שערי אורה (כ) – (ב)

  • הרב אוריאל עיטם

נמשיך בלימוד ההקדמה לספר שערי אורה, מהפסקה שבה עצרנו בשיעור הקודם. כפי שראינו בשיעור הקודם, שערי אורה ניגש לתפילה דרך העמקה בשמותיו של ה' – וזו מגמתו של הספר כולו.

"וגדר האמת ומסורת הברית כי הרוצה להשיג חפציו בעניין שמותיו של הקב"ה הוא שישתדל אדם בכל כוחו בתורה להשיג כוונת כל שם ושם מאותן שמות הקודש הנזכרים בתורה, כגון אהי-ה, י-ה, ידוד, א-דני, א-ל, א-לוה, א-להים, שד-י, צבאות. וידע אדם ויבין כי כל שם ושם מאלו השמות כולם הם כדמיון מפתחות לכל דבר ודבר שאדם צריך לכל צד ועניין בעולם. וכשיתבונן באלו השמות, ימצא כל התורה והמצוות תלוי בהם; וכשידע כוונת כל שם ושם מאלו השמות, יכיר וידע גדולת מי שאמר והיה העולם, ויפחד ויירא מלפניו וישתוקק ויכסוף ויתאווה להידבק בו מתוך ידיעת שמותיו יתברך, ואז יהיה קרוב לי"י ותהיה תפילתו מקובלת, ועל זה נאמר, "אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ" (תהלים צ"א, י"ד-ט"ו). לא אמר הכתוב אשגבהו כי יזכור שמי, אלא 'כי ידע שמי', הידיעה היא העיקר, ואחר כך, 'יקראני ואענהו'; כלומר, כשיצטרך לדבר ויתכוון באותו השם שאותו הדבר שהוא צריך תלוי בו, אז 'אענהו'. הלא תראה כי בעת הצרה הזכיר יעקב א-ל שד-י ואמר: "וְאֵ-ל שַׁדַּ-י יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים" (בראשית מ"ג, י"ד). ודניאל כשהתפלל אל המקדש אמר: "וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲ-דֹנָי" (דניאל ט', י"ז). ואף על פי שדרשו רז"ל בברכות: למען אברהם שקראך אדון, עדיין צריכין אנו למודעי. וחנה כשהתפללה שיתן לה י"י זרע אנשים מה כתיב "ה' צְבָאוֹ-ת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" (שמואל א א', י"א). ואף על פי שדרשו בו בברכות מה שדרשו, עדיין יש עיקר ושורש פנימי לדבר, ולא לדרשא קאתינא אלא לעיקרא דמלתא קאתינא. ואחר שכן הוא, צריכין אנו למסור בידך עיקר ושורש להישען עליו"   (הקדמה).

ראינו כי השערי אורה מזהיר מפני העיסוק בשמות הקדושים, מלבד השמות המוזכרים בתורה. אם התורה נמסרה לנו עם השמות שבה, הרי שאמורה להיות לנו נגיעה בשמות אלה, ואנו נקראים להעמיק בהם. כעת ננסה להבין מדוע השמות נחוצים כל כך לתפילה.

 

מפתחות לחדרי הארמון

שערי אורה מסביר זאת: "כל שם ושם מאלו השמות כולם הם כדמיון מפתחות לכל דבר ודבר שאדם צריך לכל צד ועניין בעולם" (שם). נדמיין לעצמנו ארמון ענק ובו חדרים רבים מלאים כל טוב, אך כולם נעולים. רק מי שזוכה בצרור המפתחות, ויודע איזה חדר פותח כל אחד מהם ומה יש שם, יוכל לזכות במה שנמצא בתוך החדרים. מצד אחד הדימוי מסביר כיצד השמות מסייעים להשיג את חפצנו בתפילה, אך מצד שני הוא עשוי להישמע בעייתי: האם זה אומר שהתפילה היא פעולה טכנית? האם מספיק לדעת את קוד הפתיחה כדי להשיג את מבוקשנו? מלבד זאת, מי שמחזיק בצרור המפתחות אינו צריך לפנות לאף אחד, כל פעולתו מתרחשת בינו ובין הצרור. האם איננו עומדים מול הקב"ה בתפילה, אלא רק מול צרור מפתחותיו?

