שיעור 8: אין איסור חל על איסור - מבוא

  • הרב שמואל שמעוני
לשיעור הבא: מכיוון שסדרת שיעורים זו מוגבלת ביותר במספר השיעורים, אנו נעבור בשלב זה ללימוד נושא שנידון בצורה נרחבת בפרקנו – שבועה המשיקה לאיסורי תורה אחרים או למצוות עשה שבתורה. לעתים מדובר בשבועה לפעול בניגוד לצו התורה ולעתים מדובר בשבועה לקיים את צו התורה, וגם שם לעתים אין תוקף לשבועה מטעמים שונים. כרקע לסוגיה נקיים שיעור מבוא אחד בעניין "אין איסור חל על איסור" – נושא שאינו ייחודי לעולם ההפלאה אבל משתלב בסוגיות שלנו; ולאחר מכן נקיים שיעור מבוא נוסף בעניין "מושבע ועומד מהר סיני" וחלות שבועה בעד ונגד ציוויי התורה.
 
שיעור 8: אין איסור חל על איסור - מבוא
 
א. הכלל
 
כפי שהודעתי, שיעור זה יהווה מעין מבוא לדין "אין איסור חל על איסור". זהו נושא שאינו ייחודי לעולם ההפלאה, אבל במהלך התקופה הקרובה הוא ישתלב בסוגיות שאנו עוסקים בהן בפרק השלישי בשבועות.
כתב הרמב"ם:
 
"כלל גדול הוא בכל איסורים שבתורה שאין איסור חל על איסור, אלא א"כ היו שני איסורין באין כאחת, או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור, או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה" (הל' איסורי ביאה פי"ז ה"ח).
 
לפנינו כלל בעל חריגים, ואנו נפתח בעיון בכלל. כפי שעולה בדוגמה שמביא הרמב"ם בהלכה שלאחר מכן, כאשר כהן גדול נושא אישה שהייתה זונה, ונעשתה חללה, ולאחר מכן התגרשה והתאלמנה (להבדיל מסדר הפוך, שאז חלים החריגים השונים), הוא אינו חייב על ביאתה אלא חיוב מלקות אחד, משום שהאיסורים השונים לא חלו על גבי איסור זונה שהיה בה.
 
בסוגיות קיימות מחלוקות שונות אודות היקפו של הכלל "אין איסור חל על איסור" ועוצמתו, אך על אף הלשון שמופיעה לעתים שממנה משתמע שעצם הכלל שנוי במחלוקת, מדובר בדרך כלל במחלוקות פנימיות שמאמצות את עצם נכונותו של הכלל[1].
 
מקורו של הכלל אינו מבואר בסוגיות. מעניין בהקשר זה להתייחס לטענה של המנחת חינוך במצוה ק"צ:
 
"ואני מסופק אי בבן נח שייך ג"כ אין אאיסור חל על איסור[2]... ונראה דאין חילוק בזה לבין ישראל; כמו גבי ישראל לא ילפינן זה מקרא, רק סברא כמה פעמים בש"ס כיון דמושבע ועומד הוא אין חל עליו עוד איסור, אם כן גבי בן נח נמי אין איסור חל על איסור, אם לא כולל ומוסיף, כמו בישראל".
 
לפי המנחת חינוך, אכן אין מקור מן התורה לכלל זה, ויסודו בסברה[3]. הוא אינו מסביר סברה זו מהי (ובדבריו יש נקודה בעייתית של השתתת דין "אין איסור חל על איסור", שאינו קשור לדיני הפלאה, על המושג "מושבע ועומד"), ונראה שסבר שאם האדם כבר מצווה על הימנעות מדבר מסוים, אין כל משמעות לכך שמצווים עליו שנית להימנע מאותו דבר, גם אם הציווי השני נובע מסיבה אחרת.
 
