שלבי ברית המילה (1)

  • הרב דוד ברופסקי
השבוע נלמד על השלבים השונים של ברית המילה. לשם כך, חשוב ראשית כל לתת תיאור אנטומי של האיזור בו מתבצעת המילה – איבר הרבייה הזכרי, וכן של הפעולות הפיזיות שיש לבצע. רק לאחר מכן נוכל לדון באספקטים ההלכתיים של התהליך.
 
בשמות המציינים חלקים שונים באיבר המין הזכרי ישנו בלבול מסוים, הן בשפה ההלכתית (כפי שנראה להלן) והן בשפה החוץ הלכתית, לפיכך חשוב שנשתדל להיות בהירים עד כמה שניתן, ולכן נציג כאן מיד עם פתיחת השיעור טרמינולוגיה שנשתדל לאחוז בה בעקביות.
 
איבר המין הזכרי מורכב משני חלקים מרכזיים – החלק הקרוב יותר לגוף, בצורה גלילית, וחלק משופע בקצהו של האיבר, הקרוי 'פין'. במהלך השיעורים נציין את הפין בדרך כלל בשמו ההלכתי – עטרה, אולם כפי שנראה להלן, יש הסוברים שהעטרה מציינת רק חלק מהפין. הפין מכוסה במעין עטיפה דו שכבתית, הלא היא הערלה. השכבה העליונה של הערלה, הקרויה 'מילה' היא רקמת שריר חלקה, בעוד השכבה הפנימית - 'עור הפריעה', היא קרום רירי, או 'רירית'. כפי שנראה בהמשך, המוהל חותך את השכבה העליונה באמצעות סכין, ופעולה זו היא הקרויה מילה. לאחר מכן מסיר המוהל את קרום העור הדק הפנימי שנותר, והליך זה הוא הקרוי פריעה.
 
במהלך השיעורים הבאים נדון הן באספקטים הטכניים והן באלו הקונספטואליים של המילה ושל הפריעה.
 

הקדמה

בעוד היא מתארת כיצד מתבצעת המילה בשבת, מציינת המשנה (שבת קלג ע"א) את השלבים השונים של הברית:
 
עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון
 
המשנה מציגה את שלושת השלבים של ברית המילה – מילה, פריעה ומציצה – ומורה כי כל שלושת השלבים, כמו גם הנחת התחבושת על הפצע, מותרים במהלך השבת.
 
שתי הפעולות העיקריות המזוהות עם מעשה המילה הן המילה והפריעה. בנוסף, הגמרא דנה בשאריות העור והבשר שעשויות להיוותר לאחר ביצוע המילה וידועות בשם 'ציצין המעכבין את המילה'. כמו כן ישנן שאריות שאין חיוב להסיר, ואלו הן 'ציצין שאינן מעכבין את המילה'. בשיעור זה, אנו נגדיר ונדון בשלב הראשון של הברית – שלב המילה עצמו.
 

הגדרת המילה והעטרה

כמה מהערלה חייבת להיות מוסרת על מנת לקיים את ציווי המילה כהלכתו ועל מנת שהילד ייחשב כמהול? המשנה (שבת קלז ע"א) עוסקת בנושא זה וקובעת:

אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה
 
על פי משנה זו, המוהל מחויב להסיר את 'הבשר החופה את רוב העטרה'. הגמרא ממשיכה לאפיין את דברי המשנה ומסבירה כי כוונתה היא ל'בשר החופה את רוב גובהה של עטרה'.
 
המושג 'עטרה' המוזכר הן על ידי המשנה והן על ידי הגמרא, מהווה מקור לבלבול רב. איזה חלק מהאיבר הזכרי נחשב כ'עטרה'? מצד אחד, המילה 'עטרה' מציינת כתר המונח על ראשו של האדם, וייתכן לפיכך כי בהקשר שלנו המונח עטרה מתייחס לכל הפין (קצהו המשופע של האיבר). מצד שני, המונח עטרה קשור לשורש כתר גם במשמעות נוספת, של 'לכתר', מלשון 'להקיף' או 'לסובב', כפי שניתן לראות מהפסוק המופיע בשמואל (א, כג, כו): "ויהיה דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואנשיו". לפי משמעות זו, ייתכן כי העטרה מצויה דווקא בתחילתו של הפין (תחילת השיפוע) ומציינת רק את ההיקף המצוי בחלקו האחורי של הפין, זה הקרוב יותר אל הגוף.
 
