שליח נעשה עד

ציירו בדמיונכם את המקרה הבא – ראובן חייב לשמעון סכום כסף, אך בשל אילוצים שונים אין ראובן יכול לבוא אל ביתו של שמעון כדי להחזיר את חובו, ולכן הוא מבקש מלוי שיבצע במקומו את העברת המעות לשמעון.

כעת עולה השאלה מהו מעמדו של לוי? על פניו נראה כי לוי הוא שליחו של ראובן לפרעון חוב. כך, המעשה שביצע ראובן הוא 'תקין' ו'עובד' מדין שולחו של אדם כמותו. אולם החת"ם סופר מערער על הנחה זו (או"ח סימן רא):

שלוחו כמותו בענין שליח לפרוע חובו אשר עליו נשנה הסוגיא עד נעשה דיין אין זה בגדר יש שליח או אין שליח שלמדנו רפ"ב דקידושין מקראי, אלא זה הוא מהליכות עולם בין ישראל בין לבן נח, ואי לא הוה שלוחו כמותו וראובן ישלח פרעון חובו ע"י שליח להמלוה, יקח המלוה המעות ויחזור ויתבע הלוה, ואם יאמר כבר שלחתי מעות ע"י פלוני, יאמר מה לך ולמעות ההמה לאו בעל דברים דידי את, יבוא פלוני ויתבעני, ואפילו להשביעו אינו יכול כי יודה שקיבל אבל חובך לא נפרע, ומכ"ש (=ומכל שכן) אם הי' השליח גוי דאין שליחות לגוי או קטן וכדומה אבל הך שלוחו כמותו הוא מדיני הליכות עולם, אפילו בשליח גוי אפילו ע"י קטן – יד השליח כיד הבעל הבית ממש, והמערב שלוחו כמותו האמור אצל פרעון חוב עם שארי שלוחו כמותו הרי זה מערב כלאים: [1]

החתם סופר מגדיר את שליחותו של אדם לפריעת חוב כדין שהוא חלק 'מהליכות עולם בין ישראל בין לבן נח'. במילים אחרות, מוסד השליחות הוא מוסד משפטי כללי שאיננו שייך רק במערכת המשפט היהודית, 'ישראל', אלא גם בכל מערכת משפטית אחרת 'בן נח'. בעוד השליחות בה עוסק התלמוד בחלק הראשון של הפרק השני במסכת קידושין היא שליחות מחודשת שלגביה נאמר הכלל 'שולחו של אדם כמותו', הרי שהנידון דידן הוא מקרה בסיסי יותר שלגביו כלל לא היה צריך את החידוש של התורה בנוגע לדיני שליחות. ומי שלא מחלק בין המקרים, מוסיף החת"ם סופר, עובר על איסור 'כלאים'.

דבריו החדים של החת"ם סופר אודות קיומם של שני סוגים של שליחויות מעוררים מחשבה לאור הסוגיה שבה נעסוק בשיעור זה – סוגיית שליח נעשה עד.

את סוגית 'אין שליח נעשה עד' ניתן לחלק לשני חלקים. בחלק הראשון מציגה הגמרא את השיטות השונות בנוגע לעניין זה ואת הסברות העומדות בבסיסן של שיטות אלו, ובחלק השני מחפשת הגמרא את המסורות העתיקות לכל אחת מן השיטות.[2] בשיעור זה נתמקד בחלק הראשון.

איתמר, רב אמר: שליח נעשה עד, דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד.

מ"ט דבי רבי שילא? אילימא משום דלא א"ל הוי לי עד, אלא מעתה, קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי, ה"נ דלא הוו קידושי?

אלא, רב אמר: שליח נעשה עד, אלומי קא מאלימנא למילתיה; דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר: שלוחו של אדם כמותו, הוה ליה כגופיה.

נפתח בשיטת רב. לשיטתו, אם אדם שלח שליח וברצונו להיעזר בשליח גם לצורך עדות בבית המשפט, הדבר אפשרי. בתחילת הסוגיה, הגמרא מעלה את האפשרות שמא המחלוקת בין רב לרב שילא איננה מחלוקת מהותית בנוגע לגדרי 'עד נעשה שליח' אלא היא מחלוקת בנוגע להליך המינוי – בעוד רב מניח שעצם המינוי כולל בתוכו גם מינוי לעדות, הרי שרבי שילא מצריך מינוי נפרד לשני הסטטוסים השונים. 

ואולם, הגמרא מקשה על אפשרות זו, שכן אם נצא מתוך נקודת הנחה ששליח לקידושין צריך לקבל מינוי להיות עד, הרי גם שכל עדי קיום למעשה קידושין יצטרכו לקבל מינוי להיות עדים. כיוון שמבואר במקומות אחרים כי עדות קיום על מעשה הקידושין אינה דורשת מינוי. הגמרא שוללת את הבנה זו במחלוקתם של רב ורבי שילא.

