שיעור 7 - אמת

  • הרב עזרא ביק

שיעור 7 - אמת

המידה השמינית, לפי המניין המקובל, היא מידת "אמת". כאן נוצר קושי של ממש: בפשטות, לא רק שלא היינו מונים את מידת האמת בין מידות הרחמים, אלא שנראה שהיא שייכת יותר למידות הדין. אם חטאתי, אז מידת האמת מחייבת שאקבל עונש, כי זה הדין האמיתי, המחייב והמוצדק.

קיימת אפשרות לא למנות את אמת כמידה נפרדת, אלא לראותה כתואר למידת רב חסד, כלומר, לראות את הביטוי "רב חסד ואמת" במשמעות "רב חסד של אמת". חסד של אמת פירושו חסד שכולו חסד, שאין בו זיק של הנאה אפשרית לבעל החסד. כך הסביר רש"י את בקשת יעקב מיוסף - "ועשית עמדי חסד ואמת": "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול" (בראשית מ"ז, כג). לפי זה, כמובן, יש רק מידה אחת - מידת חסד - שנקראת "רב חסד ואמת".

הרמב"ן מתייחס לי"ג המידות בפירושו על התורה, ומסביר שאמת היא החסד שהקב"ה עושה עם הבנים לאחר שהבטיח לאבות. כלומר, בעצם מדובר בחסד, אלא שאחרי שהחסד מגובה בהבטחה, הוא הופך להיות אמת - כיוון שההבטחה מעניקה לה אופי של דין. יוצא שאמת אינה מידה של חסד, אלא של דין, אך כלול מקור התוכן שלה בחסד של ה' עם האבות. מצד התוכן אין כאן חידוש - זה אותו התוכן של מידת החסד הקודמת, ומצד האופי זוהי בעצם מידת דין ולא חסד. גם לפי פירוש זה, לכאורה אין למנות את מידת האמת כמידת רחמים נפרדת במניין י"ג המידות.

אם כן, נותרנו עם השאלה, ועלינו להבין מדוע אמת היא מידה של חסד, ואיך היא פועלת כדי לאפשר קיום לחוטא למרות חטאיו.

רש"י בפרשת וארא, על הפסוק "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו', ג), מסביר שה' אומר למשה שההתגלות לאבות הייתה חלקית כי "לא נתגלתי להם במידת אמיתותי, שהבטחתי ולא קיימתי". כיוון שההבטחה לאבות שהארץ תינתן להם ולזרעם לא התקיימה עדיין, יש חסרון בהתגלות של מידת האמת של ה'. יוצא שמידת האמת של ה' היא המידה שמקשרת בין ההבטחה לבין קיומה. אנו יודעים שבמהותו של הקב"ה אין פער כלל בין רצון והבטחה לבין קיום בפועל. גילוי רצונו אמור להוות מייד את קיום רצונו. זוהי מידת אמת - המציאות משקפת לחלוטין את הרצון. ואולם, יש ומידת האמת נסתרת, כי מסיבות שקשורות לזמן ולהתפתחות האירועים בעולם הזה, הבטחות לעתיד נשארות בעתיד. זה בדיוק מה שקרה להבטחות לאבות. אך ניתן להסיק, שמאחר שבכל זאת ה' אמת, מה שטמון מבחינתנו בעתיד נמצא כבר קיים במציאות של הקב"ה.

הרב הוטנר ז"ל משתמש ברעיון זה כדי להסביר את מידת האמת בי"ג המידות, וכך להשלים את הסברו (שהבאנו בשיעור הקודם) בנוגע למידת רב חסד. ההטיה וההכרעה לצד הטוב שעמדו ביסוד מידת רב חסד נמצאות, בעצם, בעתיד, כמאמר הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה) שכבר הבטיחם שעתידים ישראל לעשות תשובה. בהווה של העולם שולט יסוד הבחירה החופשית, עם האיזון בין טוב ורע שעומד ביסודו. אך מאחר שמידת ה' אמת והעתיד ההוא קיים כבר בהווה, מידת רב חסד יכולה לפעול גם עתה בעד החוטא. במלים אחרות, מידת האמת "מייבאת" את ההכרעה לצד הטוב, מן העתיד המובטח אל ההווה.