הרב משה בונים פירוטינסקי, ב'ספר הברית' שלו (עמודים 226-230; ראו גם ב'ברית אליהו', עמודים 154-180) דן בהגדרות של מונחים אלו. הוא כותב כי בנוגע לציצין המעכבין ושאינם מעכבין את המילה, דברי התלמוד, הראשונים, והפוסקים המוקדמים, נותרו מעורפלים ולא ברורים. ואולם, לאחר דיון ארוך הוא מסיק כי ישנן שלוש דעות מרכזיות.
 
רש"י (שם, ד"ה עטרה; ראו גם יבמות מז ע"ב, ד"ה עטרה ושם עה ע"ב, ד"ה עטרה) מסביר כי העטרה שהמשנה מציינת היא הטבעת הבולטת מסביב לבסיס הפין – 'שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב, וממנה משפע ויורד לראשו'. (בלעז קרוי מקום זה 'קורונה'. אנו נתייחס אליו להלן בתור 'טבעת ההיקף'). רש"י (ד"ה רוב) מוסיף ומסביר כי על פי הגמרא, ניתן להבין את המשנה כאילו היא פוסלת מילה המשאירה מספיק מהערלה על מנת לכסות את העטרה, דהיינו את טבעת ההיקף. ואולם, הגמרא מלמדת כי יש לוודא שרוב גובה העטרה איננו מכוסה בערלה, ואף לא במקום אחד. הבכור שור (שבת קלז) מדגיש כי לפיכך המוהלים חייבים להיזהר ולהסיר את כל העור המכסה את טבעת ההיקף של בסיס הפין.
האחרונים מעלים קושיות רבים על עמדה זו של רש"י. ראשית, מצוות ברית המילה היא להסיר את העור המכסה, או החוסם, את העטרה (ראו רמב"ן, בראשית יז, יד). לפי זה, העטרה היא יותר מאשר טבעת ההיקף, שכן יותר מטבעת זו נחשף בשעת המילה. יתרה מזו, על פי רש"י, מדוע חתיכה קטנה כזו של עור (כאשר יש ערלה ב'רוב גובהה' של העטרה, וברוחב כלשהו) פוסלת את כשרותה של המילה? ואם העטרה היא רק טבעת ההיקף מדוע כלל יש לנו להתחשב גם במה שחיצוני אליה, ומה אכפת לנו עם הערלה מגיעה ל'רוב גובהו' או לא?
 
הרמב"ם (מילה ב, ג; ראו גם בערוך השולחן יו"ד רסד, ה) מציע פרשנות שונה. הוא כותב כי העטרה מתייחסת לכל הפין (החלק המשופע שבקצה האיבר):
 
יש ציצין מעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה של עטרה הרי זה ערל כמות שהיה וזה העור הוא ציץ המעכב ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גבהה של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב.
 
הרמב"ם מבין כי פרשנות הגמרא לפסול המשנה בנוגע לציצין המעכבין, היא כי הציצין פוסלים בכל רוחב שהוא, כאשר מבחינת הגובה הם מכסים את רוב גובה הפין, אף כאשר טבעת ההיקף חשופה לחלוטין. נראה אפוא כי אם הערלה מכסה את רובו של הפין, כל עוד היא לא מגיעה לחלקו העליון, המרוחק מן הגוף (רוב גובהו) אף לא במקום אחד, המילה כשרה.
 
הבית יוסף (יו"ד רסד) מביא דעה שלישית. הוא מספר כי בזמן שיהדות ספרד עוד עמדה על תילה (ר' יוסף קארו גורש עם משפחתו בגירוש ספרד ב-1492 כאשר היה בן 4), תלמידי החכמים שבה התווכחו על הגדרתה של העטרה. בעוד שכמה מהם שיערו כי במונח זה מתכוונת הגמרא לפין כולו, אחרים סברו שכוונת הגמרא היא לטבעת ההיקף בלבד. אותה מחלוקת שראינו כעת בין רש"י לבין הרמב"ם.
 