נראה את דברי השערי אורה בהמשך הספר:

"ואחר שהודענוך זה כי עיקר האמונה ויסוד הייחוד זה הוא להבין שימושי, כי כל שמותיו הקדושים הנזכרים בתורה כולם כלולים בשם בן ד' אותיות שהוא ידוד יתברך והוא נקרא גוף האילן, ושאר כל השמות, מהם שורש, ומהם ענפים, ומהם אוצרות וגנזים, וכל אחד מהם יש לו פעולה מיוחדת מחבירו. משל לאוצר שיש בו כמה חדרים, כל חדר מהם מיוחד לדבר בפני עצמו; בחדר זה אבנים טובות ומרגליות, ובחדר זה כסף, ובחדר זה זהב, ובחדר זה מיני מאכל, ובחדר זה מיני משקה, ובחדר זה מיני מלבוש. וכשהאדם צריך למיני מאכל ואינו יודע אותו החדר שהמזונות בתוכו אפשר שימות ברעב, והחדרים מלאים כל טוב, ולא מפני שמנעו ממנו בקשתו, אלא שאינו יודע באיזה חדר הוא הדבר שהוא צריך. ועל דרך זה בעצמו השגת שמותיו הקדושים יתברך: יש שמות ממונים על התפילה והרחמים והסליחות, ומהם על הדמעה, ומהם על הפגעים ועל הצרות, ומהם על המזונות והפרנסה, ומהם על הגבורה, ומהם על החסד, ומהם על החן. ואם אינו יודע להתכוון בתפילתו באותו שם שהוא מפתח למה שהוא צריך, מי גרם לו שלא יפיק רצונו? סכלותו ומיעוט השגתו. ועל זה נאמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי י"ט, ג'). כי י"י יתברך ידיו פתוחות לכול, אבל הסכלות שאין אדם יודע באיזה אוצר הוא הדבר שצריך, חוזר ריקם וחושב בדעתו מחשבה רעה שהשם מנע ממנו חפצו ורצונו ואינו כן, אלא סכלותו שאינו יודע באיזה אוצר הוא אותו דבר שהוא צריך מנעו ממנו. ועל זה נאמר: "וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (ירמיה ה', כ"ה). ולפיכך צריך אדם להתשוטט בדרכי התורה ולדעת כוונת שמות הקודש, בעניין שיהיה בקי בהם ובשמותיהם, וכשיצטרך לבקש לפני י"י יתברך שאלה ובקשה יכוון באותו השם הממונה על שאלתו, ולא די לו שיפיק כל חפצו אלא שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ונמצא נוחל העולם הזה והעולם הבא"   (שערי אורה השער הראשון, הספירה העשירית).

תחילה מבהיר כאן השערי אורה שכל השמות מתייחסים בסופו של דבר אל האחד, וכולם כלולים בשם המיוחד. לאחר מכן מוזכר שוב הדימוי לחדרים ולמפתחות. מי שאינו משיג את מבוקשו בתפילה, אין זה מפני שלא התפלל או שלא התכוון בתפילה, אלא מפני שלא ידע לכוון לחדרים הנכונים. הוא עשוי להאשים את הקב"ה שאינו עונה לתפילותיו, אך הבעיה היא אצלו, שלא למד כראוי. קטע זה מחדד עוד יותר את שאלתנו: מהי תפילה, לפי השערי אורה? ראשית – מה היחס בין התפילה ובין הכוונה והלב, האם צריך לומר רק קוד מסוים? שנית – מה מקומו של הקב"ה בתפילה, אם אפשר כביכול להקיש סיסמה ולהיכנס אוטומטית לחדר הרצוי?