במקום זאת, מבינה הגמרא כי למעשה מחלקות רב ודבי רב שילא היא מחלוקת מהותית בדיני שליחות ועדות – לדעת רב שליח יכול להיעשות עד, מבלי להתייחס להליך המינוי, בעוד לדעת רב שילא, באופן מהותי שליח לעולם לא יכול להיות עד.

ראשית היא מסבירה מהי סברתו של רב מדוע שליח נעשה עד משום 'אלומי קא מאלימנא למילתיה'. השימוש של הגמרא בביטוי כה מסוגנן כדי לבטא את רעיון זה אומר דרשני, רבנו חננאל בן שמואל[3] מבאר את הדברים (שיטת הקדמונים קידושין מג.):

פירוש אלומי חיזוק. כמו כל דאלים גבר. ועיקרה מ'והנה אנחנו מאלמים אלומים', והן עצים קשורים, ושנים שהן קשורים הן חזקים יתר מעץ אחד לבדו.

אלומי הוא לשון של חיזוק וחיבור בין שני גורמים כדי להפכם לחזקים ביותר,  כאשר אנו עוסקים בשליחות לקידושין יש לראות את העדות על הקידושין כמי  שמחזקת את השליחות. ונשאלת השאלה מדוע? מה הקשר בין שתי החלויות – שליחות ועדות? רבנו חננאל בן שמואל מביא פירוש מעניין בהקשר זה, משמו של רבנו יוסף הלוי:[4]

ופירש רבינו יוסף הלוי ז"ל להא מילתא ואמר, דהאי משלח לא איכוון לשוויה להאי שליח אלא עד, ואלומי הוא דקא מאלים לה למילתא לשוויה שליח ועד. עד כאן דבריו ז"ל.

לדעת רבנו יוסף הלוי העדות על השליחות היא חלק מהגדרת התפקיד של השליח, ולכן כבר במינוי השליחות השליח נעשה עד. מדבריו נראה כי הסיבה לכך היא שאנחנו מסתכלים על תכלית כוונתו של המשלח ויורדים לסוף דעתו. כיוון שבסופו של דבר ברצונו היה לתת תוקף לפעולה המשפטית, הרי שאילו ידע הוא היה מעדיף כי שליח זה ייעשה גם עד.  מדוע ? כי המשלח מעוניין שהשליח יכול לתת קיום לפעולה המשפטית.

לאחר שהגמרא מציגה את שיטת רב היא עוברת להסברת שיטתו של בית רב שילא. מדוע לשיטתם אין שליח נעשה עד? הגמרא מטעימה כי הסיבה לכך היא ששולחו של אדם כמותו, ולכן הוא נחשב כגופו. כאן אנו חוזרים לאחת משאלות היסוד בדיני שליחות בהם עסקנו בשיעורים הקודמים – מהי מידת הזהות בין השליח למשלח בשליחות. דבי ר' שילא רואים את השליח כזהה לחלוטין למשלח. מאחר שעדות מעצם הגדרתה היא פעולה שבה גורם חיצוני למעשה בא לתת תוקף וקיום לפעולה, אין השליח יכול להיעשות עד משום בעיה זו, שכן הוא איננו 'חיצוני' למעשה זה. אולם לפי זה, עולה מאיליה השאלה – כיצד יענה רב על טענה זו ?

כאן עומדות לפני אחת משתי אופציות.

אופציה ראשונה[5] היא לומר כי לדעת רב, הכלל של 'שלוחו של אדם כמותו' לא הופך את השליח להיות כגופו של המשלח ממש, אלא מדובר בסופו של דבר בשני אישיות נפרדות.

האופציה השנייה[6] היא כי גם אם נאמר כי קיימת זהות בין השליח למשלח והשליח לכאורה הוא 'בעל דבר' כלומר – חלק מן העניין עליו נאמרת העדות, כאשר מדובר בעדות על השליחות כל עוד לשליח אין אינטרס מן העדות על פעולות השליחות נקבל את עדותו.

שני ההסברים שהצגנו מקורם בדברי האחרונים, הם למעשה שתי צורות הסתכלות שונות על מחלוקת רב ור' שילא. על פי האופציה הראשונה המחלוקת שלפנינו היא בדיני שליחות, ואילו לפי האפשרות השנייה היא מחלוקת בדיני עדות – האם עד שיש לו זיקה מסוג 'שליחות' לנושא העדות פסול.