ואולם כאן מובאת בבית יוסף דעה נוספת – 'חכם אחד' מספר ר' יוסף קארו, הורה כי במילה 'עטרה' מתייחסת הגמרא לפין כולו, כאשר במעשה המילה המצווה היא אכן לגלות את העטרה כולה, כולל טבעת ההיקף. ואולם הוא מסיק לבסוף כי ישנם שני מצבים שבהם חייבים לתקן את הברית – אם רובה של טבעת ההיקף נשארה מכוסה, או אפילו אם רק חתיכה קטנה של עור מכסה את רוב גובה הפין.
 
מעניין לציין, כי על אף דיונו של ר' יוסף קארו בשיטתו של אותו 'חכם אחד', הוא לא מביא את דעתו בשולחן ערוך. להלכה, על כל פנים, המנהג תואם דווקא את שיטתו של אותו חכם אלמוני (ראו ט"ז רסד, ח; ש"ך רסד, ט) לפיכך, לכתחילה צריך המוהל להסיר את כל העור המכסה את טבעת ההיקף ואת הפין. אולם, אם רוב העור הוסר, באופן כזה שלא נותר עור המכסה את רוב העטרה ואת רוב גובה הפין – המילה כשרה. (האחרונים דנים האם יש להחמיר כאשר הערלה מכסה חלק קטן מטבעת ההיקף מסביב לרובו של ההיקף. ראו חתם סופר יו"ד, רמח).
 

מקורו ואופיו של חיוב הסרת הציצין המעכבין את המילה

בנוגע למקור החיוב להסיר את הציצין המעכבין את המילה, התלמוד הבבלי (יבמות עב ע"א) לומד זאת מהמילים 'המול ימול' (בראשית יז, יג). ואולם, רב מצוטט בסוגיה המקבילה בירושלמי (שבת יט, ב) כמי שלומד את החיוב לציצין המעכבין את המילה דווקא מסברה ולא מפסוק.

איזה תפקיד ממלאים ציצין המעכבין בנוגע למצוות ברית המילה? ניתן להציע כי כאשר הגמרא דנה בציצין היא למעשה עוסקת בשיעור המילה הנצרך, או בכמות העור המינימלית שצריכה להיות מוסרת על מנת שייחשב הדבר למילה כשרה. לפי הסבר זה, הגמרא אוחזת בדעה כי מצוות מילה כוללת לא רק את הסרת הערלה הנמצאת בראש העטרה, אלא גם חלקי עור נוספים. ואולם, אחרונים אחרים מסבירים כי יש כאן למעשה שתי מצוות נפרדות – חיתוך הערלה והסרתה, ולאחר מכן גילויה של העטרה. הסרת הציצין המעכבין לפי הסבר זה שייכת כמובן רק לחלק השני של המצווה.
 
יש המציעין, כי שאלת המקור והגדר של ציצין המעכבין עשויה להיות תלויה בתכולתו ובגדרו של עונש הכרת. המהרש"ל, בספרו ים של שלמה (יבמות ח, ג) מסביר כי מי שלא מסיר את הציצין המעכבין לא מתחייב כרת, שכן לאחר שהמוהל הסיר את הערלה הוא כבר קיים 'מחצית מן המצווה'. מדבריו אלו של המהרש"ל ברור כי הוא הבין שהסרת הציצין המעכבין היא חלק ממצוות המילה.
 
רבי אברהם משכיל לאיתן (1778-1848) בספרו נחל איתן (הלכות מילה ב, א) מציע הבנה אחרת. הוא כותב כי על אף שציצין המעכבין את המילה מונעים מהאדם לאכול בתרומה, ומשכך נראה כי בגינם הוא עדיין נחשב כ'ערל' (שבת קלז ע"ב), הם אינם מחייבים את האדם בכרת, בדומה לדברי המהרש"ל. ואולם, הסברו של הנחל איתן שונה. לשיטתו, הכרת הוא עונש רק עבור מי שלא ביצע את עיקר מצוות המילה, בעוד 'ציצין המעכבין' אינם נכנסים לקטגוריה זו. בהמשך הוא אף מעיר על כך שחובת הסרת הציצין המעכבין נלמדת מפסוק שונה, כפי שראינו לעיל, ועל חיוב נפרד זה לא חל עונש הכרת. נראה כי לדעת הנחל איתן, בנוסף לחיוב לבצע את המילה ישנו חיוב נוסף נפרד, והוא לגלות את העטרה. רק מי שלא ביצע את החובה הראשונה והעיקרית – הסרת הערלה – הוא המתחייב בכרת.
 