 

להכיר את מי שאמר והיה העולם

תחילה, כדי לא להיבהל מדברים אלה, ננסה לדמות אותם למערכת אחרת שאנו מכירים – המערכת הטבעית. נתאר לעצמנו שהשערי אורה היה אומר את אותם דברים על מי שאינו עמל לפרנסתו. לפי רוב בעלי המחשבה, מי שאינו עובד אלא רק מתפלל – תפילתו לא תספיק. ההשתדלות בדרכי הטבע אינה סותרת את התפילה. הפועל בעולם הטבע אינו עוקף את הקב"ה, אלא משתמש בדרך שהקב"ה נתן לו כדי לפעול בה. בא השערי אורה ואומר שיש עוד מרחב שלם כזה: כמו שצריך להכיר את עולם הטבע, צריך להכיר את עולם הרוח, שדרכו אנו אמורים לפעול כדי לממש את הרצון הא-לוהי. זה הצעד הראשון בדרך להבנת השערי אורה, וכעת נחזור לקטע שבו פתחנו ונעיין בו יותר.

שערי אורה אומר על השמות ש"כל התורה והמצוות תלוי בהם". כשאדם יתבונן בשמותיו של ה', הוא יוכל לעמוד על מהותה של כל פרשה, על עניינה הרוחני של כל מצווה. מעבר לזה, הוא מוסיף ואומר: "כשידע כוונת כל שם ושם מאלו השמות – יכיר וידע גדולת מי שאמר והיה העולם". העלינו את החשש שהעיסוק ב"מפתחות" ינתק אותנו מהקב"ה, אבל כעת מתברר שלימוד השמות אמור לקרב אליו ולהעמיק את ידיעתנו את הבורא. יש כאן התרחשות, לא רק אמירת סיסמאות. מניטו מדגיש את הביטוי שהשערי אורה משתמש בו: "גדולת מי שאמר והיה העולם". על ידי לימוד השמות נפגשים עם מי שברא את העולם, עם הזהות העומדות מאחורי העולם. אם כן, מסתבר שהדימוי למפתחות של חדרים הוא דימוי מוגבל; איננו פותחים את המפתחות אוטומטית, אלא נפגשים עם המלך. השמות אינם שערים לחדרים שהמלך אינו נוכח בהם, אלא הם שמפגישים אותנו עם הופעותיו. "אז יהיה קרוב לה' ותהיה תפילתו מקובלת" – תפילתו לא תתקבל אוטומטית, אלא רק הודות לקרבת ה' שידיעת שמותיו מחוללת.

גם בסוף הקטע השני שקראנו, מתוארת התוצאה של לימוד השמות: "ולא די לו שיפיק כל חפצו, אלא שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה". המתפלל אינו מקבל את מבוקשו באופן אוטומטי, אלא מתוך היותו אהוב על ה'. זהו לימוד שיוצר קשר של אהבה. מה שנראה במבט ראשון כתיאור טכני, מכאני, מתברר כתהליך עמוק ועוצמתי.

 

כיצד נכנסים בשערי התפילה

נראה קטע נוסף מתוך השער הראשון, שממנו הבאנו כבר לעיל:

"אמר שלמה המלך עליו השלום: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱ-לֹהִים" (קהלת ד', י"ז) הודיענו בפסוק זה שצריך האדם לבדוק עצמו ולהיזהר כשרוצה להתפלל לפני י"י יתברך, ולראות ולהבין אם יש לו מקטריגים ומעכבים לקבל תפילתו, ויש לו לסקל המסילה ולהרים מכשול מדרכיו. משל לאדם ההולך לחצר המלך להפיק שאלה, שהוא צריך להזדרז ולדעת אם יש בדרך פגע או סכנה. ומלבד זה יש לו להתבונן כמה שערים יש בבית המלך, זה לפנים מזה, ולהכיר אותם השוערים הממונים לשמור השערים, ולהיותו אהוב אצל כולם, ולדעת אם יש בהם איש שונאו שישלים עמו. ומלבד כל זה ראוי לו לדעת ולהתבונן בבגדים שהוא לבוש אם הוא ראוי להיכנס בהם בחצר המלך, כמו שאמר: "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (אסתר ד', ב'). ומלבד כל זה ראוי לו לבדוק בעצמו אם הוא הגון לדבר לפני המלך והשרים והסגנים אשר לפניו, ואם יש בהם מי שיערער על בקשתו, וכמו כן אם יזדמן לו שיתעכב בהיכל המלך שעה או שתים אם יכול לסבול. ורז"ל הוצרכו להעיר אותנו ואמרו כלל גדול: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ואם במלכות בשר ודם יש לו להיזהר בכל אלו הדברים שאמרנו, כל שכן בהיות האדם נכנס להקביל פני מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתברך"   (שער ראשון).