יוצא לפי זה שאין בעצם מידה נוספת, ואמת היא חלק ממידת רב חסד - היא הגשר בין מידת התשובה העתידית לבין החסד בהווה. כיוון שבהתאם לספירת המידות של רבינו תם אני מחויב להסביר את מידת האמת כמידה נפרדת, וכפעולת חסד נפרדת, נאָלֵץ להעמיק ברעיון זה כדי להבינו בצורה בהירה יותר.

היסוד שמתברר כאן הוא חשיבות הזמן ומשמעותו. בעקבות הרמב"ם, במחשבת ישראל מאז ימי הביניים התקבלה האמירה שהקב"ה הוא מעל לזמן, כלומר, שלזמן אין משמעות עבורו. הרעיון שבנה הרב הוטנר על פי פירוש רש"י מתפרש בהתאם לעיקרון זה - מידת האמת של הקב"ה היא המידה ששוללת את משמעות הזמן. העתיד וההווה שווים מבחינת הקב"ה. נשים לב, שביטול משמעות הזמן מוליך לביטול ערך התהליך, ערך ההתפתחות. בעולמו של הקב"ה, הערכים קיימים במלואם בצורה מוחלטת. המידה הזאת נקראת אמת. כל דבר ששונה מהאמת המוחלטת הזאת נקרא שקר ואין לו זכות קיום. האמת קשורה קשר הדוק עם הנצח. להתפתחות ולתהליכים יש משמעות רק כשמגיעים לעולם שלנו. לכן - אם נחזור לרעיון של הרב הוטנר - אם הקב"ה מייעד משהו לעתיד שלנו, הוא בהכרח כבר קיים בעולמו שלו.

נדגיש, שאין הכוונה רק שבניגוד לעולם האידיאי בשמים, בעולם שלנו יש תהליך ויש התפתחות. יותר מכך - כל משמעות העולם שלנו מבוססת על ערך ההתפתחות. כלומר, העולם שלנו מבוסס, מבחינה ערכית, על ההיפך מהעולם האלוקי המוחלט. התוספת הערכית שבעולמנו מושתת על ערך ההתפתחות בזמן. לכן ניתן לטעון שה' ברא את העולם כדי להשיג את הערך של ההתפתחות. זהו היסוד האמיתי של הבחירה החופשית שעליה דברנו בשיעור הקודם. למה רוצה ה' בקיום הבחירה החופשית, אם כתוצאה מכך ייבחר גם הרע? למה בחירה חופשית היא ערך? ה' הרי היה יכול לברוא את האדם טוב, עם טבע שבוחר בטוב, כמו המלאכים, מבלי להסתכן בבחירה ברע ומבלי לשאת באחריות לרע שנוצר.[1] התשובה היא, שהמשמעות האמיתית של הבחירה החופשית איננה רק האפשרות לבחור ללא הכרח לכאן או לכאן, כשאני עומד מול שתי אפשרויות שוות. במקרה כזה הבחירה תהיה אקראית, ובהתאם תהיה נטולת ערכיות ומשמעות. אדרבה, חז"ל מכנים את התפיסה שהבחירה היא בלתי תלויה ובלתי מובחנת בשם אפיקורסות - זוהי תורת הפילוסוף היווני אפיקורוס, שלימד שיש סטיות אקראיות, ימינה או שמאלה, שאינן תלויות בתנאים הקודמים. הכנסת עקרון האקראיות לעולם כדי לאפשר חופש גמור, הייתה יסוד הכפירה בהשגחה, לפי תפיסת חז"ל.[2]