שאלה זו נוגעת גם לברכה הנאמרת בשעת ברית המילה. מה אם הציצין המעכבין לא הוסרו בתחילה באופן הראוי וכעת חייב המוהל לחזור ולהסיר אותם בפעם אחרת. האם יש לחזור ולברך על מילה זו? הרמ"א (יו"ד רסה, ג) כותב כי במקרה כזה יש לברך שוב. פסיקה זו מעניינת במיוחד, שכן בנוגע למי שנולד מהול (ללא ערלה), המוהל איננו מברך לפני שהוא מבצע את הטפת דם הברית. האחרונים דנים האם הבדל זה נובע מכך שהסרת הציצין המעכבין נחשבת כהמשך של מעשה המילה.
 

הגדרת אופיו של מעשה המילה

העיסוק בציצין המעכבין ובחלקן במצות המילה, מוביל אותנו לדיון רחב יותר – האם המצווה במעשה המילה היא הסרת הערלה, גילויה של העטרה, או שמא שניהם גם יחד.

האחרונים דנים בנושא זה באריכות בנוגע לשאלה האם הערלה כולה צריכה להיות מוסרת או שמא המוהל יכול לחתוך רק את ראש הערלה ולמשוך את שארית העור אל מתחת לטבעת ההיקף.
 
הפתחי תשובה (רסד) מביא את דברי החמודי דניאל, המספר על מוהלים החותכים רק את מקצתה של העטרה, ולאחר מכן מושכים ללמטה את שארית העור ביחד עם עור הפריעה. מוהלים אלו, לפני התגלותו של המגן, בבירור דאגו שלא לבצע את החיתוך קרוב מדי, וכך לפצוע את העטרה. הפתחי תשובה תוהה האם מילה באופן כזה היא אפשרית ונכונה מבחינה הלכתית, שכן הרמב"ם והשולחן ערוך נוקטים בשורש 'לחתוך', וייתכן אפוא כי לשיטתם גילוי העטרה שלא באמצעות חיתוך איננה נכונה.
 
האם המוהל צריך בכלל לחתוך משהו מן העור, ואפילו אם כן, האם כאשר הוא לא חותך את כל הערלה האם מספיק למשוך לאחור את שארית העור בזמן ביצוע הפריעה?
 
החכמת אדם (קמט, יז) מבקר את אותם המוהלים שאינם חותכים מספיק מהערלה, ועומד על כך שיש לבדוק את הילד כמה ימים לאחר המילה על מנת לוודא שמספיק מן העור נחתך כראוי. בהערות הנוספות לספר חכמת אדם – בינת אדם – מודה הרב אברהם דנציג (1748-1820) בכך שהט"ז (רסד, ט) והש"ך (רסד, יא) כותבים כי אם המוהל לא חתך מספיק מן הערלה אין צורך לחזור ולחתוך עוד, כל עוד הוא ביצע את הפריעה כהלכתה באופן כזה שהעטרה נותרה מגולה.
 
הרב יהודה אסד (יהודה יעלה, יו"ד, רנא) מסכים עם החכמת אדם. ואכן, הרמב"ם (הלכות מילה ב, ב) כותב: 'כיצד מוהלין? חותכין את כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה העטרה'.
 
כמה מהאחרונים מקבלים את ההנחה של החכמת אדם לפיה חייב להתבצע חיתוך במהלך מעשה הסרת הערלה, אולם הם דוחים את עמדתו לפיה כל הערלה חייבת להיות מוסרת באמצעות חיתוך. הצמח צדק למשל (יו"ד רא, וראו עוד בעין הבדולח ט, ובאגרות משה יו"ד ב, קכ) מסביר כי בעוד שהערלה חייבת להיחתך באמצעות סכין, הרי שהציצין יכולים להיות מוסרים על ידי הפריעה.
 