כעת נחזור לדבריו של בעל החת"ם סופר, המבחין בצורה חדה בין שליחות של תורה שבה נתחדש דין שלוחו של אדם כמותו לבין שליחות שהיא מ'הליכות עולם' ואינה נובעת מגזרת הכתוב. הבחנה זו היא חידוש[7] שכן עמדת הפרשנים והפוסקים היא לראות את מוסד השליחות כמוסד אחד. לדוגמה, לא ניתן למנות עכו"ם להיות שליח לענייני ממונות:

אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם, וכן אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מן הדברים שנאמר 'כן תרימו גם אתם' מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, והוא הדין לכל התורה כולה, ומה משלחכם בן ברית אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית.[8]

בין אם המדובר בשליחות לעניין קידושין וגירושין ובין אם המדובר בשליחות לעניין ממונות, לדעת הרמב"ם לא ניתן להיעזר בשליח עכו"ם משום שבפעולות השליחות ישנו צורך בזהות בין המשלח לשליח.

ברם להלכה בשו"ע נפסק כי ישנם מקרים חריגים בהם ניתן לבצע שליחות גם באמצעות עכו"ם (אהע"ז קמא לה):

השולח גט ביד עובד כוכבים שיתננו לפלוני, ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו, כשר, מפני שהעובד כוכבים אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא.

קביעת השו"ע כי הבאת הגט מן הבעל לשליח אשר יגרש בפועל את האישה היא פעולה טכנית הנחשבת 'כמעשה קוף'[9] מצביעה על העיקרון לפיו לא כל פעולה המוגדרת בלשון בני אדם כ'שליחות' היא כזו. ישנם פעולות שהם פעולות טכניות במהותם ולמענן אין צורך בשליח שהוא 'בן ברית'. הגבלות מעין אלו ניתן למצוא גם בדיני ממונות בהם ישנם מקרים בהם היו מן הפוסקים אשר 'הכשירו' שליחות של גוי בגלל היותה מעשה טכני[10].

שאלה משפטית זו מתי יש להגדיר פעולה מסוימת 'כשליחות' היא שאלה שהעסיקה את פרשני המשפט גם במשפט הישראלי. לצורך חידוד הדברים נעיין גם בדיון זה. השופט ברק ופרופסור פרוקציה מורו התדיינו רבות סביב שאלה זו כאשר עסקו בפרשנות סעיף 1 לחוק השליחות.[11] לדעתו של השופט ברק, כדי להגדיר פעולה מסויימת 'כשליחות' יש לבחון מה הייתה כוונתו של המשלח. אם לפעולה מסוימת רצה המשלח שתהיה השלכה משפטית הרי שפעולה זו נחשבת כשליחות. לעומת זאת, לדעת פרופסור פרוקציה לא די בכוונתו של המשלח, אלא המעשה הוא שקובע.

נקח כדוגמא את המקרה שהובא לעיל לגבי אדם העושה שימוש בגוי על מנת שיביא גט לשליח גירושין. לדעת השופט ברק מאחר שהבעל לא רצה להיעזר בגוי לגרש בפועל את האישה ויעיד על כך מינוי שליח ההולכה פעולת הגוי אינה נחשבת כשליחות (וכך פסק השו"ע). אולם לדעת השופט פרוקציה (וכן סברו גם הגאונים) מאחר שהמשמעות של פעולת הבאת הגט לשליח הולכה היא תביא לתוצאה משפטית של גירושין הגוי נחשב שליח לכל דבר ועניין.

לדעתי, לבעל החת"ם סופר יש עמדה שלישית בנושא זה. השימוש שעושה החת"ס במינוח 'הליכות עולם' בא לשקף כי מעשה זה הוא על הציר שבין פעולה שהיא טכנית, 'מעשה קוף', לפעולה שהיא משפטית ודורשת 'שליחות'. ישנם פעולות שהן בגדר 'הליכות עולם' ובהן המעשה נחשב כבעל חלות משפטית ולכן לא ניתן יהיה להיעזר במקרה זה בגוי או בבעל חיים כדי לבצעו. בנוסף, המעשה אינו דורש קשר וזהות בין המשלח לשליח ולכן איננו זקוק לדין המחודש של 'של שולחו של אדם כמותו'. זאת מכיוון שמדובר בפעולה משפטית שאינה בהכרח דורשת ש'בעל הדבר' – המשלח שכלפיו הפעולה המשפטית מכוונת – יעשה את הפעולה בעצמו. במקרה שלפנינו מדובר 'בהחזר חוב' שבמסגרת העברת המעות והפרעון אינם חייבים לעשות דווקא על ידי המלווה. במילים אחרות – אין חלות מסוימת לפעולת החזר החוב, אלא החוב צריך להיות מוחזר באופן כלשהו.

נראה כי אפשר להסביר שזוהי שורש המחלוקת בין רב לר' שילא בשאלת שליח נעשה עד. מאחר וישנם פעולות משפטיות בהם נדרש כי בעל הדבר יעשה אותם, כאשר פעולה זו מתבצעת באמצעות שליח עולה השאלה באיזו מידה הוא הוא הופך להיות 'הבעל דבר'. רב סובר כי השליח איננו נעשה 'בעל הדבר', משום שהשליח עודנו עומד בפני עצמו ואילו רב שילא סבור כי השליח נחשב כגוף המשלח ממש

 

 

 

 

---