כשאדם ניגש להתפלל, עליו לבדוק אם יכול להיות קטרוג על תפילתו. לא קטרוג מצד שדים או מזיקים נסתרים, אלא מצד מצבו הרוחני של האדם. מה עשיתי מאז התפילה האחרונה? אולי עשיתי עבירה מאז, אולי פגעתי במישהו היום? אילו התפילה הייתה פעולה טכנית של לחיצה על קוד – לא היה משנה אם המתפלל ראוי או לא. אבל כיוון שמדובר במפגש עם ה' – האדם חייב לבדוק אם הוא ראוי למפגש זה.

לפי שערי אורה, האדם צריך להכיר את השוערים ו"להיות אהוב אצל כולם". לארמון המלך יש שערים שונים, ולכל שער שומר. יש שומר בשער התורה, והוא יכניס את מי שלמד תורה כראוי היום. יש שומר בשער החסד, ואולי הוא לא יכניס את מי שהתנכר היום לחברו. אנו עוברים חוויות רבות במהלך היום שלחלקן איננו שמים לב, ולפני התפילה עלינו לעצור ולבדוק מה עשינו והיכן אנחנו עומדים. על ידי הדרכה זו, הזמן שלפני התפילה הופך לזמן של חשבון נפש.

השערי אורה מתקדם שלב אחד קדימה, ואומר שאדם צריך לבדוק "בבגדים שהוא לבוש, אם הוא ראוי להיכנס בהם בחצר המלך". ייתכן שעד כה דיברנו על עמידה לפני השוערים, וכאן מדובר בעמידה מול הקב"ה עצמו. ייתכן גם שבשלב זה הדגש הוא על הבקשה – "ואם יש בהם מי שיערער על בקשתו". אולי האדם ראוי, אבל הוא עומד לבקש בקשה שאינו ראוי לה. אולי את דרגת השכר הגבוהה שהוא עומד לבקש בתפילתו, הוא אינו ראוי לקבל בגלל התנהגותו כלפי האנשים שסביבו בעבודה. ואולי את התפקיד שהוא מתמודד עליו ומתפלל להשגתו, מישהו אחר ראוי יותר לקבל.

 

א-דני שפתי תפתח

לפי שערי אורה, לתפילת העמידה אנו נכנסים דרך שם אדנות:

"ולפי שאין לכל נברא בעולם דרך להיכנס לשם יתברך אלא על ידו, וכל שאלה ותחנונים ובקשה אינם נכנסים אלא על ידי אדנ"י, הוצרכו לקבוע בראש כל התפילות: "אֲ-דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (תהילים נ"א, י"ז), כי פסוק זה כתוב אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, וזהו העיקר. ועל ידי שם זה נכנסות התפילות לפני יהו"ה יתברך"   (שם).

גם את הדברים הללו אפשר לקרוא בקריאה שטחית, ששם אדנות הוא הסיסמה לפתיחת הדלת של התפילה. אולם מהתבוננות בדברי שערי אורה, עולה שהעמידה לפני ה"אדנות" היא עקרונית. השלב הראשון הוא להכיר בקדוש ברוך הוא כאדון. לפני שפונים אל ה', צריך להגדיר מה הזיקה שלנו אליו, והזיקה היא של עבד מול אדון. הפסוק "א-דני שפתי תפתח" משמעותו קבלת עול מלכות שמים, ודרכו אנו נכנסים אל התפילה.