ר' חיים מצאנז (1797-1876), בספרו 'דברי חיים' (יו"ד ב, קיד-קיח), חולק בהחלטיות על דברי החכמת אדם וקובע כי באופן בסיסי אין שום צורך בחיתוך כלל. הוא מצטט את דברי החתם סופר (יו"ד רמט) המסביר כי משמעותה של המילה היא הגילוי, ולא החיתוך. לגבי המנהג, קובע ר' חיים  כי על אף שהמנהג הוא שהמוהל אכן חותך את כל הערלה, הרי שאם הוא מותיר מאחריו שאריות שלא נחתכו הוא לא חוזר וחותך אותם, אלא מקלף אותם בשלב הפריעה. ר' חיים אלעזר לייבוש, שהיה נשוי לבת אחיו של ר' חיים מצאנז, טוען גם הוא בשו"ת שלו 'נפש חיה' (יו"ד עג), כי אין שום צורך במילה שניה וכל עוד במילה הראשונה נמשכה כל הערלה לאחור כאשר היא מגלה לגמרי את העטרה, המילה כשרה.
 
מהר"ם שי"ק (יו"ד רמד) מציע מעין עמדת ביניים. הגמרא (חולין פז ע"א) מלמדת בנוגע למצוות כיסוי הדם כי ברגע שהאדם כיסה את הדם, אף אם הדם נתגלה לאחר מכן, הוא איננו צריך לחזור ולכסות את הדם. בהתבססו על מקור זה מסביר המהר"ם שי"ק את פסקו של החכמת אדם, המורה כי מי שחתך רק חלק מהערלה ואת רוב הערלה משך אחורה לא קיים את המצווה, על אף שהוולד איננו נחשב כערל.
 
רבי מרדכי ששון, בספרו 'תורת הברית' מביא מכתב שנכתב על ידי ר' יעקב ישראל קנייבסקי, הידוע בכינוייו 'הסטייפלער'. הסטייפלער טוען כי המוהלים נוהגים כשורה בכך שהם לא חותכים את כל הערלה (מחשש לפציעת העטרה) בהסתמך על דבריו של ר' חיים מצאנז, המורה כי אפילו אם הערלה כולה קופלה אחורנית ולא נחתכה, יש להכשיר את המילה.
 

ציצין שאין מעכבין

הגמרא (שבת קלג ע"ב) מלמדת כי בנוסף לציצין המעכבין את המילה, יש להסיר אף את חתיכות העור שבאופן עקרוני אינן מעכבות את כשרות המילה, הידועות כ'ציצין שאינן מעכבין'. דין זה מבוסס על הפסוק 'זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו' (שמות טו, ב) הלקוח משירת הים. הגמרא דורשת את לשון 'ואנוהו' ככזה הקשור לנוי, כלומר ליופי:
 
זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין:
 
הגמרא מסבירה כי על אף שחתיכות עור אלו אינן מהותיות לקיום מצוות המילה, יש להסירן בשל העיקרון של 'הידור מצוה'.
 
האחרונים מעירים כי יישום זה של 'הידור מצוה' למצות ברית המילה איננו טריוויאלי. באופן כללי, הידור מצווה שייך בדרך כלל ב'חפצא של מצוה', כמו רשימת החפצים שהובאה לעיל על ידי הברייתא. לאור זאת, נראה שאנחנו יכולים להבין את הסוגיה דלעיל באחת משתי דרכים. דרך אחת היא להציע כי הידור המצווה בהקשר של מילה חל על איבר המילה עצמו, כאשר אנחנו מניחים, כפי שכבר צוין לעיל כי עיקרה של מצות מילה הוא להיות מהול. ואכן, כך משתמע מהגמרא במנחות (מג ע"ב):
 
ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו.
 
מסוגיה זה נראה לכאורה כי האיבר שבו התבצעה המילה נחשב כחפצא של מצוה.
 
