תגובה להערה

  • רבני ותלמידי הישיבה
תגובה להערה / אלי בלום
 
בהערת המשיג אנו מוצאים שתי טענות עיקריות:
א. אין נראה מסברא שחיוב המלאכות הינו חוב ממוני גרידא ותו לא, ולכן נראה שהרמב"ן והראב"ד לא חלקו באופי חיוב מלאכות אלא במשמעות דין מורדת. ואם כן לא ניתן להסיק מדברי הרמב"ן שחובת מעשה ידים היא כפריעת חוב ממוני דעלמא.
ב. אף לענין מעשה ידים- נראה מהרמב"ן בדף קז. שסובר הוא שהינן חיוב ולא חוב.
לגבי א. עיינתי בדבריו וישרו בעיני נומסכים אני שלמרות לשון הרמב"ן "ומשלמת מה שעליה כדין כל דבר שבממון", אין להביא ראיה מקטע זה ברמב"ן שמעשה ידי האשה הווי תמורה ממונית גרידא למזונות שמקבלת היא מבעלה.
אך הבנה זו עולה במפורש בראשונים, ומעניין שאף הריטב"א, שסובר שחובת מלאכות אינה חוב ממוני אלא חיוב המוטל על האשה - כפי שעולה מדבריו (סג. סד"ה מתיבי) "...א"נ בכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני שלא תעשה המלאכות שאשה עושה לבעלה, וכדרך שאנו דנים אותה ממורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה"- סובר שמעשה ידים הינם חוב ממוני שהוא תמורה למזונות. בתחילת פרק שביעי אומר הריטב"א (ע. ד"ה ואם איתא) "דאע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול הוא לפורעה כנגד חובו ממעשה ידיה למה שמספיקין". כלומר, ניתן לקזז את חיוב המזונות במעשה ידיים ואין עניין שמעשה הידיים יגיעו לבעל בנפרד, וזאת מכיוון שמעשה הידיים הינם התמורה הממונית שעל האשה לתת לבעלה.
והשתא דאתינן להכי, נראה שניתן לערער את טענה ב. דלעיל. דברי הרמב"ן בדף קז. מתיחסים בעיקר לחיוב המזונות שנותן הבעל לאשתו כשהוא נמצא במדינת הים. ונראה, שאת הסיבה לאי יכולת הקזוז בין המזונות למעשה הידיים יש לחפש במוקד עניינו של הקטע- בחיוב המזונות. ניתן להבין, שלדעת רב הונא, לפי הרמב"ן, תשלום מעשה הידיים ניתן כתמורה למזונות שמקבלת היא מבעלה, וחוב זה נוצר עליה לאחר שמקבלת היא מזונות. כלומר, חיוב המזונות הוא בלתי תלוי בתמורתו אלא קיים כחיוב עצמאי על הבעל לזון את אשתו. אך חובת התמורה נוצרת בכל פעם לאחר קבלת המזונות. וממילא, כשבי"ד פוסקים מזונות להבא אין ביכולתם לקזז אותם במעשה הידיים כי החוב לתתם עדיין אינו קיים. (הריטב"א חלק עליו בנקודה זו וע"ש בדבריו). אך באלמנה, כיוון שאין חיוב גברא על היתומים לזון את האלמנה אלא חייבים הם לפרוע את חובם ולזון את אשת אביהם, ובמקביל זכאים הם לקבל את מעשה ידיה כתמורה, במצב זה אין קדימה עקרונית לתשלום חובה להם או חובם לה, ולכן ניתן לקזז אותם זה בזה.
אם כך, ניתן להבין שאף הרמב"ן חילק בדומה לריטב"א בין חיוב מלאכות שהוא חיוב גברא לבין החוב למעשה ידיים שהוא תמורה ממונית גרידא; אם כי, בניגוד לריטב"א שם הדברים ברורים ומפורשים, ברמב"ן עדיין צריכים בירור ולא ניתן להכריע בודאות לכאן או לכאן.