

[11] על שתי אי-ההתאמות הללו עמדנו בעיון המבוא ג הערה 17.

[12] ראה מל"א כ"א, א, ומל"ב ט', כה-כו.

[13] ב'פרקי אליהו', בנספח לסדרת העיונים 'נבות' (עמוד 410 הערה 11) תירצנו אי-התאמה זו באמצעות פירוש המילה "במקום" (כ"א, יט): "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים..." במשמעות 'תחת אשר...', כמו בהושע ב', א: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי". אולם עתה אנו חוזרים מדברינו שם: הצירוף "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר" חוזר במקרא כעשר פעמים, ומלבד בפסוק בהושע, בכל שאר המקומות הכוונה למקום כמשמעו, כמו לדוגמה בירמיהו כ"ב, יב "כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ, שָׁם יָמוּת". על פירושו של הפסוק בהושע יש אפוא לדון מחדש, ועל כל פנים אין להוסיף עליו את הפסוק שאנו מתקשים בו.

[14] דבר זה נוגד את המקובל בספר מלכים, שבתיאור מותם של מלכים הם נזכרים אך בשמם הפרטי, שהרי כבר אמר קהלת (ח', ח) "וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת". כמובן שיש לראות תופעה יוצאת דופן זאת בפסוק לז על רקע הנורמה השלטת בסיפורנו כולו (וכן בפרק כ') לכנות את אחאב בתוארו 'מלך ישראל' או 'המלך', ולא בשמו הפרטי. ראה בעיון המבוא ב סעיף 1ב והערה 3.

[15] ברוח הכבוד הניתן לאחאב בעת מותו וקבורתו, חותם ספר מלכים את קורות אחאב בספרנו בשני פסוקים (השייכים לעריכת הספר, והדומים לפסוקי סיכום אחרים של קורות מלכים הפזורים לאורך הספר):

                כ"ב, לט   וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב, וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, וּבֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה

הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.

                       מ      וַיִּשְׁכַּב אַחְאָב עִם אֲבֹתָיו, וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו.

אין בפסוקים אלו כל ביקורת על אחאב, ואדרבה, נשמעת מהם הערכה חיובית למפעלותיו כמלך ישראל.

[16] בהמשך, דורשת הברייתא כל חלק בפסוקים ט–י שבתהילים ס' על אחד מן הנזכרים במשנה שאין להם חלק לעולם הבא, שהוא "לִי" – לקב"ה, כלומר יש לו חלק לעולם הבא.

[17] וראה עוד על אחאב וזכויותיו את דברי הראי"ה קוק ב'המספד בירושלים' (מאמרי הראי"ה א עמוד 97), וכן את חוברתו של הרב משה צבי נריה 'מדרש רשומות' (הוצאת גוילין תל אביב תשכ"ט) המוקדשת כולה לדמותו של אחאב.

[18] א. על הנסיבות הדומות שבהן מתו אחאב ויאשיהו במלחמה מחִצי האויב, וגם על ההבדלים בין שני המקרים הללו, ראה הערה 6 לעיל.

ב. במסכת מגילה דף ג ע"א מובא תרגום זה כדוגמה לפסוק סתום בדברי הנביאים שיונתן בן עוזיאל המתרגם גילה את סִתרו, ועל תרגום זה אמר רב יוסף: "אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר" (– אלמלי תרגומו של פסוק זה לא הייתי יודע מה הוא אומר).

ג. הפסוק בספר זכריה ותרגומו הארמי עומדים בבסיס הספדו של ראי"ה קוק על בנימין זאב הרצל 'המספד בירושלים', מאמרי הראי"ה א עמודים 94 ואילך.

[19] מחד, תפילת שבח ושמחה – "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן...וַיִּנָּגֵפוּ"; ומאידך – "הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד" (תהילים קמ"ב, ז), וברוב הפסוקים רווחת דווקא המשמעות של תפילת תחנונים.

[20] בתרגום יונתן באה במקום המילה 'רינה' המילה 'כרוזא', וכך פירשו רד"ק ורלב"ג כי הכוונה היא 'ויעבור קול' באמצעות הכרוז. לפי פירוש זה, יחיד הוא פסוקנו שהמילה 'רינה' באה בו במשמעות טכנית-נייטרלית.

[21] ואכן, הכתוב המביא את דבר השמועה שעברה במחנה מצטט רק את מסקנתה: "אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ", ואילו הסיבה המצערת לכך, מות המלך, לא נזכרה בציטוט, אף שהייתה בהכרח חלק מהשמועה.