מצד שני, ישנו גם סוג נוסף של הידור מצוה – כזה הנוגע למעשה המצווה, ולא לחפצא. תוספות (ברכות כא ע"ב, ד"ה עד), למשל, טוענים כי הסיבה שיש לענות אמן ולא לסמוך על הכלל 'שומע כעונה' היא משום ש'ענייה חשיבא טפי הידור מצוה'. במקרה כזה ברור שאין חפצא של מצוה לפנינו, ומוכח אם כן כי דעת התוספות היא שהעיקרון של הידור מצוה שייך גם בנוגע למעשים.
 
שאלה זו עשויה להיות נושא למחלוקת בין הראשונים בנוגע למוהל שסיים את ביצוע ברית המילה והותיר אחריו ציצין שאינן מכבים. האם במקרה כזה יש לחזור ולתקן את שאריות העור?
 
הגמרא בשבת (קלג ע"ב) מלמדת:
 
המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר.
 
רש"י מפרש את הסוגיה כמתייחסת למי שמל בשבת. למרות שציצין שאין מעכבין את המילה נחשבים בדרך כלל לחלק מהמצווה ודוחים את השבת, הדבר מתקיים כל עוד המוהל נמצא בעיצומה של המילה עצמה. לעומת זאת, אם עיקר המילה כבר נגמרה, אסור לחזור ולחלל שבת רק עבור הציצין שאינם מעכבים את המילה. ואולם, גם לגבי ימי חול משתמע מהגמרא כי אין צורך לחזור על ציצין שאין מעכבין את המילה, אך איסור מכל מקום – אין.
 
מעניין לציין את דברי הבית יוסף (יו"ד רסד) המעיר כי הרמב"ם מצטט את דברי הברייתא הנ"ל פעמיים – פעם אחת בהקשר של מילה ביום חול, ופעם נוספת בהקשר של מילה בשבת. הבית יוסף מסביר כי על פי הרמב"ם, המילים 'אינו חוזר' מכילות כפל משמעות – לגבי שבת משמעותן היא כי אסור לחזור על הציצין, בעוד לגבי יום חול, אותן מילים עצמן מציינות כי אין צורך לחזור (אך גם איסור בדבר אין). בהמשך לדברים אלו, קובע הרמ"א (שם, ה) כי ביום חול מוטב לחזור אף על ציצין שאין מעכבין. השאגת אריה (נ, וראו פתחי תשובה רסד, טו) חולק וכותב כי אם הילד חולה אפילו במקצת, אין לחזור ולהסיר את הציצין שאינן מעכבין.
 
בחזרה לחקירתנו בעניין הידור מצוה – נראה כי אם העיקרון של 'הידור מצוה' נוגע למעשה המילה, ובא לידי ביטוי בהסרתם של הציצין שאין מעכבין את המילה, הרי שלאחר שנגמר מעשה המילה אין סיבה לחזור ולהסיר את הציצין שאין מעכבין (שכן המעשה כבר נעשה בשלמותו באופן לא מהודר). אם, לעומת זאת, ההידור הוא בחפצא, דהיינו באיבר המילה, הרי שעשוי להיות ערך לחזרה על ציצין שאינן מעכבין גם לאחר שנגמר עיקר מעשה המילה.
 
בנוגע לשבת, השולחן ערוך (או"ח קלא, ב) מורה כי כל עוד המוהל לא סיים את המילה הוא יכול לחתוך גם את הציצין שאין מעכבין. בית הלוי (ב, מז) כמו גם נכדו, הגרי"ז (חידושי הגרי"ז, הלכות חנוכה ד, א), מוכיחים מכך שהידור מצוה הוא משמעותי רק כאשר הוא מתבצע כחלק מהמצווה עצמה, ולא כאשר הוא מתבצע בנפרד. לפיכך, אחרי שהמוהל גמר את המילה, אין הוא רשאי עוד לחזור ולהסיר את הציצין שאינן מעכבין. בנוסף, יש לציין כי בעל העיטור (הלכות מילה) סובר כי אף ביום חול אין לחזור על ציצין שאין מעכבין משנגמר מעשה המילה.
 
בשיעור הבא נמשיך את הדיון בנוגע להליך המילה, ונפרט את הדיון בנוגע לפריעה.
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                   http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5