ערכה של הבחירה החופשית לא נתון בעצם יכולת הבחירה בין שתי אפשרויות שוות, אלא בכך שהבוחר יכול ליצור ערך שלא קיים בהווה. יסוד המדע ויסוד הפילוסופיה האריסטוטלית (הדטרמיניסטית) הוא שכל תופעה היא תוצאה מוחלטת של סכום סיבותיה - ואין חדש תחת השמש. זוהי החשיבה המדעית שכל כך מוטבעת בנו - אם אני עומד בפני תופעה, אני יכול להסיק מה הסיבות שקדמו לה. אם יש שולחן, אז אני יודע שהיה נגר ושהיה עץ. כל דבר שומר בהווייתו את סיבותיו והוא שווה בדיוק, בלי חסר ובלי יתר, לסכום סיבותיו. על פי עקרון הבחירה החופשית, ניתן ליצור דבר שהוא יותר מאשר התפתחות טכנית של סיבות העבר, ואין בהווה מספיק סיבות להסביר את קיומו. במלים אחרות, ערך הבחירה הוא ערך היצירה. הקב"ה רצה בקיום עולם עם בחירה חופשית כי הוא רצה ביצירה, בהוספת טוב במקום שהיה פחות טוב. זהו הערך של העולם הזה. לפני שנברא העולם היה ערך מוחלט - האלוקים - ולערך המוחלט אי אפשר להוסיף. היתה חסרה התפתחות, תהליך של הוספת ערך, של יצירת יותר טוב בעולם שאיננו טוב מוחלט. לכן ברא הקב"ה עולם לא מושלם, עולם חסר, לקוי ופגום. הארץ הייתה תהו ובהו - ומפרש המדרש שמראשית היצירה צפה הקב"ה מעשיהם של רשעים ומעשיהם של צדיקים (בראשית רבה ב, ה). מאחר שהעולם נברא חסר שלמות בהכרח, הוא ממילא כולל גם רשעים. מתוך אי-השלמות הזאת, ייווצרו גם צדיקים, אך לא בתהליך הכרחי כמו שהעץ גדל מהזרע, אלא הם יהיו יצירה חדשה מתוך הבחירה החופשית.

מבחינה זו, העולם שלנו מנוגד לאמת האלוקית. הוא בנוי על השקר - על האפשרות האמיתית שהטוב לא יתקיים. הקב"ה ברא אי-שלמות, וזו דרך יפה ומעודנת לומר שהוא ברא שקר. על זה, כמובן, מידת האמת שלו צריכה לקבול ולהתנגד.

וכך מובא במדרש (בראשית רבה ח, ה):

א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא. הדה הוא דכתיב, "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" (תהילים פ"ה, יא).

המלאכים - וכפי שעולה מדרשת הפסוק מדובר במידות: חסד, אמת, צדק ושלום - חלוקים בשאלת בריאת האדם, יש תומכים ויש מתנגדים. מי הם התומכים ומי המתנגדים?

חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים.
ואמת אומר אל יברא, שכולו שקרים.

מה ההבדל בין חסד ואמת? למה לא נאמר להיפך: שחסד יגיד שלא יִבָּרא כי כולו אכזריות, ואמת יגיד שיִבָּרא, כי הוא גם דובר אמת? התשובה פשוטה. אם האדם לפעמים גומל חסדים ולפעמים לא, הוא בכל זאת גומל חסדים. יש ערך לחסד שהוא עושה, גם אם היה יכול וצריך לעשות יותר. אבל אם האדם לפעמים דובר אמת ולפעמים משקר - זה "כולו שקרים". האמת היא מידה מוחלטת, שאינה יודעת פשרות. אין "קצת" אמת; קצת שקר שווה לכולו שקר. אם אינך דבק במאה אחוז באמת, אין כאן אמת כלל. מי שלפעמים משקר הוא אדם שקרן ואי אפשר לסמוך עליו כלל. לכן, העולם האנושי המסובך והמורכב מהווה בשביל החסד עולם חיובי וראוי להיברא, ולעומת זאת בשביל מידת האמת הוא מהווה עולם של שקר מוחלט, שלילי לחלוטין ומשולל הצדקה קיומית.