אלא שטענה זו צריכה עיון. כפי שכבר הזדמן לנו לציין, ניתן להתייחס לשני רבדים באיסורי תורה: רובד אחד הוא עצם הקביעה שדבר מסוים הוא אסור ושעשיית אותה פעולה תהיה בגדר מרידה בקב"ה. באשר לרובד זה אכן קל להבין שאם הדבר כבר אסור אין משמעות לכך שהוא נאסר שנית. אך ישנו רובד נוסף, והוא התוכן השלילי שעומד ביסודו של אותו איסור. תוכן זה משתנה מאיסור לאיסור: מן הסתם, יש דבר רע באכילת גיד הנשה, ויש דבר רע שונה באכילת נבלה, ואם שני האיסורים נקלעו לפונדק אחד, הדעת נותנת לכאורה ששני היסודות השליליים קיימים באותה חתיכה[4]. נשוב לנקודה זו בהמשך.
 
התוספות בסנהדרין (פג: ד"ה פרט) סברו שדין "אין איסור חל על איסור" נלמד בבניין אב מדרשה. במסכת חולין נאמר בשם ר' אלעזר: "מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה? שנאמר: 'ומתו בו כי יחללוהו - פרט לזו שמחוללת ועומדת'". ניתן להבין שיש כאן יסוד נקודתי: הכתוב לימד אותנו שכהן טמא שאוכל תרומה פוגע בה, ופגיעה זו פחותה אם התרומה עצמה כבר טמאה. ניתן היה להבין יסוד זה גם אלמלא אסרה התורה אכילת תרומה טמאה. אולם, התוספות סברו שמכאן מקור לדין הכללי שבו עסקינן: "...וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחלה, וילפינן מינה בעלמא דאין איסור חל על איסור...". לגישת התוספות, הדגש אינו בנקודה המובנת מסברה, שהפגיעה כאן אכן חלשה יותר, אלא בכך שהתרומה הייתה אסורה עוד קודם לכן באכילה מצד היותה טמאה, והעובדה שהכהן נטמא וחל עליו איסור לאכול כל תרומה אינה מוסיפה איסור חדש על תרומה זו, וזו גזירת כתוב שממנה לומדים לכל התורה כולה[5]. ועדיין עלינו לשאול – האם יש סברה הלכתית בדין זה? ומה משמעות נוכחותו התיאורטית לפחות של האיסור השני?
 
ניתן לומר, שגזירת כתוב זו לימדה אותנו שעל אף שאיסורי תורה נשענים על רוע שלילי מהותי שיש במעשה האסור, גיבושם לכללים הלכתיים אופרטיביים נעשה מתוך מחשבה על הכוונת פעולות האדם. כאשר מעשה מסוים אסור בלאו הכי, התורה אינה מטילה עליו איסור הלכתי.
 
אמנם, כאן עלינו להתייחס לשאלה שהעסיקה רבות את רבותינו האחרונים, והיא עוצמת הפקעתו של האיסור השני. יש שנקטו שאין לפרש את המילים "אין איסור חל על איסור" כפשוטם, שכן האיסור שני חל אף הוא, אלא שאין מענישים בגינו. כך למשל כתב הפרי מגדים: "דנהי דקי"ל אין איסור חל על איסור... היינו לחייב שתים, אבל מכל מקום תרין איסורין רביע עליה"[6]. על פי גישה זו, יש מקום לומר שחיוב העונש בגין העבירה נשען לפחות בחלקו על המרידה בצו ה', ובהקשר זה נקבע שמשעה שמעשה נכנס למתחם האסור אין להטיל בגינו חיובים נוספים (ואף שחומרת הענישה נקבעת לפי האיסור הספציפי שבו עוסקים, ובכל זאת נקבע להלכה שאין איסור חמור חל על איסור קל, ואף שחיוב קרבן בשוגג מתייחס במידה רבה למעשה השלילי ולא למרידה, שכן העבירה נעברה בשוגג, עם זאת באשר לחיובים נקבע כלל שתוחם אותם לאיסור הראשון שחל על המעשה); אבל מבחינה מהותית יש כאן שני איסורים נבדלים שמתקיימים בשכנות.
 
מקורו של הפרי מגדים הוא בסוגיה ביבמות (לב.-לב:), שם נידון דינו של אדם שבא על אשת אח שהפכה לאחות אישה: " בא עליה - חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה, דברי רבי יוסי; רבי שמעון אומר: אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד". בהמשך הסוגיה הובא בשם ר' יוחנן הסבר שלפיו גם לר' יוסי אין איסור חל על איסור בכהאי גוונא, ואין כוונתו לחייב בשתי מלקויות או חטאות: "מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפקא מינה? לקברו בין רשעים גמורים[7]"[8]. מכאן הבין הפרי מגדים שהאיסור השני חל, אלא שאין מענישים בגינו, ויכולות להיות לו השלכות שונות כגון לעניין הקבורה, שמעידה על דרגת הרשעות של העבריין[9].
 
