דברים | שלושה נתנבאו בלשון איכה

כמעט כל דבר תורה בשבת חזון נפתח במדרש באיכה רבה:

"אֵיכָה יָשְׁבָה" שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה. משה אמר (דברים א, יב): "איכה אשא לבדי וגו'" ישעיה אמר (ישעיה א, כא): "איכה היתה לזונה" ירמיה אמר "איכה ישבה בדד".

אמר רבי לוי משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם" ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "איכה היתה לזונה" ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה". (איכה רבה א', א)

ביום אחד אנו קוראים שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.

בפרשתנו, משה מציין את קריאתו לעם "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם", ואת הפתרון לכך: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם".[1]

ניתן לזהות כאן הפניה לחטא המתאוננים. בשני המקומות נכתב על מינוי שוטרים לעם, וגם שם משה טוען: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה".[2]

בחטא המתאוננים העם התאוו לאוכל, על אף שבפועל היה להם די והותר ממנו כפי שכתוב "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא".

הסיבה לכך היא שכל אדם דאג רק לעצמו ולכמה הוא יאכל.

בתחילה, כל אחד לקח מהמן בדיוק כמה שהוא צריך:

"וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ".

בעקבות המסע במדבר שהיה קשה וארוך, שכלל הובלת משפחות וצאן מרחק רב, אנשים לקחו מהמן יותר מכפי שהם באמת צריכים. כל אחד חשב רק על עצמו ולא התחשב בשאר העם, ולכן נוצר רעב שהוביל לחטא המתאוננים.

עקב כך, הקב"ה מצווה על משה למנות שבעים זקנים שיעזרו לו לשאת את משא העם. כנראה שכאן משה ממלא את עצת יתרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". (שמות י"ח, כא)

עניין דומה אנו מוצאים בחטאי העם בזמן המצור על ירושלים, עליהם ישעיהו מתלונן בפסוק "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים".

כשמעיינים בפרק כ"ב בספר יחזקאל קשה להבין מהו בדיוק החטא שגרם לחורבן:

"הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם: אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ: קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ: אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ: עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ: וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ: שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם ה' א-להים". (יחזקאל כ"ב, ו-יב)

נראה שמתוארות כאן כל שס"ה מצוות לא תעשה! יחזקאל ניבא מבבל, ולכן כנראה ידע רק בכלליות מה התרחש בתוך ירושלים. נעיין בדברי מיכה שפעל מתוך ממלכת יהודה:

"וָאֹמַר שִׁמְעוּ נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת-הַמִּשְׁפָּט :שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת".(מיכה ג', א-ג)

מיכה מתאר מצב של רעב במהלך המצור, בו בעלי השררה השתמשו בכוחם כדי לאכול יותר משאר העם – "מי שקרוב לצלחת אוכל יותר". לעשירים היה אוכל ולעניים לא. זו אותה בעיה בעם שהייתה במדבר: חשיבה של כל אדם אך ורק על עצמו ואי-התחשבות בצרכי האחר. אסור שיקרו דברים מסוג זה, זהו אי-צדק משווע!

שונה מכך המצב עליו ירמיהו מקונן. בתקופתו, ישראל כורתים ברית עם מצרים כנגד בבל, מתוך ציפיה שמצרים יושיעו אותם. הביטחון המוגזם במצרים הופך אותה בעיני העם לאלטרנטיבה לקב"ה. הדברים מגיעים עד כדי כך שהעם עושה את מעשה ארץ מצרים, ע"י כבישת העבדים העבריים לאחר שחרורם:

"וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת." (ירמיהו ל"ד, יא)

ברגע האמת, ביטחון זה במצרים התברר כבדיה – בשעת המבחן אף אחד לא עזר לירושלים:

"כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים." (איכה א', ב)

ולבסוף, חוסר הביטחון בקב"ה אכן הוביל לחורבן ירושלים:

"הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב." (ירמיהו ל"ד, כב)

לסיכום, באשר לסיבות שהובילו לחורבן – משה וישעיהו מתארים חטאים שבין אדם לחברו, ולעומתם ירמיהו מדבר על בעיה בקשר שבין אדם למקום.

אני נמצא במרחק של דור וחצי-שניים מהיושבים כאן. הדור שלכם עדיף עשרות מונים על שלי מבחינת עזרה לזולת וצדק חברתי. בעבר עשינו בעיקר חסד מזדמן (עזרנו לזקנה שנפלו לה הפירות וכד'), ולעומת זאת העזרה לזולת כיום הרבה יותר ממוסדת: התנדבות עם ילדים מוגבלים, חלוקת מזון לנזקקים ועוד. אך עם זאת, בצניעות ובתפילה במניין – מצוות שבין אדם למקום – ניכרת ירידה חדה בדורכם.

הערה לגבי השירים בתפילה היום: לדעתי, מן הראוי להימנע מריקודים ושירים בהתלהבות יתרה בשבת חזון שבתשעה באב. בבית הכנסת של הרמ"א לבשו בגדי חול בשבת חזון.

בפרט, הלבשת המנגינה העצובה של "אלי ציון ועריה" על השיר השמח של "לכה דודי" נראית לי לא מתאימה. באותה מידה, גם שירת "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם" במנגינת קרליבך השמחה אינה מחוברת כלל וכלל לטקסט.

בהמשך לנקודה שעלינו לבטוח בקב"ה: המצב בדרום איננו פשוט, עם כל הטילים הנורים עלינו. בנוסף, זהו נס עצום שרעידות האדמה בצפון בקושי גרמו נזק; עלינו רק לשער מה היה קורה אם כל הרעידות הקטנות הללו היו מגיעות בתור רעידה אחת חזקה. עלינו לבטוח בקב"ה ולהתפלל אליו; בסיום התפילה נגיד את פרק כ"ז בתהילים ו'מי שברך' לחיילי צה"ל ותושבי הדרום.

השיחה סוכמה ע"י הדר הורוביץ.

[1] דברים א', יב-טו.

[2] במדבר י"א, יד.