במדרש יש דוגמא נוספת למחלוקת המידות, שחוזרת על אותו רעיון:

צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות
שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה

למה "כוליה קטטה"? לפעמים האדם רב, עושה מלחמה, ולפעמים מתפייס וחי בשלום. שלום, כמו אמת, אינו יודע פשרות. אף אחד לא מסוגל לריב כל הזמן - אך אם אין לו מחייבות טוטלית לשלום הוא איש מלחמה, איש מדון וריב. אין שום ערך להפסקת האש של מי שיחזור מחר למלחמה. לצדקות שאדם עושה יש ערך, גם אם מחר הוא לא יתמיד בהן. אבל שלום חייב להיות טוטלי. קצת מלחמה זאת מלחמה ומהווה ביטול מוחלט של מצב השלום.

נחזור למדרש. מלאכיו של הבורא חלוקים. מה יעשה הקב"ה? המדרש זונח את מידת השלום ומתרכז רק בהתנגדות של מידת האמת.

מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ.
הדה הוא דכתיב, "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח', יב).

לכאורה, זה אשר אמרנו. כדי לברוא את האדם, הקב"ה צריך לבטל את האמת, להוריד אותה ממעמדה. העולם נברא כעלמא דשיקרא, כעולם שאין בו אמת. אך, מיד עולה השאלה, הייתכן? היכול הקב"ה לפעול נגד האמת?

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך?

ענה הקב"ה: תעלה אמת מן הארץ.
הדה הוא דכתיב, "אמת מארץ תצמח" (תהילים פ"ה, יב).

טענת מלאכי השרת טענה חזקה היא. אין הקב"ה יכול לברוא את האדם תוך ביזוי מידת האמת - האמת היא חותם המלך. אמת אינה רק מידה חשובה, אמת היא המידה שכוללת ומבססת כל מידה אחרת. מידה שאינה אמת - איננה. ודאי שאי אפשר לברוא משהו על בסיס השקר!

תשובת האלוקים היא, "תעלה אמת מן הארץ". חייב אני להודות שהמפרשים על הדף במדרש רבה מסבירים שהקב"ה חזר בו מההורדה של האמת והחזירה למעלה, לשמים. כלומר, הקב"ה פשוט נכנע וקיבל את דעת המלאכים. אבל פירוש זה לא ייתכן, כי אם כן, איך בסופו של דבר נברא האדם? המדרש יוצא מתוך הנחה שטענת האמת, "אל יברא שכולו שקרים", טענה מכרעת היא, שמבטלת את אפשרות בריאת האדם. המדרש מסיים באמירת "תעלה אמת מן הארץ", וכמובן שהאדם מיד נברא בצלם ובדמות. אם כן, מה התשובה לטענת האמת: לא יברא?

לדעתי, ראוי לפרש את המדרש על פי הפסוק המובא בו - אמת מארץ תצמח. אין האלוקים חוזר בו ומבטל את השלכת אמת לארץ. אמת נשארת מושלכת ארצה. הקב"ה משיב למלאכים, שהשלכת אמת ארצה אינה ביזיון, כי אמת מארץ תצמח. עליית אמת מן הארץ אינה ביטול ההשלכה ארצה, אלא מטרתה. מלאכי השרת חושבים שאמת חייבת להיות שלמה ומוחלטת, קיימת בטהרתה בשמים בלי מגע עם עולם חסר ומושחת. הקב"ה עונה להם, שיש גם אמת אחרת, אמת שצומחת מתוך הארץ, מתוך השקר. אמת הצומחת מתוך הארץ, לא רק שאינה מונעת את בריאת האדם, אלא היא היא מטרת בריאת האדם ותכליתה. המלאכים, בהתאם לתפקידם הרגיל במדרש, מביעים דעה פשוטה, לוגית וישרה, בנוגע לאמת. שקר ואמת הם תרתי דסתרי. הקב"ה מכיר במציאות מורכבת בהרבה, שבה יש סוג של אמת שמצעה הוא השקר, או לפחות הלא-מושלם, החסר. במלים אחרות, הקב"ה מחפש את ערך ההתפתחות. במתמטיקה של המלאכים, החסר תמיד שווה פחות מן המושלם. ואילו האלוקים ברא את העולם כדי להשיג את הערך שיש בהתפתחות לקראת המושלם, בנוסף על הערך שיש במושלם ובמוחלט עצמו. יש ערך באדם, שמתוך חסרונו הולך ומתקרב אל האמת המוחלטת. ערך זה לא נמצא בעולם המלאכים, שם האמת אובייקטיבית ונמצאת ברמה גבוהה ואין סופית, אך גם סטטית וקפואה. בריאת האדם, שממבט האמת של המלאכים כולו שקר, אינה מנוגדת לאמת הצומחת מן הארץ - אדרבה, המצע החסר והלקוי הוא מצע הכרחי להשגת האמת הזאת. רק החסר יכול להיות בסיס לצמיחה.