אחרונים נוספים הצטרפו לעמדתו של הפרי מגדים על בסיס הגמרא הנ"ל, ובהם בעל שו"ת שואל ומשיב:
 
"לפענ"ד ענין אין איסור חל על איסור האמור בכל מקום הוא דבאמת כל כוונת עונשי התורה הוא לא לנקמה, רק למען שלא יוסיף לעשות כזאת והנשארים ישמעו ויראו, ולכך כל שכבר נאסר לעשות – מה נ"מ בין זה לזה ומה בצע כי נאסר עוד בשביל איסור אחר? והא בלא"ה לא יאכל או לא יעשה בשביל זה? ולכך כל שאין נפקא מינה, כגון שאינו איסור חמור או כולל או מוסיף, דאין נ"מ בעצם האיסור אם הוא מפני זה או זה, לכך אינו חל, ולכך אמרו נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, והיינו שבאמת איסור חל, רק שאין נ"מ להוסיף בעונשו, אבל האיסור יש לו חלות ולפ"ז זהו שאמרו דאי משכח רווחא חייל דהא באמת האיסור ישנו במציאות רק שאין נ"מ להוסיף עונש אבל כל שחלף האיסור הראשון שוב חייל השני" (מהד' תליתאה ח"א סי' שצ"ו).
 
ה"שואל ומשיב" מסביר שעונשי התורה נועדו להרתעה (וזו שאלה כבידה שלא כאן המקום לבחון), ועל כן אין טעם להפעילם כאשר אין הם מחדשים איסור חדש; וזאת בניגוד לאיסור כשלעצמו שיש לו תוכן שלילי משלו והוא חל גם על גבי איסור. 
 
מנגד, ישנם מקורות המטים לכיוון שונה. למשל, בגמרא בפסחים (לה:) נאמר שלא ניתן לצאת ידי חובת אכילת מצה במצה של טבל, משום שיש צורך בפת שאם הייתה מחמיצה הייתה נאסרת משום חמץ, ולפי רבי שמעון טבל לא היה נאסר משום חמץ. מכאן משמע ש "אין איסור חל על איסור" מתפרש כפשוטו, שהאיסור השני כלל לא חל, ולכן במצת טבל אין פוטנציאל חימוץ. אמנם, בעל בית הלוי[10] הציע איפכא, שמסוגיה זו בפסחים מוכח שלכשרות המצה לא די בפוטנציאל לאיסור חמץ, אלא יש צורך בפוטנציאל חיוב מלקות בגין חמץ, ולכן זה תלוי בשאלת "אין איסור חל על איסור", שמוגבלת לחיובי העונש (ולענ"ד יש בכך דוחק).
 
עוד יש לציין בהקשר זה את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בכריתות פ"ג מ"ד, במה שמכונה "הנקודה הנפלאה". מבלי להיכנס ל"נקודה" כשלעצמה, נאמר שהרמב"ם נוקט שכאשר מבשלים חֶלֶב בְּחַלָב לא חל איסור בשר בחלב משום שאין איסור חל על איסור (בניגוד לראשונים אחרים ואכ"מ). מה שמשמעותי לנו בנקודה זו הוא שמדברי הרמב"ם מבואר שלמרות שחֶלֶב מותר בהנאה ובשר בחלב אסור בהנאה, כאשר מבשלים חֶלֶב בְּחַלָב החתיכה אינה נאסרת בהנאה. משמע מכך שדין "אין איסור חל על איסור" מביא לכך שאיסור בשר בחלב אינו חל כלל, שהרי איננו עוסקים בחיובים אלא בשאלה האם מותר לעבור על האיסור השני. בדרך כלל אין לכך נפקא מינה משום שהאיסור הראשון הוא סיבה טובה דיה לכך שהדבר אסור, אבל כאן רואים שגם כאשר יש נפקא מינה ההנחיה ההלכתית היא שמותר להתעלם מהאיסור השני, ומכאן שהוא פשוט אינו נוכח[11].
 