אוזן רגישה שומעת שמידת האמת בי"ג המידות אינה מנותקת מ"רב חסד" שקדם לה. בביטוי "ורב חסד ואמת" יש אחדות מסוימת.[3] לדעתי, יש למנות את המידה שבאה אחרי "רב חסד" לא כ"אמת" אלא כ"רב אמת". בביטוי "רב חסד ואמת", המילה "רב" מתייחסת לשתי המידות, חסד ואמת.[4] מידת "רב אמת" היא משמעה כדרשת המדרש לפסוק "אמת מארץ תצמח". אמת היא מידה אבסולוטית, קנאית ובלתי מתפשרת. "רב אמת" היא מידה של ריבוי אמת, של אמת שצומחת, עולה, ויש בה מלכתחילה מידות יחסיות של יותר או פחות. התכונות רב ומעט שייכות אליה, ובזה בדיוק משמעותה וערכה. אמת היא מידת דין; רב-אמת היא מידת חסד. אמת היא מידת דין כל כך קשה, שהיא לא רק דנה את החוטא לכליון, אלא מונעת מראש את בריאת האדם. רב אמת היא מידת חסד כל כך גדולה שלא רק גורמת להטיית דין הבינוני תוך התחשבות בצד הטוב, אלא גם מצדיקה את קיום הרשעים כי היא מעריכה את צד הרע, לפחות כמצע בהווה לטוב שיתהווה בעתיד.

מדברינו נובעת מסקנה קיצונית המעלה, בצדק, רעד ורתת. כיוון שאין צמיחה בלי בסיס של חסר, יוצא שהחסר עצמו הוא בעל ערך. כיוון שאין תשובה בלי חטא, והתשובה רצויה לא רק כי היא מגיעה אל הצידקות, אלא בגלל שעצם התנועה והצמיחה חשובה מעל ומעבר לתוצאת השלמות המושגת - אם כן, גם בחטא עצמו יש ערך, כי החטא הוא המצע ההכרחי לתשובה. השקר שבאדם, המצב החסר, הלקוי, הפגום והמושחת, הוא הוא הקרקע ממנה צומחת האמת. המלאכים יאמרו שעדיף לשמור על האמת המוחלטת שיש בשמים לפני בריאת האדם, אך הקב"ה מעדיף את האמת הצומחת משקר.

מידות החסד כוללות את מידת רב אמת, מידה שמעריכה את הכיוון כלפי האמת. מידה זו בהכרח נותנת נקודת זכות גם לעצם החטא עצמו ומקילה בדינו של החוטא, כי החטא הוא מרכיב הכרחי בצמיחה ובהתפתחות. כמובן, החטא הוא מרכיב שתפקידו להתבטל ולהימחק. אין אנו מעריכים את החטא כדי לאמץ אותו, חס ושלום, אלא כדי לבטלו. אך, בסופו של דבר, ביום השקילה, צד החובות פחות מכריע, גם לרשעים, כי רשעותם משרתת את מטרת האמת, בתנאי, כמובן, שבסופו של דבר יחזרו בתשובה.

זו בדיוק המשמעות של דברי הרב הוטנר ז"ל. הוא הבין שמידת האמת מייבאת את ערך העתיד לתוך ההווה. אם הווה מסוים מוביל לעתיד יותר טוב, אז יש ערך גם בהווה המקולקל עצמו, כי הוא המצע לגידול. אף על פי שמבחינת הערך האבסולוטי, עדיף שהמצב הנוכחי לא היה קיים, מבחינת ערך ההתפתחות והתהליך יש ערך מוסף בהתחלה ממצב לקוי כדי להגיע ל"עתידין ישראל לעשות תשובה". הערך הסופי העתידי נותן ערך גם למצב הלקוי העכשווי, כי העתיד איננו רק ביטול ההווה אלא יעד של התפתחות מן ההווה, העתיד נמצא בתוך ההווה, כיעד התפתחותי. האלוקים הוא רב אמת, הוא מעריך את מה שיכול לצמוח ממצב לקוי, יותר מאשר הוא מעריך את המצב המושלם עצמו.

הנקודה הזאת היא חיונית ביותר. בלי אמת מוחלטת, אין ערך באמת צומחת. התהליך הוא ערכי רק בגלל שמטרתו ויעודו מוחלטים. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר הבין את ערך התנועה וההתפתחות, אבל כיוון שעולמו לא כלל מציאות אלוקית - כלומר, שום ערך מוחלט - המסקנה ההכרחית שלו הייתה שהתנועה היא העיקר, ולא חשוב באיזה כיוון. בתפיסתו, חשוב שהאדם יתחייב ויתמסר למטרה כלשהי, אבל אובייקטיבית העולם הוא אבסורד. בתפיסתנו יש רע ויש טוב, ובחירה ברע היא רע. הערך בבחירה ובתנועת התשובה הוא שדרך של השתלמות כוללת את ערך השלמות. לכן רב אמת מבוסס על אמת. בלשון המדרש, האמת הצומחת מן הארץ היא היא האמת שהושלכה ארצה ממרום מושבה בשמים. היא היא המידה שהייתה מידת ה' לפני שנברא האדם. היא איננה אמת נחותה, אלא אמת שעולה, עולה וחוזרת ושואפת אל עצמה, אל מקומה האלוקי. הסוף המובטח של התשובה הוא מה שמעניק חסד לאדם החסר בהווה. האמת מתחילה בשמים, והיא מושלכת ארצה כדי לחזור ולעלות. האמת הצומחת היא אותה אמת שהתנגדה לבריאת האדם והושלכה ארצה כדי לחזור ולעלות. ערך הצמיחה הוא בכך שהאמת היא בדרך חזרה אל מקומה הראשון.

יש עולם של אמת. הוא נמצא בעתיד, או בשמים, באידיאל, אך הוא באמת קיים. יש עולם של בחירה חופשית, והוא עולם של חסרון, "כולו שקרים". העולם של הבחירה תלוי על עולם האמת, והחיבור ביניהם הוא האמת של הקב"ה - שברא את עולם הבחירה כדי שיחזור ויצמח לקראת עולם האמת.

אנו חייבים להכיר בהשלכות של מידה זו. הקב"ה לא ברא את האדם צדיק. הוא ברא את האדם עם בחירה חופשית, כלומר - ברא אותו חסר. הוא ברא אותו עם היכולת לחטוא. הקב"ה לא רוצה אדם צדיק אלא אדם שבוחר להיות צדיק למרות שהוא איננו צדיק עדיין. לכן יוצא שהאדם שאינו צדיק, האדם החוטא, הוא רצוי בעיני ה' - רצוי על מנת שיתקדם, אך בכל זאת רצוי. בסופו של דבר, האמת והמשמעות בעיני ה' ישאבו חלק ממהותם מתוך החסר והחטא.

מנהגי לומר ביום כיפור לפני תפילת כל נדרי, תפילה שנקראת "וידוי הגדול של ר' נסים". יש בה משפט אחד, שלולי סמכותו של המחבר היה נראה בעינינו כחצי בדיחה. המתפלל חוזר בתשובה ומבקש רחמים ואומר: דע לך, ה' אלוקי, שלולי חטאתי לא הייתי יכול לחזור בתשובה. זה כמו גזלן שמנסה להצטדק בזמן שהוא משיב את הגזילה - דע, שאילולי גזלתי, לא יכולתי לקיים מצוות השבת גזילה. כמובן, אין כאן המלצה לחטוא כדי לשוב. אך כפי שכתבנו, בדיעבד יש כאן מבט המוסיף זכות לחטא עצמו. אם באמת חזרת, נמצא שגם לחטא היה תפקיד חיובי.