האם ניתן ליישב את דברי הרמב"ם עם דברי הגמרא ביבמות (לכל הפחות בשיטת רבי יוסי)? הרב אלחנן וסרמן הי"ד[12] סבר שהדבר אפשרי. לדבריו, אין ספק ש"סיבת האיסור" קיימת גם כאשר האיסור אינו חל. "סיבת האסור" היא קודם כל הזהות הספציפית שאותה אוסרת התורה. למשל, כאשר יעקב מקדש את לאה ובזמן הקידושין רחל אחותה היא נדה. איסור אחות אישה אינו חל על איסור נדה. אולם, ברור שלא זו בלבד שכאשר היא תיטהר מנידתה, היא תיאסר משום שהקידושין החילו עליה שם של אחות אישה והאיסור מיתלי תלי וקאי; גם כל עוד היא לא נטהרה, אם יעקב יקדש אותה הקידושין לא יחולו (קידושין תופסים בנדה ואינם תופסים באחות אישה). ומכאן, שאין ספק שחל עליה שם ערוה, גם אם לא איסור ערוה (וכבר הוכיחו אחרונים במספר הקשרים ששם ערוה הוא המונע חלות קידושין ולא איסור ערוה, ואכ"מ). אך ר' אלחנן צועד צעד נוסף – כאשר אומרים שסיבת האיסור קיימת, יש לכך השלכות הלכתיות. זה אינו מספיק כדי ליצור איסור על פעולה שלא נאסרה, כגון הנאה מחֶלֶב בְּחַלָב, אבל זה מספיק כדי להגדיר חומרה יתירה של איסור קיים, כגון לעניין קבורה בין רשעים גמורים (וכן לעניין תחומים נוספים כמו ספיית איסורים לקטן, עיין בדבריו).
 
ב. החריגים
 
שלושה חריגים מרכזיים נאמרו בדין אין איסור חל על איסור. האחד נראה מובן מאליו (אף שהוא שנוי במחלוקת בסוגיות), והוא כאשר שני האיסורים חלים בבת אחת, שאז אף אחד מהם אינו חל על איסור[13]. אנו נעסוק כעת מעט בשני החריגים האחרים, שנידונים גם בסוגיה שנלמד בשבועות: איסור מוסיף, דהיינו שהאיסור השני מוסיף איסורים חדשים בחתיכה האסורה, כגון שאוסר אותה לאנשים נוספים; ואיסור כולל, דהיינו שהחתיכה האסורה נותרה אסורה כמקודם אלא שחל איסור חדש שכולל חתיכות נוספות.
 
כפי שראינו לעיל ברמב"ם, שני חריגים אלו נפסקו להלכה. אולם, הם אינם מוסכמים בקרב התנאים. רבי שמעון אינו מכיר בשני החריגים הללו (יבמות לב.), ובפרקנו בשבועות (כד:) אומר רבא שיש שיטות (ועיין בתוס' שהיינו ר' יוסי) שמקבלות את דין מוסיף אבל לא את דין כולל:
 
"אמר רבא: מאי טעמא דמאן דאית ליה איסור כולל? מידי דהוה אאיסור מוסיף. ומאן דפטר, דלית ליה, כי אמר איסור מוסיף – בחדא חתיכה, בשתי חתיכות לא אמרינן".
 
בפשטות, משמע שהרעיון הוא אחד בשני חריגים אלו, שאיסור חל כאשר הוא מוסיף איסורים חדשים; והמחלוקת בעניין כולל היא אם לקבל את עיקרון זה גם כאשר התוספת היא בחתיכות אחרות. אולם, אף שודאי שיש קרבה רעיונית מסוימת בין שני החריגים, נראה שישנה הבחנה ביניהם באופן פעולתו של החריג.
 