ברור שמידה זאת אינה מכפרת אלא רק סובלת, רק תומכת זמנית. אך כאשר תמו כל המידות הקודמות, כאשר האדם אינו בינוני אלא רשע ובהווה שלו אין מה להעריך במבט הרגיל - בכל זאת מבט שכולל גם את העתיד יכול להצדיק אותו. בלי העתיד הזה, ברור שאין על מה להתבסס. התשובה העתידית חיונית כדי להצדיק את המשך קיום החטא והחוטא. אך עם העתיד הזה, כל ההווה משתנה, במבטו של מי שהוא רב חסד ואמת. החידוש של מידה זאת הוא שעד עכשיו הצדקנו את האדם באמצעות התמקדות בצד הטוב שלו. הזכויות שהיו לו הצליחו להכריע את הכף. במידה הזאת נמצא חידוש מדהים - צד הרע, צד החובות, יכול בעצמו להיות זכות. לא כף הזכות מכריעה את כף החובה, אלא כף החובה מכריעה את עצמה. אם העוונות האלו יהיו בסיס לתיקון, אז גם הם יהיו זכויות.

מידת האמת היא, כפי שהסביר הרב הוטנר על פי רש"י בפרשת וארא, השתוות העתיד וההווה. מדת רב אמת היא, לפי הסברנו, הערכת ההווה על פי המשכו בעתיד הצומח ממנו (והשונה ממנו בתכלית השינוי, כהבדל האור מן החושך, כהבדל הטוב מן הרע). גם בעולם של תנועה וצמיחה, העתיד מושרש בהווה ומעניק להווה למפרע את ערך התוצאה שנובעת ממנו. לכן, התשובה והטוב העתידי גואלים את הרע העכשווי, כי בעיני ה' בעל החסד, העתיד הטוב נמצא בתוך ההווה הרע, כי הרי הוא יתברך רב אמת.



[1]. תשובה מקובלת לבעיית הרע בעולם מכונה "הגנת הבחירה החופשית". בחירה חופשית בעצמה היא דבר טוב, ובהכרח היא מאפשרת את קיום הרע, לפחות אותו חלק מהרע שנובע מבחירתו של האדם. ההנחה החשובה כאן היא שאם יש בחירה חופשית, אי אפשר למנוע את קיום הרע. הפילוסוף האנגלי אנטוני פלו כבר שאל למה האלוקים אינו יכול לברוא יצורים בעלי בחירה חופשית שתמיד בוחרים בטוב. השאלה בעצם מבוססת על הדיון הידוע מהי מידת הבחירה החופשית שיש לצדיק - לאדם בעל טבע טוב, או טבע שאחרי מאמצים גדולים נהפך לטוב. מי שעושה פעולה מתוך טוב פנימי שטבוע בטבעו - האם הוא בעל בחירה חופשית? לשאלה יש אספקט עוד יותר קיצוני, וזה אם נבוא לדון בבחירה החופשית שיש לאלוקים. הלא נראה מוזר לשלול את הבחירה החופשית מהאלוקים, ודאי אם אנו מחויבים לאתר את מקורו של כל ערך באלוקים, אך מצד שני האלוקים הוא הטוב ועל כן מחויב שכל בחירותיו יהיו לטוב. אם טבעו של אלוקים כן, למה אין הוא יכול לברוא אדם בעל בחירה חופשית עם אישיות שתמיד בוחרת בטוב ומואסת ברע?

[2]. עיין רמב"ם, מורה הנבוכים, ח"ג פי"ז.

[3]. כפי שהזכרנו בראשית דברינו זו הסיבה שיש שפירשו את "רב חסד ואמת" כמידה אחת או כמידה מורכבת.

[4]. כך פירש גם האבן עזרא.