נפתח באיסור כולל. יש מקום לחקור בגדר איסור זה אם העובדה שהאיסור חל על חתיכות מותרות היא סיבה לכך שהוא יחול גם על החתיכה האסורה או סימן. סברת ה"סיבה" אומרת שגם אלמלא היה דין של כולל, כפי שאכן אין לחלק מהשיטות, ברור שהאיסור השני חל על החתיכות המותרות, שכן לגביהן מדובר באיסור חל על היתר. כיוון שהאיסור חל עליהן, הוא אינו חל לחצאין, וממילא הוא תופס גם ביחס לחתיכה המותרת. סברת ה"סימן" אומרת שייתכן שהאיסור מסוגל לחול לחצאין, אלא שהעובדה שהאיסור השני מחדש איסור עבור חתיכות אחרות מלמדת אותנו שיש לו אופי שונה ומחדש מהותית ביחס לאיסור הראשון, והתורה מאפשרת לאיסור שכזה לחול בשל החידוש שיש בו.
 
והנה, התוספות בפרקנו (כד: ד"ה מיגו) ציינו שאיסור כולל אינו חל על איסור שחמור ממנו, אלא רק כאשר האיסור השני חמור מן הראשון (ואולי גם כאשר הם באותה דרגת חומרה). כמובן, גם כאשר האיסור השני והכולל קל מן הראשון, הוא חל על חתיכות ההיתר. ומכאן, שהטענה שהאיסור אינו יכול לחצאין אינה נכונה, שכן ישנם מצבים שאיסור מצליח לחול על החתיכות המותרות ולא על החתיכות האסורות. לכן, מסתבר שסברת הסימן היא הסברה הנכונה: העובדה שהאיסור חל על חתיכות אחרות מלמדת שיש כאן התרחשות משמעותית, ובלבד שאין מדובר באיסור קל יותר מזה שכבר קיים בחתיכה המדוברת, שאז הוא בכל מקרה לא ייחשב להתרחשות משמעותית.
 
בניגוד לאיסור כולל, איסור מוסיף חל גם בקל על חמור, גם לפי התוספות[14]. ונראה, שבאיסור מוסיף סברת הסיבה היא הנכונה – על חתיכה אחת האיסור אינו חל לחצאין, וכאשר הוא חל ביחס לפלוני הוא החיל על החתיכה את האיסור והוא תקף גם עבור אלמוני שכבר היה אסור בה קודם לכן. כיוון שכך, באיסור מוסיף אין הבדל בין קל על חמור לחמור על קל, וזאת משום שהמנגנון של מוסיף שונה מזה של כולל, בהתאם לחקירה שראינו.
 
נקודות למחשבה: א. עיין בתוס' יבמות לב: ד"ה איסור כולל. האם החילוק העולה מדבריהם בין איסור כולל למוסיף עשוי להתקשר לנקודה שפיתחנו? ב. עיין בסייג שמציב הרמב"ם בהל' שגגות פ"ד ה"ג. מה דעתך לאור הנ"ל?
 
 
לשיעור הבא: מושבע ועומד מהר סיני – מבוא
 
השיעור הבא יהיה אף הוא שיעור מבוא, לא למושג הכללי של "אין איסור חל על איסור", אלא למושג הייחודי לעולם השבועה – דיני "מושבע ועומד" ומגבלות שבועה על מצוות התורה. למדו את המקורות הבאים ונסו לשרטט תמונה באשר לדין שבועה לקיים את מצוות התורה ושבועה לבטלן, במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, לעניין מלקות ולעניין קרבן:
  1. כז. במשנה ובגמ' עד "לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור"; [תוס' ד"ה לקיים, מצוה; תוס' הרא"ש ד"ה מצוה].
  2. נדרים טז. למטה במשנה, טז: "רב כהנא מתני... שלא אהנה מן הסוכה", "ושאין נשבעין... לאו דשבועה" ור"ן; פירוש הרא"ש טז: ד"ה אמר אביי.
  3. [נדרים סוף ז: "ואמר רב גידל... חייל שבועה עליה"; ר"ן ח. ד"ה והלא מושבע I; הא קמ"ל; תוס' ד"ה מושבע, האומר].
מכות כב. (בהקשר המשנה שריבתה חיובי מלקות בחרישה אחת) "וליחשוב נמי כגון דאמר... מידי דאיתיה בשאילה לא קתני" ובמפרש ד"ה מי קא חיילא; בעל המאור שבועות יב: באלפס "שאין שבועה חלה לעולם... כדאיתא התם" ובמלחמות יג: "וכל זה שפירשנו...".
 
 
 

[1] אמנם, ראו חולין קיג: בשתי האפשרויות בדעת שמואל, וצ"ע בדבר.
[2] "ונפ"מ... אם בן נח נולד מאנוסת אביו ואח"ז נשא אביו את אמה והבן בא עליה בשגגת אם והזיד באשת איש ועל אשת אב ג"כ ב"נ מצווה אם חייב מיתה על א"א אם אחע"א כמו בישראל א"כ לא חל איסור א"א וכגון דלית ליה אחים מן האב דליהוי איסור מוסיף דשאר קרובים לגבי ב"נ שריא או דבב"נ ל"ש דין זה ואחע"א גבי ב"נ א"כ חייב משום א"א".
[3] אפשר גם שזו כוונת התוספות ישנים יבמות יג:, ע"ש.
[4] כמשל רחוק, אזכיר מקום נוסף שבו עולה שאלה דומה. במצוות עשה ישנו כלל לפיו "העוסק במצווה פטור מן המצווה". בגמרא בסוכה כה. מובא המקור הבא לכלל זה: "לימא קרא 'בשבת' 'ובלכת', מאי 'בשבתך' 'ובלכתך'? - בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת דמצוה – פטירת". משמע מילפותא זו שמצוות התורה נאמרו רק למי שאינו כבר מגויס באופן פעיל לעיסוק במצוות, ועל מי שכבר מגויס באופן פעיל חלה מעין חסינות. שוב – יש כאן התמקדות באדם שעסוק בציווי והתעלמות מכך שישנן משימות חשובות שתוזנחנה.
[5] השוו לגזירת כתוב שונה שהביא רבנו תם ברא"ש נזיר ד., וכן לדברי הירושלמי בשבועות פ"ג ה"ד כפי שהובאו ברמב"ן כד. ע"ש.
[6] פתיחה להלכות פסח, ס"ק טז.
[7] רש"י: "לעולם לית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור והא דקאמר לעיל חייב עלה משום אשת אח ומשום אחות אשה לאו בשוגג לחייבו שתי חטאות אלא במזיד וליעשות רשע גמור ולקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל רשעים דתנן בסנהדרין (דף מו) שתי קברות היו מתוקנין לב"ד א' לנהרגין ולנחנקין וא' לנסקלין ולנשרפין והכא נמי אף על גב דהאי לאו מחייבי ב"ד הוא הואיל ועבד תרתי קברינן ליה גבי נסקלין ונשרפין" (והשוו תוס' ד"ה בין).
[8] יסוד זה נאמר אליבא דר' יוסי, ור' שמעון חולק עליו. לבירור עמדת רבי שמעון שדוחה את הנפקא מינה לעניין רשעים גמורים ראו תוס' ד"ה בין והשוו תוס' הרא"ש, וע"ע בית הלוי ח"א סי' מ"ד.
[9] ועיין בבית הלוי שם שהציע נפקא מינה לעניין "הקל הקל תחילה", שמאכל האסור באיסור אחד קל יותר ממאכל האסור בשני איסורים גם אם במאכל השני אין חיוב בשני האיסורים מחמת אאחע"א.
[10] ח"א סי' ל"ז סק"י.
[11] וראו דברי הפרי מגדים שבהתאם לשיטתו שכבר ראינו הציג עמדה שונה מהרמב"ם: "חתיכה שבלעה חלב וכדומה ואח"כ בישלה עם חָלב כ"ע מודים דאסור בהנאה ולא שייך אין איסור חל על איסור... ועוד דביבמות ל"ג איכא תרי שינויא ולחד תירוצא אין איסור חל על איסור למלקות ולחטאת משא"כ לקוברו בין רשעים גמורים וודאי דעבר ב' איסורים הוא הדין דאסור בהנאה דודאי איסור רביע עליה אלא שאין לוקה ב' וכדאמרן באופן שהמבשל בשר נבילה וחֵלב בחָלב אסור בהנאה מן התורה" (יו"ד, פתיחה להל' בשר בחלב ד"ה עוד אדבר).
[12] קובץ הערות יבמות סי' ל' סעיפים ז-ט.
[13] ועיינו תוס' רי"ד קידושין נ: שדן בגדר דין זה.
[14] ראו דבריהם יבמות לג: ד"ה אמר.